נזר הקודש - חולין צא

מפני שדין אבר בעינן, ורק על בשר כזה שהוא אבר מצד בשר גרידא

והנה הא דכתב הרמב"ם שם דאם פריש בשר מן החי חייב עליו משום טרפה ולא משום אבר מן החי, נראה משום דהרמב"ם לשיטתו דסבר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת להכי אין בזה משום אבר מן החי אלא משום טרפה

תוס' ד"ה אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו. משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ותימא דבפרק ארבע מיתות פריך והא איכא יפת תואר, ומשני שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו. וה"נ נימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו, יעו"ש. וקשה דאעפ"י דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו היינו כמו שפירש"י שם דלהם לא הרשה הקב"ה לכבוש ארץ. והרמ"ה בסנהדרין מפרש דעוברים על איסור גזל, יעו"ש. אבל רק לאחר שכבשו הרי זה קנין כמו שקונה גזלן, וכמו שמבואר בגיטין ל"ח ואימא הני מילא בכספא אבל בחזקה לא, וכתבו התוס' שם בד"ה אבל בחזקה של כיבוש מלחמה, וכן פירש רבינו חננאל, וכן איתא שם עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג. וכתבו שם התוס' כי היכי דקנו ארצם, ה"נ קנו גופם. וע"כ הפירוש בגמ' לאו בני כיבוש היינו מטעם דלא הורשה להם הכיבוש והמה גזלנים. ולהכי אעפ"י שבדיעבד קנו, אבל מפני האיסור לא תגזול נקראים לאו בני כיבוש. משא"כ בשחיטה דליכא איסור שחיטה לגבייהו, רק לא הוזהרו במצוה דשחיטה, והיינו דשחיטת עכו"ם איננה פועלת היתר, אבל כיון שאינם באיסור לגבי עצמם, ושחיטה שלהם היא רק נחירה, נמצא דהא דנתמעט עכו"ם משחיטה הוא רק בגדר שלילה, ולא דמי להא דלאו בני כיבוש שזהו בחיוב אצלם מפני האיסור, כן נראה להעיר

וראיתי אח"כ בחת"ס חיו"ד סימן י"ט שהקשה על הסוגיא דסנהדרין שם דעכו"ם לאו בני כיבוש דהרי איתא בגיטין ל"ח ובתוס' שם דעכו"ם קונה בכיבוש מלחמה ומסיים בצע"ג יעו"ש. אבל נראה דהכוונה לאו בני כיבוש מטעם האיסור, וכן פירש הרמ"ה בסנהדרין שאסורים לכבוש מטעם איסור גזילה, וזה סגי להיות נקרים שאינם בני כיבוש

משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים. לכאורה מאי קמ"ל הלא כיון דשחט כראוי, ואטו הדם הוא המכשיר את השחיטה הלא חתיכת הסימנים הם הכשר שחיטה. - וראיתי בתו"ח כתב דקמ"ל דלא חיישינן כיון דלא יצא מהן דם דלמא מסוכנים הם ויצא נשמתם קודם גמר שחיטה, יעו"ש. עוד נראה דהחידוש לחיה ועוף דאעפ"י שאין לקיים בהו מצות כיסוי, אין זה עיכוב להכשר השחיטה. עוד קמ"ל דאין בזה משום איסור דם, והיינו דאשמעינן דדם שלא פירש ממקום למקום מותר. שם, ונאכלין בידים מסואבות. קשה כיון דלא הוכשרו דאז אפילו כל גופו טמא בטומאה דאורייתא נמי מותר בחולין שלא הוכשרו. ודוחק לומר דבשביל דיוקא דיצא מהן דם דאינן נאכלין בידים מסואבות אעפ"י שגופו טהור, עי' תו"ח. ונראה דקמ"ל דלא גזרינן אטו יצא מהן דם, והוא מפני דהוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו רבנן

גמ', טעמא דלא יצא מהן דם, הא יצא מהן דם וכו'. מבואר דדם שחיטה מכשיר, ולכאורה הלא דם שחיטה אינו בבית השחיטה, וההכשר על הבהמה. ויש להוכיח דבגוף אחד אם הוכשר במקצת הוי הכשר כל הגוף. והטעם בזה דההכשר דומה לטומאה לענין יד כדאיתא לקמן קי"ח דתניא שם כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר, ולהכי כשהוכשר הבית השחיטה מהדם שחיטה נעשית כל הבהמה מוכשרת בתורת יד

ולפי"ז יש לעיין בהא דאיתא לקמן שם אמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר, יעו"ש. וקשה הלא הכא תנן בהדיא דיש יד להכשר

ונראה דשאני יד דהכא דפועל פעולה על כל הבהמה מטעם תיקון השחיטה, ואעפ"י דרבנן דהכא לא סברי כר' שמעון דהשחיטה בעצמותה מכשרת. אמנם כיון דעכ"פ דשחיטה מועלת לתקן את הבהמה כולה לעשותה אוכל, להכי מהני חבית השחיטה המוכשרת מהדם להיות יד להבהמה כולה. וזה לא מצינו בשארי ידות האוכלין

תוס' ד"ה השוחט, משמע דדם חיה ועוף מכשירין. וקשה להר"ר יעקב מאורלייניש דבגמ' דריש דדם קדשים אינו מכשיר וכו' אף האי נמי לא בעי כיסוי, אלמא בדם חיה ועוף דכתיב כסוי לא הוי בכלל תשפכנו כמים יעו"ש. הנה לכאורה לר' יהודה דסבר לקמן פ"ח דלא בעינן כסוי לכל הדם, אלא סגי גם במקצת הדם יעו"ש. משא"כ בקרבן דבעינן לקבל כל הדם כדאיתא בזבחים כ"ה. א"כ שפיר קרינן בהו על הארץ תשפכנו כמים בהדם הנשאר, ומצות כסוי מקוים במשהו דם, וע"כ דהקושיא לרבנן דסברי דבעינן לכסות כל הדם כולו, ולכאורה משמע מדברי התוס' דסברי להלכה דבעינן לכסות כל הדם. וזהו כשיטת הרז"ה. אבל קשה מדוע לא נחתו התוס' דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ונראה דסברי התוס' דכיון דכל טיפה וטיפה ראויה לכסוי, ולהכי נחשב כל הדם לחיוב כסוי, וכמו שכתבו התוס' בזבחים מ"ג לענין דם זריקה דכיון דמתחלה כל טיפה וטיפה ראויה לזריקה חשיב כוליה דם מתיר יעו"ש. ולהכי סברי התוס' הכא דכיון דכל טיפה וטיפה ראויה לכסוי לא חשיב כל הדם בתשפכנו על הארץ כמים

תוס' ד"ה ונאכלין בידים מסואבות, לצלי איירי, כוונת התוס' דהוקשה להם דהלא בעינן מליחה וקודם מליחה בעינן הדחה, ולזה כתבו דמיירי לצלי דלא בעי הדחה. וכתבו אח"כ דאפשר גם לקדרה ומיירי שהודחו במי פירות שאינן מכשירין, יעו"ש. והנה משמע מזה דגם הדחה ראשונה קודם המליחה ג"כ שפיר דמי במי פירות, דאל"כ אכתי תקשה מהדחה ראשונה ומזה הקשו על הרמ"א בתשובה סימן קל"ב דכתב דהדחה ראשונה לא מהני במי פירות משום דמטרשי ליה להבשר. ולפי"ז תקשה הא ע"כ הכא כוונת התוס' דגם להדחה ראשונה מהני במי פירות, עי' בש"ך בסימן ס"ט שהקשה בזה על הרמ"א

ונראה דאפשר לפרש כוונת התוס' דהודחו במי פירות, היינו הדחה אחרי המליחה, והדחה ראשונה היתה במי גשמים שלא מדעת הבעלים וכמו שכתב הר"ן, אבל כל זה בהדחה ראשונה יצוייר שלא מדעת הבעלים, והיינו שלא היתה לקדרה אלא לצלי, ואינו רוצה במים שעל הבשר, אבל אח"כ נמלך ורוצה לקדרה ומלח את הבשר, ובזה מוכרח להדיח, אבל הדיח במי פירות. וא"כ לפי"ז אין להוכיח דגם בהדחה ראשונה סגי במי פירות. וראיתי בפליתי שנחית לזה, יעו"ש. - אבל אכתי קשה הא הוכשר בקדרה בבישול עם מים. ודוחק לומר שבישל בקדרה גם כן עם מי פירות

והנה לשיטת הרמב"ם שסבר דכל מעשה ההכשר בעינן לדעת בעלים כמו שכתבנו לעיל הלא בפשיטות יש לומר דהנה המשנה מיירי באופן שבא על ידי אחר כמבואר בגמ' לקמן מדתנן ונאכלין. א"כ אתי שפיר דמיירי שנעשה הכל שלא מדעת הבעלים ולא הוכשר הבשר. אמנם התוס' לשיטתם דסברי דגם ההכשר שבא שלא מדעת הבעלים הוי הכשר. וע"כ שזהו גם שיטת הר"ן, להכי מוכרחין לכל הני אופנים

והנה הא שכתבנו דע"כ כוונת התוס' שפירשו לקדרה דהיינו שנתבשל ג"כ במי פירות. אמנם הר"ן לא ניחא ליה בזה, ופירש דמיירי לצלי, ורק הא דבעינן הדחה גם לצלי משום הדם בעין שעליו כתב לתרץ בשני אופנים. אופן אחד דהדם אינו אוסר רק כדי קליפה הלכך קולף את החיצון והשאר מותר. אופן שני כשהודחו במי גשמים שלא מדעת יעו"ש. וקשה מדוע לא מפרש הר"ן דגם לקדרה מיירי שמבשל במי פירות, וע"כ דסבר הר"ן דזה ניחא בהדחה אחרונה. אבל הדחה קמייתא שבעינן לרכך הבשר. וזהו שיטת הר"ן בהדחה ראשונה כמו שכתב הש"ך בריש סימן ס"ט בשם הר"ן בזה לא מהני במי פירות ולהכי לא מוקי לה לקדרה. וא"כ מוכח מדברי הר"ן