נזר הקודש - חולין צז

ושני ג"כ, והיינו כיון דלפסול את עצמו הוא פסול מדאורייתא הוסיפו חכמים להיות מונין בו ראשון ושני מדרבנן, אבל גבי שחיטה שגם לענין להיות מקבל טומאה לגבי עצמו הוא מדרבנן, א"כ מה ראו חכמים למנות בו ראשון ושני, כיון שהוא עצמו אינו בר מקבל טומאה מדאורייתא, וא"כ היאך אמר אביי דר' שמעון סבר דמונין בו ראשון ושני מדרבנן. אבל אם אמרינן דלגבי עצמו סבר ר' שמעון דהשחיטה מכשרת מדאורייתא, אז יש לומר דמדרבנן יש להוסיף למנות בו ראשון ושני. - אמנם כיון דלא שייך בחולין הענין להיות נפסל לגבי עצמו כמו שכתבנו לעיל, וא"כ ממילא כשאמר ר' שמעון הוכשרו בשחיטה דע"כ הכוונה להיות מונין וראשון ושני משמע שהוא מן התורה, וא"כ יש להבין הא דאמר אביי שהוא מדרבנן. - ואפשר דסבר אביי דגם עצם חיבת הקודש הוא דרבנן, ומפרש דברי ר' שמעון דסבר חיבת הקודש דרבנן, וכיון שאמרו רבנן בדבר שהוא שיש לו חשיבות דהוי מוכשר לקבלת טומאה בלא הכשר מים, כן סבר ר' שמעון דהחשיבות דהשחיטה יש לה דין זה דהוכשר לקבל טומאה בלא הכשר מים מדרבנן להיות מונין בו גם ראשון ושני. וזהו כמו שאמר ר' אלעזר למעוטי חיבת הקודש, וסבר דכל עיקר חיבת הקודש הוא דרבנן

גמ', מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנלן,, אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע ככל טמא האי בשר דאיתכשר במאי וכו'. - וקשה מדוע לא קאמר הש"ס דנטמא הבשר במשקין טמאין דמטמאין לרצון ושלא לרצון וטומאתן והכשרן באים כאחת כדתנן בפר"א דמכשירין וברמב"ם בפר"ב ה"ג מטו"א יעו"ש

ונראה דהנה ע"כ מיירי שם במשנה במכשירין משקין טמאים שהם מעיינות של זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו שמטמאים מחמת עצמן, וכמו שמוכיח שם רבינו הגר"א ז"ל, יעו"ש. וא"כ לא מצינו לומר דהקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא מיירי שנטמא במשקין טמאים שהם מעיינות של זב וזבה, שהם אב הטומאה. ותצא מזה שרק אם נטמא באב הטומאה נטמא הבשר, ולא מתפרש הא דאמרה תורה אשר יגע בכל טמא דנלמד מזה גם שלישי בקודש, ואם אמרינן דכוונת התורה באופן שנטמא במעיינות לא יצוייר שלישי בקודש, ואנן קיי"ל דשלישי בקודש דאורייתא, וע"כ דיצוייר הכשר לטומאה שהוא בתורת הכשר ממש כהכשר דעלמא, ולזה פריך דאיתכשר במאי

איברא ברא דהרב ברטנורא מפרש המשנה בכל משקין טמאים וכן משמע מפירושו של הרמב"ם, גם כן לא קשה משום דלפי"ז לא הוי אלא טומאה מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם בפר"ז דאבוה"ט ה"א דטומאת משקין לטמא אוכלין הוי מדרבנן, ואם כן אם נפרש המשנה דמכשירין במשקין טמאים סתם ע"כ לא הוי הטומאה לטמא אוכלין אלא מדרבנן גרידא, ולא מיתוקים הקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא באופן זה

והנה כמובן מצינו דיצוייר טומאה על ידי משקין שנטמאו במת וכמו שכתבו התוס' בפסחים י"ז ד"ה רביעי בקודש דיצוייר אב הטומאה באוכלין כגון שנגעו במת שהוא אבי אבות ונעשה האוכל אב הטומאה, והא דקיי"ל בהמפלת כ"ח דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, היינו דוקא לטמא אדם וכלים, אבל לאוכלין נעשים אב הטומאה יעו"ש. וע"כ דלאו דוקא אוכלים, אלא הוא הדין משקין. וכן כתב הצל"ח שם אות כ"ח יעו"ש. וא"כ המשקה הנעשה אב הטומאה כשנפלה על האוכלין ג"כ אמרינן דטומאתן והכשרן באין כאחת, וא"כ יצוייר שנפלו המשקין האלה על הבשר, אבל לפי"ז הרי זה גם כן מאב הטומאה, ואנן בעינן שלישי בקודש. - אמנם קשה דהלא יצוייר באופן שנגע אוכל במת שנעשה אב הטומאה ואח"כ נגע האוכל במשקה, ונעשה המשקה ראשון, ואח"כ נפלו המשקין על הבשר ונעשה שני, והכוונה בתורה דאיתכשר הבשר במשקין. ויצוייר גם שלישי באופן שהאוכל שהוא אב מטמא אוכל, ואוכל זה ראשון וחוזר ומטמא משקין ונעשו המשקין שני, וחזרו המשקין ומטמאים להבשר, וטומאתו והכשרו כאחת. - אבל זה לא אתי שפיר לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ז מה' אבוה"ט ה"א דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה, ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה יעו"ש. והנה הרמב"ם מדייק משקין שנטמאו דהכוונה שהמשקין קבלו טומאה, ולא המשקין שהן בעצמן טמאין כמו מעיינות הזב והזבה שהן מטמאין, אבל בטומאה זו לא יצוייר שלישי בקודש כמו שכתבנו לעיל

והנה רש"י בפסחים כ' מפרש דאפשר לאוקמי בבשר שלמים הנאכלים בכל העיר ושם הוכשרו. ולפי"ז תמוה בזה דפריך האי בשר דאיתכשר במאי ומוקמינן בחיבת הקודש, והלא אין זה הוכחה לחיה"ק כיון דאיכא לאוקמי דמיירי קרא בבשר שלמים וכבר תמהו בזה הפנ"י והצל"ח והאו"ח. - והנה לשיטת הרמב"ם דסבר דבעינן ניחותא דבעלים, וקדשים אין לזה בעלים, ואפילו למ"ד דקדשים קלים ממון בעלים, אבל כל זה מחיים, אבל לאחר שחיטה וזריקה משלחן גבוה קא זכו. אבל שיטת רש"י ע"כ דלא בעינן בעלים, וזהו כשיטת התוס' והרשב"א כמו שכתבנו לעיל. אבל תקשה מדוע לא משני כן הש"ס הכא. עוד קשה בהא דאיתא בזבחים שם דמרבה אימורים לטומאה, ואימורים ע"כ הוא בעזרה דאל"כ נפסלו ביוצא

ואפשר דסבר הש"ס דאין לפרש כוונת התורה והבשר אשר יגע בכל טמא שזהו רק בבשר של שלמים שהוא קדשים קלים, ולא יצוייר טומאה בבשר של קדשי קדשים

אמנם קשה טובא מדוע לא משני הש"ס דמיירי שהוכשר הבשר במשקין המובא מחוץ לעזרה לעזרה, ולא הוי זה משקה בי מטבחייא שהוא מים קדושים כמו מי כיור. וע"כ צריך לומר דגם המים המובאים מחוץ לעזרה לעזרה גם כן אינם מכשירין

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא בד"ה עצים וא"ת ומשקי בי תמטבחייא אמאי דכן ליתכשרו בחיבת הקודש וכו'. ונראה דלא שייך חיבת הקודש אלא בהמשקה שנתקדשו בקדושת כלי שרת כמו יין ושמן שנתקדשו. וגם התוס' דייקו בזה. - אמנם כיון דאיכא גם מים שאינן בקדושת כלי שרת כמו המים המובים מחוץ, ובזה לא שייך חיבת הקודש, ומ"מ אינן מטמאין ואינן מכשירין כמו שכתב הרמב"ם בפר"י מטו"א הט"ז וז"ל, והמים שמשתמשין בהן שם טהורין לעולם ואין מתטמאין ואין מכשירין עכ"ל. והכוונה שמשתמשין בהן ע"כ לאו דוקא מים קדושין, אלא גם אם הובא מבחוץ לעזרה כן הדין, והנה בהמים האלה לא שייך חיבת הקודש, וכיון שהדין דהמשקין שלא שייך בהן חיבת הקודש לא מכשרי, וזהו מטעם כי כן ההלכה דכל המשקין הנמצאים בעזרה אינם בני קבלת טומאה ואין להם גם דין הכשר, להכי לא עדיף מעלה דחיבת הקודש ממים שזהו ההכשר האמיתי בחוץ לעזרה. ומכל זה בעזרה לא מכשרו, ולא עדיף חיבת הקודש מהם דחיבת הקודש נותן מעלה בהדברים שהחסרון בעצמותן כמו עצים ולבונה שהחסרון שהם לאו בני קבלת טומאה בזה מהני חיבת הקודש שנותן להם חשיבות. אבל משקין שאין חסרון בעצמותן, ורק שהקדושה דהעזרה אינה נותנת להן כח מכשיר, והיינו שהעזרה מבטלת מהן כח המכשיר, וא"כ לא מיבעי' שהמים אינן מתחשבין להכשר, אלא גם היין והשמן שיש להם מעלת חיבת הקודש אבל העזרה מבטלת כח ההכשר הנמצא בהם

גמ', כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים וכו'. - והנה מה שקשה מזה לשיטת הרמב"ם דבעינן בעלים מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ד יעו"ש

דף ל"ז גמ' כי מהניא חיבת הקודש לאיפסולי גופיה אבל אבל למימנא ביה ראשון ושני לא וכו' תיקו. - והנה התוס' הקשו וא"ת תפשוט דר"ל מדרבי יוסי בר' חנינא דאמר משקי בית מטבחייא אינו מכשיר, ואם מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני מאי נפק"מ בהכשרו, יעו"ש. - והנה הרמב"ם בפרי"ב מאבוה"ט כתב לפרש בעי דרשב"ל בהא דמונין בו ראשון וז"ל, כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר, הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר, עכ"ל. מבואר שמפרש דכל עיקר בעי' דרשב"ל באופן