נזר הקודש - חולין צו

ובזה יש ליישב הא דקשה דהרמב"ם כתב שם באבוה"ט פר"ח ה"ג דצריד של מנחות מונין בו ראשון ושני. והכא כתב דהרי זה ספק למנות בו ראשון ושני, ומרן שם כתב דמדרבנן מונין בו ראשון ושני, והכא הוי הספק לדין התורה, ושם בפר"ח מיירי לענין טומאת ידים, והכא מיירי שנטמא הצריד בטומאה דאורייתא, יעו"ש. הנה כן משמע מדכתב שם הא דצריד עם פיגול ונותר. אבל לפי מה שכתבנו יש בזה הבדל אחר - והוא דלענין לטמא קודש שלא הוכשר אין בזה הטומאה דאורייתא אבל הכא מיירי בקודש שהוכשר הכשר ממש, בזה הוי ספק טומאה דאורייתא

ויש להוכיח מדברי הרמב"ם דסבר חיבת הקודש הוי הכשר מדאורייתא לטומאת עצמו, ולטמא אחרים הוי ספק. ויש להעיר בזה שכתב בפר"ו מא"מ ה"ח וז"ל, מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו', העצים והלבונה וכו' יעו"ש. ועי' במל"מ שם. - אבל יש לומר דיש הבדל בין הקדשים שנתקדשו בכלי שרת שבזה הוי חיבת הקודש. ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ד

גמ', רשב"ל הכי קמיבעיא ליה חיבת הקודש כאוכל הבא במים דמי או לא. ביאור הדברים, דיש לומר דחיבת הקודש לא בעי הכשר מים, והיינו דיש לומר דכל עיקר הכשר הוא מטעם חשיבות האוכל, דהחשיבות של האוכל עושהו מוכשר לקבל טומאה. ולפי"ז בקדשים דחשובים הם מצד עצמן, לא בעי הכשר מים וחיבת הקדשים מתוך חשיבותן מצד עצמן מוכשרין לקבל טומאה, וכשנוגעת בהם טומאה נעשו טמאים, וממילא מונין בהם ראשון ושני כדין טמא. או"ד דהכשר מים האמור בתורה לא הוי מצד חשיבות, דהיינו עושה את האוכל חשוב, אלא גזירה"כ הוא דלא נעשה אוכל מוכשר לקבל טומאה טרם שבא עליהם מים, והיינו דהמים סיבה להטומאה, וממילא בחיבת הקודש מצד חשיבותן סגי בזה דנפסלים, אבל לא שלטה הנגיעה דהטומאה לעשותם טמא גם לטמא אחרים, ואין מונין בו ראשון ושני

שם, רבי אלעזר נמי מייתורי קראי קאמר מכדי כתיב וכי יותן מים על זרע מכל האוכל אשר יאכל למה לי לאו למעוטי חיבת הקודש. ביאור הדברים דמדאמרה תורה אשר יאכל הכוונה מצד חשיבות האוכל שנדרש לכל אוכל לבוא במים, והמים מביאים חשיבות להאוכל, וממילא כיון דליתא מים בחיבת הקודש, וגם לא נדרש בקודש לעשות חשיבות להיות אוכל על ידי מים, ולהכי גם המים של בית מטבחיא אינו מכשיר, ממילא לא נעשה הקודש טמא, אלא נפסל גופיה כיון שעכ"פ נגעה בו טומאה

ע"ב גמ" לא חד בטומאת מת וחד בטומאת שרץ וצריכי. והיינו דהש"ס סבר דחיבת הקודש הוא מצד חשיבות, והוא מטעם דגם הכשר מים הוא מצד חשיבות, וממילא בקדשים לא בעינן מים לעשות חשיבות כיון דחשוב הוא מצד עצמו, ונעשה טמא גם להיות מונין בו ראשון ושני, אבל לפי"ז יש לטעות דכיון דאזלינן בתר חשיבותו ואיכותו של הדבר, דלפי"ז יש מקום לומר דאם המטמא הוא יותר חשוב וחמור בטומאה לא ליבעי הכשר מים, לזה רבתה תורה בייתור קרא ללמד דהחשיבות של המטמא גם כן אינו יכול להיות מטמא בלא הכשר מים מקודם

תוס' ד"ה חד במת, וה"ה דהוי מצי למימר חד בנבלה וחד בשרץ וצריכי דנבלה חמורה משרץ לענין משא וכו'. וק"ק במת דמטמא טומאת ז" מנלן דבעי הכשר כיון דאיכא לאוקמיה אידך קרא בנבלה יעו"ש. והיינו כוונתם דכיון דטומאת מת חמירא טובא אכתי איכא למימר דמתוך חשיבות המטמא לא ליבעי הכשר מים, והקרא יתירה בעינן לאוקמיה אמסתברא בטומאת נבלה. ובזה יש להבין הא דתירצו התוס' ואומר הר"י דכיון דתרווייהו בשרץ כתיבי איכא לאוקמיה באם אינו ענין לכל הטומאות יעו"ש. וקשה הלא גם אם אמרינן באם אינו ענין יש לאוקמיה במסתברא שהוא בטומאת נבלות, ומנין לרבות גם טומאת מת דחמיר וחשוב יותר להיות מטמא גם בלא הכשר מים. ואפשר דכוונת הר"י דכיון דהריבוי מהקרא שאמרה תורה אשר יאכל שזה לא נצרך לשרץ האמור בקרא, ואתי לרבות באם אינו ענין היינו דמשגיחין על חשיבות האוכל הוא הנטמא, ולא משגיחין על חשיבות של הטמא, וביותר אם חיבת הקודש מדאורייתא הרי חזינן דאזלינן בתר חשיבות האוכל, והסוגיא סברה בזה דחיבת הקודש דאורייתא ובזה משני הש"ס דרבתה תורה חשיבותה דהאוכל, ולא אזלינן בתר חשיבותיה דהמטמא

גמ', מתיב רב יוסף רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה, הוכשרו ואפילו למנות בו ראשון ושני, והיינו דזהו הביאור הוכשרו, דלענין לפסול את עצמו לא בעינן הכשר, כיון שאינו ענין טומאה אלא פסול מטעם דקודש נפסל בנגיעה דטומאה ומדקאמר ר"ש הוכשרו הכוונה גם למנות בו ראשון ושני, מטעם דנעשה טמא

והנה לכאורה מה זה שייכות לחיבת הקודש דהרי הטעם דהוכשרו בשחיטה הוא מפני שעשה תיקון בהאוכל שיצאת מידי אבמה"ח כפירש"י לעיל, ויש בזה חשיבות מעליא ולא בעי הכשר, וזה ליתא בחיבת הקודש. וע"כ סבר הש"ס דאם חזינן דחשיבותיה דהאוכל לא בעי הכשר מים, ולפי"ז גם חשיבותיה דחיבת הקודש לא גרע מהא דהכשר שחיטה וכיון דסבר ר"ש דהכשר שחיטה לא בעי הכשר מים, הנה כן גם חיבת הקודש לא גרע מיניה

וקשה מאי קושיא לר' אלעזר מר' שמעון הלא יש לו סיוע מרבנן דר' שמעון דסברי לא הוכשרו בשחיטה. - ונראה דאמר רב יוסף דאם לא מצינו בתורה הכשר בלא מים בשום מקום, דאז לא הוי אמר ר' שמעון דשחיטה מכשרת, וע"כ כיון דסבר ר' שמעון דהוכשרו בשחיטה ע"כ סבר דמצינו בתורה הכשר גם בלא מים, וזהו ע"כ הא דחיבת הקודש, וא"כ מוכח דבחיבת הקודש מונין בו ראשון ושני

גמ', אמר לו אביי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן. ויש לעין אם הפירוש דכל עיקר הא דאמר ר' שמעון הוכשרו בשחיטה הוי דרבנן. וממילא הא דמונין בו ראשון ושני הוא דרבנן, או דלמא דהא דהוכשרו בשחיטה לגבי עצמו הוי מן התורה, ורק הא דמונין בו ראשון ושני הוי דרבנן. - אבל נראה דאין לפרש בחולין שהוכשר רק לגבי עצמו מן התורה, דממנפ"ש אם אמרינן דהשחיטה פועלת הכשר, הרי זה כהכשר מים מן התורה, ואין זה ענין להא דחיבת הקודש שהוא מטעם הקדושה, וזה לא שייך גבי חולין. ואם סבר ר' שמעון דתיקון השחיטה הרי היא כהכשר, ע"כ הרי זה הכשר ממש כמו הכשר מים, וע"כ אין לומר לחצאין דלגבי עצמו הוי הכשר, ולא למנות בו ראשון ושני. וע"כ צריך לומר דסבר אביי דהא דאמר ר"ש הוכשרו בשחיטה הוא לגמרי דרבנן. ואין ללמוד מזה לחיבת הקודש דשאני התם דאף אם אמרינן דחיבת הקודש דאורייתא, יש לומר דזהו רק לגבי עצמו להיות פסול, אבל אין בו טומאה להיות מונין בו ראשון ושני. אבל רב יוסף מצי סבר דר"ש דאמר הוכשרו בשחיטה הוי הכשר גם מדאורייתא, ולהכי פשיט מר' שמעון דמונין בו ראשון ושני כמו שכתבנו לעיל. אמנם הר"ן בחידושיו אינו מפרש כן, יעו"ש. ומשמע דסבר הר"ן דכל עיקר הא דר' שמעון דסבר הוכשרו בשחיטה הוא מדרבנן

והביאור בדברי אביי דמפרש דר' שמעון אמר הוכשרו בשחיטה הוא מדרבנן, נראה דסבר דבחיבת הקודש נמי מונין בו ראשון ושני מדרבנן כדאיתא במנחות ק"ב ע"ב דמפרש הש"ס שם דבעי' דרשב"ל הוא בדאורייתא. אבל מדרבנן מונין בו ראשון ושני, והיינו דרבנן נתנו דין הכשר על החיבת הקודש כאילו הוכשר במים. וכיון שמצינו כזה דהכשר בלא מים עשאוהו חכמים כאילו הוכשר במים, לזה נתן ר' שמעון דין הכשר על השחיטה שמפני התיקון המאכל שמוציא מידי אבר מן החי שתהי' בזה הדין כמו גבי חיבת הקודש

אמנם יש להעיר דגבי חיבת הקודש אמרה תורה דלא בעי הכשר, להכי גזרו רבנן להיות מונין בו ראשון