נזר הקודש - חולין צד

אלא רק כשבא לידי מאכל אדם הרי הוא מוכשר גם מדאורייתא, מטעם דלא בעינן הכשר מים. וזהו שאמר ר' שמעון הוכשרו בשחיטה, והיינו מפני שיצא מידי אבר מן החי, ונעשה אוכל הרי הוא מוכשר לכל טומאה מטעם דקרינן לזה אוכל. - ותצא מזה דביצים הבאים מעופות טהורים שהם אוכלים מלידתם לא בעינן בה הכשר מים וזהו שאמר רב אסי שחיטה מכשרת ולא דם, והיינו מפני שהשחיטה משויהו לאוכל, ולהכי כיון שכל בהמה הנשחטת אין לה הכשר מצד הדם אלא מפני תיקון המאכל, וא"כ אין הבדל בין יצא דם ללא יצא דם, וזהו שאמר רב אסי שחיטה מכשרת ולא דם. והיינו דשחיטה מכשרת מטעם דלא בעי הכשר מים. אבל הש"ס מדייק דרב אסי סבר אליבא דר' שמעון דדם ליתא בהכשר, והיינו דכיון דגבי שחיטה לא בעינן הכשר, ממילא יצא הדם מכלל הכשר אפילו בשנפלו על המאכל. והנה אם נפרש בטעמא דר' שמעון דבהדברים הניתרים בשחיטה לא בעינן הכשר, א"כ אין הבדל בין שוחט את הכשרה לשוחט הטריפה. וזהו כי מפני שהמאכל הבא מתוקן לאדם, ואינו בכלל זרעים הנצמחים לא טעונים הכשר אלא הם מוכשרים משעה שנקראים אוכל, וכמוש"נ

והנה לקמן איתא מתיב רב יוסף רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה וכו' ואת אמרת לי עשאוה כהכשר מים. משמע דרב יוסף סבר דהוכשרו בשחיטה הוא מדאורייתא, משום דאם לא כן מאי פריך דהלא ר' אלעזר דאורייתא קאמר. אמנם ראיתי בחדושי הר"ן שמיישב גם אם הוא מדרבנן קאמר

והנה קשה טובא לרב אסי דאמר דר' שמעון סבר שחיטה מכשרת ולא דם, דהלא משנה ערוכה במכשירין פר"ו מ"ה תולדות לדם דם שחיטה בבהמה חיה ועוף וכו'. והמוהל כשמן דברי ר' שמעון יעו"ש. מדלא פליג ר' שמעון על דם שחיטה, מבואר דסבר ר' שמעון דדם שחיטה מכשיר, וא"כ היאך אמר רב אסי דר' שמעון סבר דדם שחיטה אינו מכשיר. ובספר לב אריה הקשה בזה יעו"ש. וגם תמוה מדוע לא פריך הש"ס ממשנה זו על רב אסי. אמנם אם אמרינן דרב אסי סבר דשחיטה מכשרת מדאורייתא, והוא מטעם שכתבנו דהאוכל הנעשה בידי אדם לא קרינן בזה על כל זרע זרוע, והרי הוא מתוקן לטומאה גם בלא הכשר מים. והרי זה כמו חיבת הקודש לעצים ולבונה למ"ד שהוא מדאורייתא, ורב אסי סבר כן. ומפרש שזהו שיטת ר' שמעון. אבל דם שחיטה אינו במדרגה זו. ומה שחשיב שם התנא במכשירין תולדם הדם לדם שחיטה, הוא רק מדרבנן. ובלא"ה משמע שהוא מדרבנן עי' במשנ"א. ולהכי לא פריך מזה הש"ס לרב אסי מטעם דגם רב אסי סבר שדם שחיטה מכשיר מדרבנן, אבל השחיטה עצמה סבר רב אסי אליבא דר' שמעון שהוא מן התורה

תוס' ד"ה למישרי דמן דפסולי המוקדשין. ור' אבוה דאמר בפר' כל שעה דלא תאכלו, משמע איסור הנאה איצטריך למישרי כל דם, והכא נקט פסוה"מ משום דחזקיה דסבר דלא תאכלו לא משמע ליה איסור הנאה יעו"ש. וקשה לפי מה שכתבו שם התוס' בד"ה וב"ש, לחד תירוצא דר"ש סבר כר' אבוה. ואפשר דכוונת התוס' אם חזקיה סבר כר' שמעון דדם אינו מכשיר

והנה לר' אבוה דאיצטריך קרא להתיר כל דם בהנאה, קשה מנין להתיר דמן של פסולי המוקדשין, ודוחק לומר דסבר דדמן של פסולי המוקדשין אסור בהנאה, וצ"ע

דף ל"ו, סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה קמ"ל. - והנה יוצא מזה דדם פסוה"מ מותרין בהנאה. וקשה מהא דאיתא ב"ק נ"ג ע"ב שור פסוה"מ שדחפו לבור אדם ושור חייבין ובור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו ופירש"י מטעם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, יעו"ש. וקשה הא איכא דם הנמצא בשור שלא נאסר בהנאה מעולם, ואין צריך פדייה וא"כ שייך בזה לומר והמת יהיה לו שיכול להמציא להדם ולמכור לכלבים

אמנם ע"כ צריך לומר דלאחר שנעשה נבלה גם הדם יצא מכלל דם ונחשב כבשר. וזהו כהא דפליגי בי"ש וב"ה בדם נבלה בעדיות פ"ה מ"א והובא בשבת ע"ז דב"ה מטמאין ומפרש שם אמר ר' יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. וכתבו שם התוס' דמזה משמע דדם חשוב כבשר. ואתי שפיר הכא בשור פסולי המוקדשין דאינו יכול ליהנות מהדם ג"כ מטעם דדינו כבשר נבלה ממש. אבל קשה לפי מה שכתבו התוס' דעיקר הטעם דבי"ה לא משום דנחשב כבשר אלא הוא מטעם דאית להו דרשא מקרא, ומביאין דדם לא הוי בכלל בשר בנבלה מהא דלא קאמר הש"ס בפסחים כ"ב דכשהותרה נבלה גם דמה הותרה יעו"ש. ולפי"ז דם פסולי המוקדשין לא הוי נבלה מטעם דנחשב כבשר. וא"כ לפי"ז מותר ליהנות מדם פסולי המוקדשין גם לאחר מיתה, וכן משמע גם מדברי התוס' דבשר משמעותו למעט דם, וע"כ משום דדם לא הוי בכלל בשר, וא"כ מותר בהנאה

עוד קשה הלא איסור גיזה לא הוי אלא מחיים, אבל לאחר שחיטה מותר כמו שכתבו התוס' בכורות כ"ה יעו"ש. וא"כ גם לאחר מיתה מותר לגוז, וא"כ יכול ליהנות מהגיזה, וא"כ הוי המת שלו שזה שיכול ליהנות. - ודוחק לומר דכוונת התורה והמת יהיה לו עצם המת, ולא בהטפלים להמת

ונראה דגבי דם כיון שעיקר ההיתר מהא דאמרה תורה על הארץ תשפכנו כמים, וזהו רק כשבא הדם על ידי זביחה דבזביחה אמרה תורה ההיתר דהנאה על הדם, ולא במיתה, וכן גם על הגיזה שאמרה תורה תזבח ודרשינן ולא גיזה, והאיסור הוא קודם זביחה, ולאחר זביחה מותר. זהו ג"כ דהזביחה מתרת, ולהכי בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור אין כאן היתר לא על הדם ולא על הגיזה

שם, ת"ר השוחט והתיז דם על הדלעת רבי אומר הוכשר רבי חייא אמר תולין וכו' אמר ר' אושעיא מאחר שרבי אומר הוכשר ורבי חייא אמר תולין אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על ר' שמעון שאמר שחיטה מכשרת ולא דם ע"כ הסוגיא. וקשה טובא הלא מפורש במשנה דמכשירין דדם שחיטה מכשיר, וא"כ שבק ר' אושעיא רבנן דסתם משנה. וביותר דגם ר' שמעון לא פליג על רבנן וכמו"ש לעיל, וצע"ג

ונראה דהנה בדם יש שני טעמים, א' אם הוא בתורת משקה. ב', אם הוא מטעם דהתורה קוראת לדם מים. והנה דם חללים דחשיב התנא במכשירין שהוא אב, והיינו מפני שהוא משקה כדכתיב ודם חללים ישתה. ונראה הביאור כי הלוחמי מלחמה אחרי נצחונם היו שותים הדם של החללים, וכותבי זכרונות מביאים זה שהיו עושים להשתיק הצמאון של נקמה, ולהכי הרי זה משקה גמורה, ולהכי קורא התנא לזה בתורת אב. והנה דם שחיטה קורא שם התנא תולדה לזה, והיינו כי דם שחיטה אינה בתורת משקה רק מפני שהתורה המשילה למים, וכמו שפירש רש"י בשבת קמ"ד

אמנם אם קבל הדם שחיטה וחשב עליו לשתייה פשיטא דנחשב למשקה. וכן מוכח בירושלמי פר"ב דמעש"ש והובא בתוס' שבועות כ"ג דיליף דשתייה בכלל אכילה מדכתיב וכל דם לא תאכלו, ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה יעו"ש. הרי מבואר דדם כמו שהוא, תורת משקה עליו מדיליף דשתייה בכלל אכילה הרי מוכח דנקראת משקה. וא"כ דם שחיטה אם מקבל הדם לשתייה הרי זה משקה. אמנם מפני שהתורה איננה קוראה את הדם משקה, אלא אדרבה התורה קוראת את הדם בגדר אכילה, להכי אין זה אב להיות נקרא משקה. אבל מכל מקום מכשיר מפני שהתורה המשילה והקישה למים מהא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים. אבל כל זה אם בא הדם למטרת משקה, והוא כמו מים שבא לשתייה

אבל אם לא קבל הדם למטרת שתייה אלא יצא הדם על הארץ על ידי שחיטה זהו ענין אחר. והיינו דהמשנה דמכשירין מיירי בדם שחיטה שבא בקבלה להכלי למטרה