נזר הקודש - חולין ק

נמי מיחסר, ונפולה נמי חשובה כמחסרא, יעו"ש. וכן הוא סברת הרמב"ם דהיתר הרי היא כמכה, והרי"ז ג"כ בדמיון לחית היער

אמנם יותר נראה בכוונת הרמב"ם שדעתו כאיבעית אימא מהכא וכו', דגמרינן מסוכנת דשריא מהא דיחזקאל, וע"כ עד דאתי יחזקאל מאן אמרה, וכמו שפריך הש"ס בזבחים, ומשני דגמרא גמירי, וה"נ דין זה בקבלה דמסוכנת שריא, ואין הקבלה סתירה להקרא דוזאת החיה מטעם דמפרשין שאינו דומה לטריפה, והקבלה מפרשת דבעינן דומיא לטריפת חית היער

שם, נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, דהיינו מסוכנת. ויש להעיר הא דאיתא במנחות מ"ה בפסוק ביחזקאל וכל נבלה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים, ופריך כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי יעו"ש. וקשה הא יש לפרש נבלה וטריפה דהיינו מסוכנת כמו שמפרשינן הכא שאמר יחזקאל נבלה וטרפה לא אכלתי, שהביאור בשר ממסוכנת, הנה כן אמר יחזקאל הנביא שהכהנים שהם ביתרון שאת בקדושה שלא יאכלו בשר תמותות

אמנם אפשר לומר דכל מה שאמר יחזקאל מבואר בזבחים י"ח דפריך שם עד שבא יחזקאל מנלן אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא יעו"ש. נמצא דכל דבר ודבר שאמר יחזקאל היתה בקבלה מהללמ"מ, וכיון שאמר יחזקאל דהכהנים לא יאכלו נבלה וטריפה, ע"כ כן הוא מקובל בקבלה, וא"כ אין לפרש דבא להורות להכהנים שלא יאכלו מסוכנת כיון דלפי האמת הקבלה להיפך שמותר, וממילא אין לומר שבא יחזקאל ללמדם פרישות כיון שזה לא נאמרה בקבלה, ולהכי דרשו שם מה שדרשו

שם, ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. ויש לעיין מדוע קורא לזה שהורה בה חכם שהוא פיגול. - ונראה כמו שפירש"י שהורה בה חכם שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו. - ביאור הדברים דכיון שנולד בה ספק, ויש בזה מחשבה גם לאיסור, וטרם שהכריע החכם להיתר חושב מחשבה גם לאיסור, ואח"כ הכריע להיתר, והרי זה בדמיון לפגול שמחשבה עושהו לפגול, ולהכי טרם שהכריע החכם להיתר עלתה במחשבתו גם לאיסור, ומפני המחשבה שהיתה מקודם הכרעה דלהיתר, הרי"ז מחשבה לאיסור, ובדמיון לפגול שבא במחשבה

גמ', היכי דמי מסוכנת, אמר רב יהודה אמר רב כל שמעמידין אותה ואינה עומדת. והנה משמע אפילו בשמעמידין אותה על ידי אחרים אם עומדת שפיר דמי. הנה דעת הפוסקים דזה לא מהני. עי' בספרנו שאילות משה סימן כ"ט. וגם בהא דלקמן בדבר הפירכוס, עי' בספרנו שאילות משה סימן ל' ול"א

דף ל"ח אמר רבא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה. - ויש לעיין אם בסוף ממש דהיינו בגמר כל הסימנים, או דסגי ברוב סימנים. ומסתברא דברוב סימנים נקראת גמר שחיטה, וכמו גבי לידה דבעינן סוף לידה, וברוב נקראת סוף לידה. ומצאתי בתו"ח שכתב ג"כ דבגמר רובא נקרא סוף שחיטה, ובעיקר הענין מבואר בספרנו שם

ע"ב זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והקשו בתוס' דלפי זה משמע דבידי שמים אפשר לצמצם. והנה לפי מה שכתבו התוס' לעיל כ"ח בשם הר"ש בד"ה לפי, דאף אם אמרינן אי אפשר לצמצם אבל כל זה רק שבני אדם אינם יכולים לידע הצמצום, אבל לכו"ע יש במציאות הצמצום. ולפי"ז הא דכתבה תורה תחת אמו למעט זה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דהיינו שמיעטה התורה הצמצום שפסול לקרבן יש להכשיר מכח ספ"ס היינו דלמא נולד קודם שמתה אמו. ואת"ל שלא נולד מקודם דלמא היתה בצמצום, כיון שלא נמנע הצמצום במציאות. אמנם עכשיו שמיעטה התורה הצמצום שפסול לקרבן איכא ספ"ס לפסול שמא נולד אחרי שמתה אמו, וגם שמא נולד בצמצום. ובזה אתי שפיר אפילו למ"ד דבידי שמים אי אפשר לצמצם, אבל חידוש הלכה יש בזה

כתב הבה"ג בהל' שחיטת חולין והלכתא אינה לשחיטה אלא לבסוף, וכדרבה דאמר רבה עדיין היא מחלוקת, ותו טעמא אחרינא מהכא רבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה עכ"ל, יעו"ש. והובא גם באו"ז סימן שפ"א. - ויש להבין מה זה הא דפרכוס להא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, או שאינה לשחיטה אלא לבסוף, והלא אפילו אם אמרינן דישנה לתורת שחיטה מתחילה ועד סוף אי זה שייכות להא דפרכוס, והיינו דרבא שאמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, הביאור דאם הפרכוס בוסף שחיטה זה מברר דהשחיטה נעשתה בבהמה בחייה, ואם הפרכוס היתה בתחלת השחיטה, אין זה בירור על גמר השחיטה שהיתה הבהמה בגמר השחיטה בחיותה, אבל אין זה שייכות לדין שחיטה אם ישנה לתורת שחיטה בסימן אחד לענין שחו"ח או לענין מחשבה בקדשים, והיינו דעיקר הפרכוס הוא רק לברר על חיותא דהבעל חי, וצע"ג

ונראה דסבר הבה"ג דענין פרכוס מלבד שבא בתורת מברר על החיותא דהבעל חי שהיה בחיים שלימים בשעת השחיטה, ופעולת השחיטה נעשית בחיה ולא במתה, הנה עוד בזה שדין הוא בהלכות שחיטה של מסוכנת דבעינן פרכוס, והיינו דבאמת אין הכרח לפרכוס, דהרי בבריאה שנשחטה ולא פרכסה כשרה, הרי חזינן דאין הכרח לפרכוס בבריאה, וא"כ מדוע הדין במסוכנת דאם לא פרכסה הרי זה נבלה ודאית, והאוכל ממנה לוקה משום נבלה כמו שכתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"ג. ולכאורה כיון שמתרמי דגם בבריאה שנשחטה ולא פרכסה וכשרה, וא"כ במסוכנת אין זה בירור גמור דנבלה היא, וע"כ דמלבד הבירור הוי פרכוס דין בשחיטה דמסוכנת, ובאופן שלא פרכסה הרי זה פסול בהשחיטה, וזהו שיטת הבה"ג, והיינו דכיון דדין הוא בהשחיטה, להכי זה תליא ג"כ בהא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והיינו דאם גם בהתחלת השחיטה יש תורת שחיטה עליה, מועיל הפרכוס שבתחילה ג"כ כיון דעכ"פ היתה הפרכוס בשעה שתורת שחיטה עליה, ולא הוי פסול בשחיטה, והא דלא פרכסה בסוף השחיטה אין זה בירור שבגמר השחיטה לא היתה לה חיותא, ואנו דנין אותה כמו בבריאה דהפרכוס אינו מעכב. אמנם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, נמצא דהפרכוס שבתחלת השחיטה לא היתה בשחיטה, וכיון שדין הוא במסוכנת דבעינן פרכוס בשחיטה, להכי בעינן שתהיה הפרכוס בשעה שיש עליה תורת שחיטה, כן נראה בביאור דברי רבינו הבה"ג, ז"ל

דף ל"ט, איתמר השוחט את הבהמה וכו'. - עי' מה מה שמבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים ט' ע"ב, יעו"ש. אמנם אין ביהמ"ד בלא חידוש אשר נראה לבאר עוד בזה בעה"י

איתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז ר' יוחנן אמר פסולה, רשב"ל אמר מותרת, והנה ר' יוחנן דאמר פסולה, הכוונה דהוי זבחי מתים ואסורה גם בהנאה, מטעם דמחשבין מעבודה לעבודה, ורשב"ל דאמר מותרת פירש רש"י בזבחים י' דמותר אף באכילה מטעם דהמחשבה כדליתא דמיא מטעם דאין מחשבין מעבודה לעבודה

והנה בזה שחשב בשחיטה לזרוק דמה לע"ז יש לעיין אם הכוונה שהוא עצמו יהיה הזורק או המקטיר חלבה. והנה בפירוש רש"י הכא אינו מבורר להדיא דמפרש בד"ה לזרוק שמפרש שחטה לעצמו ע"מ שיעבוד העבודת כוכבים בזריקת דמה או בהקטר חלבה יעו"ש. ויש לפרש דהעכו"ם יעשה הזריקה או ההקטרה, או שהפירוש שיעבוד עבודת כוכבים היינו שהוא עצמו יעבוד. והנה רש"י בזבחים שם מפרש שהוא עצמו יעבוד, יעו"ש. וזהו גם דעת התוס' הכא היינו שהוא עצמו יעשה הזריקה או ההקטרה יעו"ש. ויש הוכחה ג"כ לפירוש זה מדחזינן דקאמר הש"ס בסנהדרין ס"א דמודה רשב"ל דגברא בר קטלא הוא מידי דהוי המשתחוה להר דהר מותר ועובדה בסייף, יעו"ש. ואם נפרש דחשב בשחיטה שעכו"ם יזרוק או יקטיר מדוע הוי השוחט בר קטלא, וע"כ דמיירי שחשב בשחיטה שהוא עצמו יהיה הזורק הדם לע"ז או שיקטיר חלבה לע"ז. אבל לפי"ז