נזר הקודש - חולין צב

כשיטת הרמ"א דלהדחה ראשונה לא מהני במי פירות. אבל מדברי התוס' משמע דגם לזה מהני במי פירות, וע"כ דשיטת התוס' דהדחה ראשונה היא רק מפני הדם בעין שעליו. ובזה שפיר דמי גם במי פירות

והנה בזה שהקשה הפליתי על הר"ן בזה שכתב דמיירי שהודח הבשר במי גשמים שלא לדעת. והקשה הא קיי"ל כל משקה שסופו לרצון אעפ"י שאין תחלתו לרצון מכשיר. ומטעם זה מפרש שהיתה כוונתו דהבעלים לצלי. - יש להעיר דהא דקיי"ל דסופו לרצון ג"כ שפיר נקרא ניחא ליה, אבל זהו רק באופן שעדיין המשקה טופח על הפירות, וזה מדויק הא דאיתא בב"מ כ"ב עודה הטל עליהם ושמח הרי"ז בכי יותן, נגבו אף על פי ששמח אינן בכי יותן, וא"כ יש לפרש דברי הר"ן דמיירי שנגב המי גשמים, ועכשיו אין משקה טופח על הבשר. ואפשר לומר דכיון דבעינן הדחה בשביל להכשיר הבשר למליחה, והמים עשו התיקון בהבשר שמפני זה ראוי הבשר למליחה, והיינו או מפני הדם בעין הלא על ידי הגשמים ליכא דם בעין, ואם בשביל ריכוך הבשר ג"כ על ידי הגשמים נתרכך הבשר, ובאופן זה שהמי גשמים עשו פעולתן הניכרת, להכי הרי זה כמו שמצא הטל עליהם טרם נגבו. וזהו מפני התיקון הנעשה בהבשר, וצ"ע

גמ'. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחולין שלקחן בכסף מעשר עסקינן ודלא כר' מאיר וכו'. וקשה דלמא הא דחכמים אוסרים במעשר היינו במעשר עצמו, אבל הכא שלקח בכסף מעשר גם חכמים מודים. והצל"ח בפסחים ז' ד"ה ודע מדייק מדברי הרמב"ם שיש הבדל בין מעשר שני עצמו להמעות של מעשר שני. והוא מהא דכתב בפר"ג דממע"ש הי"ז דאין מקדשין במעש"ש. ושם בה"כ במעות מעשר שני לא כתב הא דאין מקדשין יעו"ש. אבל מסוגיא דידן מוכח דאין הבדל ביניהם. וכן במנחות פ"ב משמע גם כן דלר"מ דאמר מעש"ש ממון גבוה אין ביניהם הבדל בין מעש"ש למעות, יעו"ש. אבל יש לעיין מדוע ד' מאיר הכא מיקיל במעשר אעפ"י שסבר ממון גבוה. וחכמים דסברי ממון הדיוט מחמירין הכא וצ"ע

ע"ב, גמ' דכו"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה. וזה מדלא נטמא בהכניס ידיו לבית המנוגע להיות כולו טמא משום ובא אל הבית. והקשו בתוס' לרשב"ל דסבר בזבחים ל"ב ביאה במקצת שמה ביאה וטמא שהכניס ידו לפנים לוקה יעו"ש. ותירצו דשאני התם דדרשינן מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, אף ביאה במקצת במקדש שמה ביאה עכ"ל. וקשה מדוע לא ילפינן בהכניס ידיו לבית המנוגע דיהיה שמה ביאה

ונראה בביאור הדברים דהתם במקדש לוקה לא מטעם ביאה, דאם בשביל ביאה היה בחיוב כרת כדין בא אל הבית בטומאה. אמנם התם סבר ר"ל דלוקה בשנגע בטומאה בקודש, וממילא כשהכניס ידיו בקודש דהבית מלא בקדושה, ויש בכניסת הידים נגיעה בקודש. וזה ליתא בהכניס ידיו לבית המנוגע דאינו נטמא בנגיעה אלא בביאה, וביאה אין כאן

ובזה יש ליישב הא דכתב הרמב"ם בפר"ג מביאת מקדש הי"ח וז"ל וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. והשיג עליו הראב"ד שם מהא דאמר רשב"ל טמא שהכניס ידו למקדש לוקה, ועי' בכסף משנה

אמנם הביאור בהא דרשב"ל דאמר דלוקה הוא מטעם דסבר דטמא הנוגע בקודש לוקה, אבל הרמב"ם דסבר כר' יוחנן דפליג על רשב"ל וסבר דאינו לוקה בנגיעה דקודש כמו שכתב בפרי"ח מפסוה"מ הי"ב יעו"ש. ולהכי שפיר פסק דהמכניס ידו למקדש בטומאה לוקה מכת מרדות, ואין בזה רק איסור דאורייתא משום פוסל קדשים, אבל אין כאן משום בא אל הבית כמוש"נ

ל"ד, אמר לו ר"א לד' יהושע מצינו אוכל חמור מן המאכל דאילו נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמא, ואילו אוכלה מטמא בגדים אבית הבליעה. - לכאורה יש לדייק מזה דנבלת עוף טהור אין לה טומאה כלל בחוץ, ורק באכילה באה הטומאה להאוכל, וגם אין איסור על נבלת עוף בהכנסה למקדש. דאל"כ הרי יש לה טומאה בחוץ גם כן בהאיסור הכנסה למקדש דקרינן בזה ולא יטמאו את מחניהם, הרי שיש לה גם כן דין טומאה, ומה שאסר לה טומאת מגע אין זה נקרא טמא כיון דדין טומאה יש לדין מקדש. וע"כ מסתברא שאין לה טומאה כלל. ולכאורה מזה סתירה לזה שהוכחנו בספרנו נזר הקודש למס' נדה דיש לה טומאה, והיא באיסור הכנסה למקדש

ואם אמרינן כן יש ליישב הא דהקשו התוס' תימה הרי מצינו נבלת בהמה דמטמאה ואוכלה טהור יעו"ש. - אמנם אם אמרינן דנבלת עוף טהור אין לה דין טומאה כלל, ורק האוכלה מטמא בגדים מצד גזירת הכתוב, א"כ אינו דומה לנבלת בהמה דע"כ הנבלה גם כשהיא בביה"ב דין טומאה יש לה דהרי לא פרחה הטומאה, ורק דין הוא דטומאה זו לא מטמאה, אבל היא עצמה בטומאתה. ולא דמי לנבלת עוף טהור כשהיא בחוץ שאין לה טומאה כלל, ולא נקראת טמא ג"כ. אבל איכא למימר מדחזינן דהקשו התוס' בזה בתימה, ולא נחתו לחלק בזה, משמע דסברי התוס' דע"כ תורת טמא גם על נבלת עוף טהור גם כשהיא בחוץ, ודק גזירת הכתוב שאינה מטמאה בנגיעה, רק על ידי אכילה בבית הבליעה, באה לטמא האוכלה, אבל דין טמא יש לה לשארי דברים והמכניס למקדש לוקה

ובעיקר ובעיקר קושיות התוס' נראה דסבר האי תנא דטומאת גוייה באוכלין טמאין הוי דאורייתא, וא"כ באוכל נבלת בהמה אם אוכל חצי פרס נטמא גופו, ולהכי אין לעשות מזה יוכיח דהמאכל חמור מן האוכל, דכיון דאם אוכל עד השיעור טומאה הנה הכזית נבלת בהמה מצטרפת לכשיעור, והחומר בשיעור דבנבלת עוף טהור שיעורו בכזית, והכא בעינן כחצי פרס, הנה ר"א דאמר היוכיח מנבלת עוף טהור סבר טומאה משיעורין לא גמרינן כמבואר בסוגיא

רש"י ד"ה אלא מצינו וכו' פירש שהמאכל מקבל טומאה מכביצה אוכלין שנגעו בו יעו"ש. משמע מזה דרש"י לשיטתו דלקבל טומאה לא בעינן שיעור כביצה אלא גם כל שהוא מקבל טומאה, ורק לטמא אחרים בעינן שיעור, וכן מדייק הר"ן בחידושיו. והנה הפנ"י בפסחים כתב דזה תליא אם שני עושה שלישי בחולין יעו"ש. ולכאורה הרי ר' יהושע לדברי רבנן קאמר, והם סברי דאין שני עושה שלישי בחולין, ואפ"ה פירש"י דטומאת עצמן בכ"ש. וראיתי בראש יוסף שהעיר בזה

ל"ה ע"ב, והתנן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן וכו'. אמר לו טומאה בחיבורין קאמרת טומאה בחיבורין שאני דמגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה. וכן כתב הרמב"ם בפרי"א מה' מו"מ ה"ד. ויש לעיין הלא הקשו התוס' ד"ה ואם. וא"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקודש מעורב בה. ותירצו דעל ידי ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש יעו"ש. ביאור הדברים, דיש בזה שני דברים, חדא דאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש, אבל עתה אין קודש מעורב בהתרומה, ועוד על ידי ברירה. וכוונתם דאם קודש מערוב בהתרומה שוב אין לסמוך אברירה כמו שכתבו התוס' בתמורה ל' ע"א ד"ה ואידך דכל דבר שהוברר האיסור קודם התערובות בהיתר לא סמכינן אברירה, וכמו שמבואר שם. ולהכי כתבו התוס' הכא דעדיין לא הקדיש הרביעית להיות קודש, רק אמר רביעית שאני עתיד להפריש. נמצא דהאיסור לא הוכר מקודם והוא עתה בתערובות מוכן להיות רביעית קודש, ובזה סמכינן אברירה. והנה לפי"ז תליא האי דינא בברירה. ולמאן דלית ליה ברירה לא מהני ואסור לכהן לשתות התרומה. וא"כ קשה על הרמב"ם דסבר אין ברירה היינו דאין לסמוך אברירה, וא"כ קשה היאך יכול הכהן לשתות התרומה. ועוד דלא כתב הרמב"ם דמיירי שאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש, והיינו שמפרש המשנה כפשוטה שהפריש לתוך התרומה רביעית