נזר הקודש - חולין צ

הא דמזמנים ישראל על בני מעיים. - ונראה דגם בזה איכא חידושא באופן ששחט הקנה בראשונה דהוי ריאה כמנחא בדיקולא. והרי זה כאילו הוציא הריאה לחוץ קודם שחיטת הושט, והוי הריאה אבר מן החי. ובמהר"ם מביא שיש מקשין זה היאך מותרת הריאה לישראל יעו"ש. ואיכא חידושא גם בזה דמזמנין ישראל על בני מעיים

אמנם קשה הכל טעמא מאי מדוע באמת אינה אסורה הריאה גם לישראל אליבא דרשב"ל. והנה המהר"ם כתב וז"ל, ויש לומר דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותא דריאה לא מיקרי עוד בשר מן החי יעו"ש. אבל לכאורה זה לא יספיק דהרי כל אבר ובשר מן החי כלה חיותם לאחר שנחתכו מן החי, וא"כ גם הריאה שנפסקה חיותה לאחר שחיטת הקנה הרי זה אבר מן החי ממש, ואין הבדל בזה לבין בשר מן החי דעלמא וצ"ע

ונראה דכיון דע"כ אמרה תורה דהשחיטה דהושט מצטרפת לסימן ראשון דהקנה דהרי לא אמרה תורה בקפידא שישחוט שני הסימנים בבת אחת ואדרבה רוב פעמים שחיטת הקנה בא קודם, וזהו דרך שחיטה הרי ע"כ דסימן ראשון מצטרף עם השני להתיר הבשר באכילה. ש ולפי"ז ע"כ הא דאמר רשב"ל דהוי הריאה כמנחא בדיקולא הוא לאו דוקא, אלא הביאור שהוא כמי שנטלה מחצה חיות מן הריאה, אבל ע"כ זה עדיף מאבר המדודל כמו שכתבנו לעיל. ומטעם זה סימן ראשון מצטרף לסימן שני להתיר הבשר, וכיון שמועיל סימן ראשון לשני להתיר הבהמה כולה, א"כ כש"כ שמועיל להתיר את עצמו. והיינו דע"כ כל זה כשהריאה בפנים, והחצי חיות שיש לה להריאה עדיין חסר לה היתר. וזה בא להריאה על ידי שחיטת הושט. ולהכי לאחר שחיטת הושט יצאת מידי אבמה"ח. וזהו חידושא דראב"י שאמר דמזמנין ישראל על בני מעיים

ובזה יש לפשוט גם הספק שכתבנו לעיל לשיטת הפוסקים דניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה טריפה, אם מועילה השחיטה לטהר מידי נבלה. נראה דגם בזה יש לדון ק"ו כמו שם באבר היוצא. והיינו כיון דחזינן דבנשחט הקנה מקודם מועיל סימן ראשון לסימן השני להתיר הבהמה באכילה. א"כ כש"כ שתועיל סימן ראשון לסימן השני לטהר מידי נבלה. - ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם טרפה דמשמע רק טרפה ולא נבלה, והיינו דאעפ"י ששחיטה זו אינה מתרת באכילה, אבל כיון שבשחיטה כשרה הרי היא בהצטרפות סימן ראשון לשני, להכי ישנו בצירוף גם לטהר מידי נבלה, וכמו שנתבאר

שם, ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים. והנה הבני מעיים המה בשר מן החי, משמע דב"נ מצווה גם על בשר מן החי. וכן לקמן בברייתא איתא הרוצה לאכול כזית בשר מבית השחיטה וכו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו, והיינו מטעם מי איכא מידי וכו'. אבל מבואר דב"נ מצווה גם על בשר מן החי. ולכאורה זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל לקמן ק"ב דאמר ר' יוחנן שם בשר מן החי אינו חייב משום אבר, אלא משום ובשר בשדה טרפה. ולרשב"ל חייב משום בשר מן החי, יעו"ש. ולפי"ז לר' יוחנן דסבר דעיקר איסור בבשר מן החי משום איסור טריפה, וזה ליתא בב"נ. ומרן הכס"מ בפר"ט ממלכים הי"א מדייק כן ומקשה על הרמב"ם דפסק דב"נ מצווה גם על בשר מן החי, וזהו כרשב"ל. אבל הלא הלכתא כר' יוחנן לגבי רשב"ל, יעו"ש. - אבל נראה דכיון דסוגיא הכא הא דראב"י דאמר ש"מ מדרשב"ל, מבואר דב"נ מוזהר גם על בשר מן החי. איברא דהא דקאמר ש"מ מדרשב"ל איכא למימר דרשב"ל לשיטתו דסבר דב"נ אסור בבשר מן החי, אבל הברייתא דתניא דלא כראב"י מבואר להדיא דב"נ מוזהר גם על בשר מן החי. וא"כ אין זה פלא דפסק הרמב"ם כן, כיון דתנא דברייתא סבר כן

כתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א ה"ב אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והלב וכיוצא בהן, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידין ועצמות. אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה כמו שביארנו לא משום אבר מן החי, עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה תימא הוא זה מאי שנא זה מן הבשר החי שאין בו אלא משום טרפה עכ"ל. ביאור דברים דתמה על הרמב"ם דכיון דסבר דבשר הפורש מהאבר אין בו משום בשר מן החי אלא משום טרפה, מדוע שונה הבשר הפורש מאבר שאין בו עצם שיש בו משום אבר מן החי. אבל עכ"פ מבואר בדברי הרמב"ם דהבשר הפורש מאבר שאין בו עצם יש בו משום אבר מן החי. - ולפי"ז בהא דבני מעיים שבפנים הם האברים שאין בהם עצם יש בהם משום אבר מן החי. ולהכי בהא דאמר ראב"י דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים זה איתא לכו"ע. אמנם הא דאיתא בברייתא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית משחיטה ואחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו, הנה כזית בשר מבית השחיטה הלא הוא מהבהמה כולה שיש בה בשר גידין ועצמות, ובזה לשיטת הרמב"ם אין בהבשר משום אבר מן החי. וא"כ בלא"ה עכו"ם מותר בה, ולא בעינן להיתר השחיטה מטעם מי איכא מידי, וקשה מזה על הרמב"ם, ויש מזה ראיה להראב"ד דאין הבדל בהבשר. - ואפשר ליישב דלהרמב"ם דפוסק דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וכל זמן שהבהמה מפרכסת ליתא בה דין אברים, ממילא הבשר הפורש ממנה כדין בשר הפורש מאבר שאין בו עצם. והיינו מפני שאין בזה אבר מיוחד, ובחותך מהבהמה שלימה יש בזה משום אבר מן החי ובשר מן החי, וצ"ע

והנה בעיקר הדבר בזה שפסק הרמב"ם דבשר מן החי אין בו משום בשר מן החי אלא משום איסור טרפה וזה לא שייך בב"ג, וכמו"ש הכס"מ בהל' מלכים, וקשה מסוגיא ערוכה לקמן קכ"ט דקאמר שם ר' יוחנן בטעמא דר' שמעון דאמר שם במתניתין בהאבר והבשר המדודלין ור"ש מטהר במתה אבשר, והוא מטעם דסבר ר' שמעון אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים לבן נח, יעוין שם. הרי מבואר דר' יוחנן עצמו סבר דב"נ מוזהר על בשר מן החי. והר"ן בחידושיו כתב שכן הקשה הרמב"ן ומתרץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר' יוחנן דבר שהוא כנפש שאינו עושה חליפין כלל והיינו אבר ואין בכלל זה בשר. אבל בבני נח כתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כלומר לא הבשר בנפשו בו ואפילו בשר מן החי במשמע, עכת"ד יעו"ש. - אבל נראה דיש לפרש דהתם בסוגיא יש לומר דמיירי בבשר הנפרש מאבר שאין בו עצם, דבזה ע"כ לשיטת הרמב"ם גם ר' יוחנן מודה דיש בו משום בשר מן החי. והא דלא נחית לזה הרמב"ן משמע דסבר בזה כהראב"ד שאין הבדל בין הבשרים להכי מתרץ דשאני בין האזהרות והאזהרה לב"נ שאני, דלב"נ האזהרה משום בשר מן החי, ולישראל האזהרה משום טרפה

והנה תצא מזה דלשיטת הרמב"ם ליכא איסור בשר מן החי בהבשר הפורש מן האבד. ומיושב בזה מה שהקשו על הרמב"ם דכתב דב"נ מוזהר על אבר מן החי, וגם על בשר מן החי, הלא כיון שאין אבר בלא בשר ודין שיעורין לא נאמרו בבני נח, וא"כ תמיד איכא באבר משום בשר מן החי. - אבל לפי המבואר ליכא משום בשר מן החי בהבשר שבאבר, ורק בהאברים שהם רק בשר כמו טחול וכדומה יש בזה משום בשר מן החי. וע"כ הרמב"ם דכתב בפר"ט מהל' מלכים ה"י דב"נ מוזהר על אבר מן החי וגם על בשר מן החי, ולא קשה מדוע כתב אבר מן החי כיון דיש בכל אבר בשר, וב"נ מוזהר גם על משהו מפני שלא ניתנו שיעורים לב"נ כמו שכתב שם הרמב"ם. ועי' בחת"ס חיו"ד סימן ע' שהביא קושיא בשם הגאון שאג"א. אבל לפי האמור סבר הרמב"ם דעל בשר מן האבר לא הוזהרו,