נזר הקודש - חולין צה

דשתייה והיא באה בתור משקה בזה סברי כו"ע דיש בזה תורת הכשר או מדאורייתא או מדרבנן. ואפשר שקרוב לומר שהוא מן התורה. - אמנם האי דינא הכא שהיה שוחט וניתז הדם על הדלעת, זהו ענין דר' שמעון ועל זה אמר רב אסי שחיטה מכשרת ולא דם, והיינו דדם הזה הבא על ידי שחיטה בלא מטרת שתייה, זהו דינא דר' שמעון לחודיא שאמר דאינו מכשיר. זהו הביאור בהסוגיא לדעתי לפום הס"ד דהש"ס. - אבל במסקנא לפי מה שמוקי רב פפא כו"ע סברי דדם שחיטה אף באופן זה מכשיר מטעם שדינו כמים מטעם ההיקש למים, ולשיטת רבנן במשנתינו דדם שחיטה מכשיר גם כמו שהוא

גמ' הכל מודים היכא דאיתא לדם מתחלה ועד סוף כו"ע לא פליגי דמכשרו. ביאור הדברים דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, מ"מ יש בזה מטעם איגלאי מילתא למפרע דדם שחיטה הוא. והקשה הר"ן בחידושיו דלפי"ז הא דאמר רבא לעיל כ"ט, למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לפלוגי בפרה כשרה כגון דשחטוה תרי גברי דגברא קמא לא מטמא. וקשה אמאי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דגברא קמא גם כן עסוק בפרה ולטמא בגדים עכת"ד יעו"ש. - ונראה דשאני הכא דהדם מונח על הדלעת וההכשר בא מעתה. משא"כ התם דבההיא שעתא שעת הבירור אין לו שייכות עם הפרה

ובעיקר הענין וביתר ביאור וגם שיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש למס' זבחים בטוטו"ד

גמ', אמר רבי אושעיא מאחר שרבי אמר הוכשר ורבי חייא אמר תולין באו ונסמוך על דברי ר' שמעון שהיה ר"ש אומר שחיטה מכשרת ולא דם. והיינו דהוי ר' שמעון ורבי חייא רבים כנגד רבי, ואעפ"י שחלוקים הם בטעמם, מ"מ נחשבים רבים. ומזה למד המהרי"ק שורש מ"ו והובא ברמ"א חו"מ סימן כ"ה סע"ב כן לדינא. והש"ך שם, ובסוף סימן רמ"ב ביו"ד רוצה לומר דזה רק בדרבנן. יעו"ש. וע"כ הכוונה מטעם דדלעת הוי תרומה מדרבנן. אבל בהדברים לדאורייתא לא נחשבים באופן זה לרבים כיון דאין הטעמים שוים. ובשו"ת נודע ביהודה חו"מ סימן ג' מביא שזהו גם דעת הרמב"ם, וכן הוכיח הלח"מ בפר"ח מתמידין ומוספין הי"ט שזהו דעת הרמב"ם יעו"ש

ונראה שכן משמע בירושלמי ר"ה פר"ב ה"ה דאיתא שם דפריך לא כן אמר ר' זעירא והן שיהיו כולם מורין מטעם אחד. ומשני מכיון דאילין מודיי לאילין, ואילין מודיי לאילין כמו שכולן מורין מטעם אחד יעו"ש. והיינו שמפני שאין אחד חולק על הטעם של השני. מבואר מזה דאין מצטרפין אם הם חלוקין בטעמיהן, והנה הכא בסוגיא הלא חלוקין הם בטעמיהן, היינו דר' שמעון סבר לא הוכשר, ור"ח סבר דדם מכשיר, ורק בנתקנה באמצע השחיטה אינו מכשיר מטעם דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף. ובאופן זה מוכח מהירושלמי דאינן בצירוף להיות נחשבים לרבים, וע"כ צריך לומר דשאני הכא לומר דשאני הכא כיון דכל עיקר הוא בדרבנן, אבל בדאורייתא אינם נחשבים לרבים

עוד נראה להעיר דשאני הכא דהוי לחומרא, והיינו כמו שמסיק הש"ס לענין שרפה מיהו שוו להדדי מר לא שרפיה ומר לא שרפיה. והיינו דלר' שמעון אסור לשרוף כיון דסבר דדם שחיטה אינו מכשיר, וא"כ לא נטמאת התרומה, ולר' חייא אסור לשרוף מטעם הספק, וממילא בזה שניהם שווים באיסור שרפה והוי לחומרא. אבל לקולא לא שמעינן מהכא דמצטרפין לרבים היכא דלא שוו בטעמים. והיינו דהכא שבקינן שיטת רבי דסבר דמכשיר ומתיר גם לשרוף, וממילא אין ללמוד מזה אלא במקום דאיכא לחומרא, ולא שייך זה גבי ממונא דלא שייך חומרא משום דהוי קולא לגבי השני כידוע. - וראיתי בספר המהרי"ק בשורש מ"א שהוא מקור להאי דינא כתב שם שאין לסמוך על זה לברך בצירוף הדס שוטה לד' מינים, אעפ"י דאיכא להתיר עפ"י שני הדיעות ביחד בטעמים שונים, יעו"ש. הרי מבואר דלהקל לא סמכינן על זה, ולפי"ז דברי הרמ"א בחו"מ צ"ע

גמ', בעי רשב"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני וכו'. ופירש"י צריד קורטי קמח הצבור במנחה. ואין שמן נכנס לתוכו יעו"ש כוונת רש"י דמיירי במנחה שנתן בה שמן, אבל נשארו קרטין שאין בו שמן. והיינו דסבר רש"י דאם עדיין לא נתן שמן בהמנחה אין בזה משום חיבת הקודש, אבל השמן אינו מכשיר מטעם שהוא משקה בית מטבחיא והשמן בכלל. ולגבי משקה לא מהני חיבת הקודש ג"כ כמו שכתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה עצים דבעינן דומיא לאוכל יעו"ש. ורק כשהשמן מעורב בהסולת יש לזה מעלת חיבת הקודש, אבל ע"כ הצריד שאין בו שמן עדיין אין בו התחברות להסולת עם שמן והוי כעין עומד בפני עצמו. אבל ע"כ יש בו מעלה דחיבת הקודש מפני שיש שמן גם עבורו לאחר הבלילה, וכשנגעה טומאה בהחלק סולת שעם השמן, והצריד נוגע בו, ובזה בעי רשב"ל אם נטמא הצריד מפני הנגיעה מטעם דמונין בו ראשון ושני, זהו מה שנראה בביאור פירש"י

ויש לעיין מה זה ההבדל בין הצריד שאין בו שמן להסולת עם השמן דהלא אם מהני חיבת הקודש להחלק שיש בו שמן אעפ"י שאין השמן מכשיר אבל הוכשר בחיבת הקודש, וא"כ הלא גם הצריד הוכשר כיון שמונח בכלי שרת, ואם אמרינן דכל זמן שאין נכנס בו השמן אין בו עדיין מעלת חיבת הקודש א"כ מה מהני גם אם אמרינן דמונין בו ראשון ושני

ונראה דסבר רש"י דהצריד אינו מוכשר בחיבת הקודש מפני חסרון שמן שבו, אבל מיבעי' כיון דהחלק עם השמן מוכשר וגם נטמא אולי מהני מפני חיבת הקודש דהנגיעה בהצריד נעשה טמא מטעם דמהני חיבת הקודש דהטומאה להיות עושה גם ראשון ושני

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרש"י מדוע לא אמרינן דהצירוף הכלי עושה כל מה שבכלי לאחת וכגוף אחד הוא. והוא דאימתי אמרינן דהצירוף מהני זהו באופן שהוא עצמו ראוי להיות טמא, אבל הכא הצריד אינו מקבל טומאה מפני חסרון הכשר גם הא דחיבת הקודש לא מהני צירוף כלי גם כן. אבל מיבעי' אולי החלק שנטמא מטעם שהיה לו הכשר מחיבת בקודש והוא טמא, דבזה עדיפא מעלת חיבת הקודש דטומאה להיות מונין בו ראשון ושני

אמנם יש לפרש הא דצריד שלא הוכשר ונטמא בשרץ, ובזה בעי כשנגע באוכל שני שהוכשר אם נטמא השני שהוכשר, והספק אם יש בכח מעלת חיבת הקודש לעשות טומאה והיינו אם חיבת הקודש עושה פסול לעצמו. או דלמא שיש בו גם טומאה לטמא אחרים, והיינו דלא מיבעי' לטמא את המנחה המונחת בביסא, ואין בזה ענין ושייכות לצירוף כלי. וכנראה שכן מפרש הרמב"ם בפרי"ב מאבוה"ט הי"ד שכתב וז"ל בד"א לפסול האוכל עצמו, ולאסרו באכילה, אבל למנות בו ראשון ושני הרי זה ספק. כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר, הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר עכ"ל. ומקורו מסוגיא זו כמו"ש מרן יעו"ש. אמנם רש"י ותוס' לא פירשו כן. - ואפשר שהוא מטעם דלמה נקט צריד של מנחות והיינו שנשאר חלק אחד שאין בו שמן, וע"כ מיירי בכלי שרת של המנחה. והרמב"ם ע"כ מפרש דצריד הוא לאו דוקא. והש"ס דנקט צריד הוא רק מטעם שהוא נתקדש בכלי שרת שהקודש הוא במילואו, אבל לאו דוקא צריד המונח בהכלי שרת למנחה

והנה תצא מזה דיש פלוגתא בין רש"י ותוס' לבין הרמב"ם, דלרש"י ותוס' הוי הבעי' בהא דמונין בו ראשון ושני היינו לטמא קודש שג"כ לא הוכשר, והכשרו רק בהא דחיבת הקודש, והספק אם ההכשר דחיבת הקודש שנטמא יש בכחו לעשות גם ראשון ושני שלא הוכשרו הכשר ממש, אלא גם הם בהכשר דחיבת הקודש. אבל הרמב"ם סבר דבאופן זה פשיטא שאינו עושה ראשון ושני. ורק עיקר הבעי' אם הנטמא שהוכשר בחיבת הקודש יכול לעשות ראשון ושני להני שהוכשרו בהכשר גמור.