נזר הקודש - חולין צח

שנגע דבר שלא הוכשר בדבר שהוכשר. אבל אם נגע אוכל שנטמא שלא הוכשר בדבר שלא הוכשר בזה ברור לרשב"ל דאין מונין בו ראשון ושני מדאורייתא, ורק מדרבנן מונין כמו"ש שם בפר"ח וכתבנו לעיל מזה. ובזה מיושב לנכון קושיות התוס' כיון דכל עיקר הבעי' הוא באופן שהנגיעה תהיה בדבר שהוכשר, ולהכי אין לפשוט דאין מונין בו ראשון ושני דאם מונין בו ראשון ושני גם אם לא מכשיר יש להם טומאה מזה לזה מטעם חיבת הקודש, דזה ליתא, משום דבמונין מראשון לשני בעינן הכשר וכמוש"נ

ויש לעיין לרשב"ל דסבר חיבת הקודש דאורייתא, א"כ מאי פריך הש"ס שלהי חגיגה לרשב"ל דאמר מאי דכתיב על השלחן הטהור מכלל שהוא טמא והא הוי כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה, יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן דמקבל טומאה מטעם חיבת הקודש. - ואפשר לומר דכל עיקר הא דחיבת הקודש בדבר אכילה נאמרה, והיינו בין לאכילת אדם או לאכילת מזבח שגם זה נקרא אוכל כמו שאמרו בזבחים ואם האכול יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, והריבוי הכתוב מוהבשר שמרבה עצים ולבונה שהוא גם כן בדבר אכילה משתעי קרא. - אבל קשה לפי"ז לפי מה שכתבו התוס' ביומא מ"ח דלהכי לא אמרינן באפר של פר"א דלא מטמא מטעם חיבת הקודש משום דאין מועלין בה, יעו"ש. משמע דלא בעינן הא דחיבת הקודש דוקא באוכלין אלא כל מידי דקודש שייך חיבת הקודש, וא"כ השלחן אעפ"י שעשוי לנחת מדוע לא אמרינן דנטמא מטעם חיבה"ק

ואפשר לומר דשאני שלחן דהוא רק בתור משמש להלח"פ להכי לא אמרינן בו הא דחיבה"ק. - אבל לפי"ז קשה מהא דהקשו התוס' אמאי לא אמרינן חיבת הקודש גבי מים כמו"ש המגיה בתוס' ד"ה עצים דע"כ לפי זה דוקא גבי יין ושמן שייך חיבת הקודש ולא לגבי מים שהוא בא במשמש להדיח קרביים. ואפשר לומר דשאני מים שעכ"פ הם עצמן בתור משקה, ומשקה ואוכל בני ביקתא נינהו מטעם דשתייה בכלל אכילה, וצ"ע

ונראה דכל עיקר הא דחיבת הקודש הוא דבא למלאות חסרון חשיבות והיינו אם אינו בקבלת טומאה מטעם שלא בא לידי חשיבות להיות מוכן ומוכשר לקבל טומאה, בזה אמרה תורה דבשביל חיבת הקודש שהוא חשוב מאד מצד הקדושה אמרה תורה שמקבל טומאה, משא"כ שלחן שהוא עשוי לנחת שאין בו חסרון חשיבות מצד עצמו, ושפיר ראוי לקבל טומאה מצד עצמו, ורק מפני שהוא עשוי לנחת, ואינו דומה לשק שמטלטל מלא וריקן. הנה מטעם חיבת הקודש אינו מוסיף עליו מעלה וחשיבות יותר מכמות שהוא חשוב מקודם. והחסרון טלטול אינו מושלם מפני מעלת חיבת הקודש, כמובן

גמ', מסוכנת ממאי דשריא וכו' ודלמא היינו נבלה היינו מסוכנת לא ס"ד כתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה לאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה מחיים לא איקרי נבלה יעו"ש. וקשה מזה להרמב"ם דפסק דנקובת הושט הוי נבלה מחיים, והכא מבואר להדיא דמחיים לא איקרי נבלה. - והנה הש"ך בסימן ל"ג הקשה מהא דאיתא לעיל כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים, ועל זה תירצו התבו"ש והפליתי דלענין טומאה גם הרמב"ם סבר דלא מטמא מחיים, אבל לענין איסור נבלה סבר הרמב"ם דהוי מחיים יעו"ש. אבל קשה מסוגיא הכא דמאי פריך מהא דוכי ימות מן הבהמה דמיירי לענין הנוגע בה לענין טומאה הרי אפשר לומר דמסוכנת הוי גם כן נבלה מחיים, אבל כל זה לאיסור נבלה, ולענין טומאת נבלה במיתה תליא. ומצאתי בספר לב אריה שהקשה בזה

ונראה דלא קשה, משום דהסוגיא מוכיחה דע"כ לא קרייה רחמנא למסוכנת נבלה, והיינו דהקרא אינו קורא נבלה רק לאחר מיתה, והיינו לענין טומאה. ומה שכתב הרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה מחיים לא בא לומר דהתורה קוראה אותה נבלה. אלא הכוונה דהוי בזה תורת נבלה דלא מהני שחיטה לנקובת הושט מטעם דחסר להבהמה פעולת הושט לשחיטה, וממילא הוי נבלה דשוב לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבלה. אבל אין זה שייכות למסוכנת לומר דהוי עליה איסור נבלה לומר אשר כוונת התורה שאסרה נבלה הוי הכוונה למסוכנת כיון דלא מצינו נבלה בתורה רק לאחר מיתה ממש, וכיון דלא מצינו בתורה שם נבלה על מסוכנת, א"כ אין זה נבלה האמורה בתורה, וממילא כיון שיש לה סימנים המתירים בשחיטה מותרת גם באכילה, ואינו דומה לנקובת הושט שחסר לה המתירים

גמ', מסוכנת ממאי דשריא וכו' דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול ושאינה חיה לא תאכל, והא מסוכנת אינה חיה, מדאמר רחמנא נבלה לא תאכל מכלל דמסוכנת שריא דאי ס"ד מסוכנת אסירא השתא מחיים אסירא לאחר מיתה מיבעיא. וקשה דלמא כוונת התורה שאינה חיה לא תאכל היינו שהיא בגדר טרפה ואסורה באכילה גם לאחר שחיטה כמו טריפה דלא מהניא לה שחיטה להתירה באכילה, אבל השחיטה תטהר מידי נבלה, וליכא ק"ו מהא דאסורה מחיים מפני שהמיתה פועלת שהיא נבלה, ומחיים אינה אלא טרפה. וע"כ צריך לומר דאם מסוכנת אסורה הביאור דנחשבת כמתה ולא מהני לה שחיטה לטהר מידי נבלה והוי נבלה גם מחיים. ובזה אתי שפיר הא דפריך הגמ' השתא מחיים אסירא לאחר מיתה מיבעיא, והיינו כיון דהוי נבלה גם מחיים כיון דלא מהניא לה שחיטה

ובזה אתי שפיר למ"ד אין איסור חל על איסור ואם מסוכנת אסירא היאך תחול לאחר מיתה איסור נבלה. ואין לומר דהוי חידוש התורה, דהלא אפשר נבלה בלא מסוכנת מעיקרא כמו שקאמר הש"ס לקמן כגון שעשאו גיסטרא. אבל לפי האמור ניחא, והוא מטעם דהחיות של מסוכנת כדליתא, ואיסורה מטעם שהיא גם עכשיו נבלה, ואיסורה משום נבלה

והנה התוס' בד"ה השתא הקשו והלא אפילו אם אמרינן דמסוכנת שריא תקשה אמאי איצטריך קרא לאסור נבלה הא אסורה מחיים משום איסור שאינה זבוחה דזה חל תמיד גם כי נעשה נבלה כדמוכח מהא דר' שמעון דאמר האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור, יעו"ש. - ונראה דיש לומר כמו שכתבנו דאכתי יש לומר דבשביל איסור שאינה זבוחה זה שייך באופן שמתה ולא נעשית בה פעולת השחיטה כלל, אמנם אם נעשית בה פעולת השחיטה באופן שנתנבלה בשחיטה דבזה יש לומר דלא נאסרה מטעם אינה זבוחה אלא הדין בזה דנעשית טרפה ולא נבלה, ונבלה לא הוי אלא באופן שמתה דהיינו שלא נעשה בה פעולת שחיטה כלל. אבל שחיטה פסולה הוי רק טריפה ולא נבלה. ונפק"מ לענין טומאה, להכי אמרה תורה דגם בזה איכא משום נבלה, והיינו דאעפ"י שנעשה בה פעולה כזו אשר קודם מתן תורה היתה מותרת שחיטה כזו דהיינו נחירה ולהכי הוי אמינא דגם לאחר מתן תורה שנצטוו על השחיטה בחמשה הלכות, ואם לא נתקיינו ההלכות הוי טריפה ולא נבלה, להכי אשמעינן קרא דגם בזה הוי נבלה. ו

ובזה יש לבאר תרגום יונתן בן עוזיאל בפ' ראה בפסוק לא תאכלו כל נבלה, מפרש לא תיכלון כל דמקלקלא בנכסא. והפירוש בנכסא הוא שחיטה, וזה פלא למה דחק לפרש דהכוונה בתורה נבלה כזו דבאה בקלקול השחיטה. אבל נראה דבא לפרש דלמה אסרה תורה באיסור חדש נבלה, הלא בלא"ה אסורה מטעם אינה זבוחה - לזה מפרש דאם נעשית נבלה בקילקול דשחיטה אין בזה משום אינה זבוחה, ואסורה משום נבלה

ובזה מיושב קושית התוס' הא דלא פריך הש"ס דאפילו אם מסוכנת שריא למה בעינן קרא לאסור משום נבלה כיון דאסורה מטעם אינה זבוחה, משום דבעינן קרא לאסור משום נבלה באופן שנעשית נבלה בקילקול השחיטה, לומר שהיא נבלה ולא טריפה, אבל אם מסוכנת אסורה פריך הש"ס שפיר דע"כ אם מסוכנת אסורה דינה נבלה ממש. מטעם דחיותה אינו חיים וכמתה תחשב, אפילו כמפרכסת לא תחשב, וא"כ הרי היא