נזר הקודש - חולין צג

לקודש, וכיון דמיירי דהוכר הקודש מעיקרא, והוא בתערובות לא מהני ברירה

והנה גם בזה שכתבו התוס' דסמכינן אברירה, ומשמע דזה הוי לכו"ע אפילו למאן דלא סבר ברירה, וזהו מדלא כתבו התוס' דזהו למאן דסבר ברירה. משמע דזה הוי לכו"ע. ויש לעיין למ"ד אין ברירה וע"כ דסברי התוס' דכיון דלא נעשה קודש רק אח"כ כשמפריש. בזה לכו"ע אמרינן ברירה כיון שלא בא לברר האיסור מן ההיתר, דהרי עתה כולו היתר, והאיסור בא אח"כ לאחרי ההפרשה. אבל על הרמב"ם קשה, כיון שלא כתב דמיירי באופן זה שאמר רביעית שאני עתיד להפריש. - ואפשר לכאורה לומר הכא, דהקודש נתבטל ברובא, ומדאורייתא ברובא בטיל, ורק מדרבנן אסור, ובדרבנן אמרינן ברירה. - אבל לפי"ז תמוה דכיון דהקודש נתבטל ברובא, א"כ מדאורייתא אין זה קודש, ולא שייך לומר מתוך שנאמן על הקודש, נאמן על התרומה, כיון שאין כאן קודש מדאורייתא

אמנם נראה דע"כ כוונת הרמב"ם גם כן דמיירי שלא הפריש עדיין הקודש וזה נכלל בלשון שאמר הפרשתי בתוכה קודש, היינו שלא אמר נתתי בתוכה קודש אלא הפרשתי, הכוונה שעשיתי בטהרת קודש לומר שהקודש בתוכה עומד להיות מופרש, והכוונה בזה שעשה הכל על טהרת הקודש בשביל הרביעית דלקודש, וצ"ע

תוס' ד"ה תטמא תרומה לקודש. וא"ת שאני הכא ששמרה על טהרת הקודש וכו'. אי נמי פריך דהו"ל למיחש שמא נתן קודש בחבית אחר שנתן בה תרומה עכ"ל. וקשה דלפי"ז אם יש לחוש שנתן הקודש שם בהתרומה, היה להש"ס ליפרוך עדיפא מזה היאך יאכל הכהן התרומה. ואין לומר מטעם ביטול, דהרי קיי"ל הקדש לא בטל, ומטעם זה לא נחתו התוס' לעיל לומר מטעם ביטול. - ואפשר כיון דמדאורייתא בטל הרביעית דקודש, וממילא כיון דאיכא גם ספק שמא אמר רביעית שאני עתיד להפריש. אבל לקודש לא סמכינן על זה מטעם החומר

עוד נראה דבשביל אכילה דתרומה יש עצה שיאמר לו הכהן לישאול על הקדשו של הרביעית, וכמו שכתב הרמ"א ביו"ד סימן קכ"ז דשואלין בתערובות. ואח"כ יפרוש רביעית ויקדשנו, אבל אכתי התרומה יטמא את הקודש, וזהו שפריך הש"ס מהא דטומאה

שם, ר' שמעון אמר הוכשרו בשחיטה. אמר רב אסי אומר היה ר"ש שחיטתו מכשרת ולא דם, והיינו דבכל הבהמות השחוטות מוכשרין הן לטומאה לא בשביל הדם, אלא בשביל השחיטה מטעם דמשויא ליה אוכלא. אבל דם אינו מכשיר, ואם נפל דם שחיטה על הזרעים אינם מוכשרים. וכמו שפירש"י דסבר דדם שחיטה לא איקרי משקה. ויש לעיין אם הדם שחיטה אינה מכשרת מפני דלא איקרי משקה, א"כ השחיטה בעצמותה פשיטא דלא איקרי משקה, ומה מועיל התיקון דמשויא אוכלא להיות מוכשר לקבל טומאה, כיון דגם אוכל ממש אינו מוכשר רק על ידי משקה, ומה עדיף זה שעושה מאכל, מהמאכל שברא הבורא ית"ש

והנה בעיקר הדבר מבואר בסוגיא לקמן אמר אביי דהכשר שחיטה הוא מדרבנן, יעו"ש. והיינו שהוקשה להש"ס גם כן מה זה ענין דפעולת השחיטה תהיה הכשר לטומאה, ולהכי מחדש שהיא מדרבנן, והיינו מתוך החשיבות דהשחיטה דמשויא אוכלא הרי יש בזה גם חשיבות דהכשר, ובדמיון חיבת הקודש דמכשיר מפני החשיבות דנעשה אוכל, וכיון דמצינו דחיבת הקודש משויהו אוכל לעצים ולבונה ומפני זה נעשו מוכשרים לקבל טומאה, והיינו אם אמרינן חיבת הקודש דרבנן, ומטעם זה סבר ר' שמעון דכיון דהשחיטה עושה אוכל, להכי יש לה חשיבות להכשר, משא"כ דם דאין לה חשיבות בזה, להכי סבר רב אסי דסבר ר' שמעון דדם אינו מכשיר

ויש לעיין לפי זה בדם קדשים שהשחיטה אינה פועלת עדיין היתר לפי שהזריקה מתרת, ובשחיטה לא הותר עדיין, יש לומר דבזה לא הוכשר בשחיטה או דלמא דכיון דעכ"פ מתרת השחיטה מאבמה"ח סגי להיות הוכשר. אמנם בקדשים בלאו הכי הוכשר על ידי חיבת הקודש. אבל נפק"מ בשנפסל הקרבן קודם זריקה

וראיתי אח"כ בצל"ח פר"ב דחולין מסתפק אליבא דר' שמעון בקרבן שנשחט, אבל איכא איסור אכילה מפני שהוא קודם זריקה המתרת הבשר, יעו"ש. ולפלא דהלא בקרבן כשר איכא חיבת הקודש המכשרת, אבל עכ"פ איכא להסתפק בקרבן שנפסל קודם זריקה. אבל גם בזה איכא למימר דלר' שמעון ליכא להסתפוקי מטעם דסבר דאוכל שאינו יכול להאכיל לנכרי אינו קרוי אוכל לקבלת טומאה, וקרבן שנפסל אסור להאכיל לנכרי

ולענין אם שחט את הטריפה לר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, יש להסתפק אם שחיטה זו מכשרת, והיינו דיש לומר אעפ"י שאינה שחיטה המתרת, אבל עכ"פ מוציאה מידי אבר מן החי. ורש"י במשנה מפרש מטעם דשריא שחיטה להבשר מידי אבר מן החי. או דלמא דבעינן שחיטה המתרת באכילה לר' שמעון, והא דפירש"י מידי אבר מן החי בא לומר דאם הבהמה אינה ניתרת מידי אבמה"ח אינה בהכשר לטומאת אוכלין לר' שמעון, וא"כ אין נפק"מ בהאי הכשר, אבל בעיקרא דמילתא בעינן לר' שמעון שתתיר השחיטה גם באכילה. ועוד יש להעיר לר' שמעון דסבר דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אפשר דגם הדם אינו מכשיר מטעם דלא נקרא דם שחיטה, ובשוחט טרפה ליתא הכשר לא בשחיטה, ולא בדם. עי' בצל"ח שהעיר בזה

אמנם נראה דכיון דסבר ר' שמעון דשחיטה שאינה ראויה מטהרת מידי נבלה כדאיתא לקמן פ"ה ע"ב. והיינו דלא נקראת שחיטה אבל לא נקראת מתה עכ"פ, וממילא הדם הזה לא נקרא דם מתה, והדם הזה ישנו בתורת מכשיר

ולפי זה יש לדייק מפירש"י דגם שחיטה דטרפה הוי שחיטה להכשר. והוא מהא דפירש"י בהא דשחיטה מכשרת ולא דם פירש"י דנפק"מ שאם נפל דם שחיטה על הזרעים. ולמה לא פירש"י לענין שחיטת טרפה לר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא ודאי דהשחיטה בעצמותה אף בטרפה מכשרת. ובצל"ח שם מביא ראיה זו ודחה משום דבשחיטה דטרפה הדם גם כן אינו מכשיר דכיון דלאו דם שחיטה היא יעו"ש. אבל לפי מה שביארנו דכיון דהשחיטה מטהרת מידי נבלה ע"כ הדם הוי דש שחיטה, כיון דע"כ לאו דם מתה היא, וקרינן לזה דם שחיטה, והדם ג"כ לא הוי דם נבלה, ממילא היא דם שחיטה, וא"כ מדוע לא פירש"י דנפק"מ לשחיטה דטרפה, מוכח מזה דגם שחיטה דטרפה השחיטה בעצמותה מכשרת

והנה בהא דאמר רב אסי דר' שמעון סבר שחיטה מכשרת ולא דם, והיינו דגם בדאיכא דם בשחיטה הדם אינו מכשיר רק השחיטה מכשרת. ויש לעיין לשיטת אביי דכל עיקר הא דסבר ר' שמעון דשחיטה מכשרת הוא מדרבנן אבל מדאורייתא הכשר מים בעינן. בשלמא אם אמרינן דכל בהמה הנשחטת יש לה הכשר מצד הדם, בזה שייך למיגזר גם באופן שאין דם, אבל אם אמרינן דסבר ר' שמעון דדם שחיטה אינה מכשרת, א"כ למה בעינן למיגזר דהשחיטה תכשיר, ועי' תוס' לקמן ל"ו ע"ב ד"ה מתיב שהקשו כעין זה. ולמה לא גזרו בשאר אוכלין הבאים בתיקון אדם שיהיה התיקון בתורת הכשר גם כן. ודוחק לומר דהתיקון משום אבר מן החי עדיף, דמסתברא דזה תליא בחשיבות לבני אדם, וזה שייך גם בתיקון מאכל שלא היה ראוי לאכילה מקודם, ואדם המתקן להיות ראוי לאכילה, הרי זה ג"כ כעין תיקון דשחיטה, ומדוע לא גזרו רבנן בשארי אוכלין הבאים בתיקון על ידי בן אדם

ולולא דמסתפינא אמינא דסבר רב אסי דכל דין הכשר מים לא נאמרה רק על זרעים כמו שנאמר על כל זרע זרוע, אבל האוכלין שלא על ידי זריעה בזה לא בעינן הכשר מים,