נזר הקודש - חולין פט

לדידן כיון דבעינן שחיטה, או נחירה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ממילא יש באבר מן החי איסור, והיינו איסור נבלה כיון שחסר בזה שחיטה. ובזה מובן הא דכתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ג וז"ל האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה, יעו"ש. ולא כתב משום אבר מן החי. וע"כ ג"כ הטעם דאין בזה משום אבר מן החי מטעם חסרון בשר, ובזה לא קשה גם כן מהמשנה דטהרות הא דשחיטה מטהרתה דהכוונה לב"נ, משום דהרמב"ם יפרש דהמשנה שם הוא למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא מטעם דבשר עוף ג"כ נקרא בשר, וזהו הסתם משנה לקמן קי"ג בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, והוא הדין בשר עוף לרבנן אסור מן התורה כמו שכתבו שם התוס'. והמשנה דטהרות לרבנן אזלא. וכמו כן הא דהקשו מפסחים ע"ג דאיתא שם בעוף וקאמר הש"ס שם מה תיקן להוציא מידי אבר מן החי לב"נ, ע"כ גם כן הוא לרבנן דסברי דבשר עוף נקרא בשר מן התורה. אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר בשר עוף בחלב מן התורה מותר מטעם דבשר עוף לא נקרא בשר מן התורה, להכי כתב דאין ב"נ נהרג על אבר מן החי מן העוף וכמוש"נ. זהו מה שנראה לדעתנו בביאור הסוגיא ושיטת הרמב"ם

והנה בעיקר הא דאמר רשב"ל דלאחר שחיטת הקנה הוי הריאה כמנחא בדיקולא, מטעם דהריאה תלויה בהקנה, דלפי"ז גם הלב כמנחא בדיקולא כיון שגם הלב תלויה בהקנה. וקשה, הלא עיקר החיות של הבע"ח הוא הלב, ואם באמת הוי הלב כאילו נטלה, א"כ הרי היא כמתה ממש, והיאך תועיל אח"כ השחיטה דהושט להתירה. וראיתי אח"כ בחדושי הר"ן שהעיר בזה וכתב שרק בריאה אמרינן כמנחא בדיקולא, יעו"ש. ומשמע דלגבי לב לא אמרינן כמנחא בדיקולא, אבל זה פלא, וצ"ע

והנה בעיקר הא דרשב"ל דאמר דלאחר שחיטת הקנה הוי הריאה כמנחא בדיקולא, לכאורה לא הוי הריאה יותר מאבר המדולדל, דע"כ מקבלת הריאה חיותא גם מכל האברים, ורשב"ל אמר כמנחא בדיקולא, דהיינו בכ"ף הדמיון. אבל ע"כ אין זה ממש מנחא בדיקולא, ורק דלאחר שנשחט הקנה הוי מדולדלת, וזה ודאי אם הוציא הריאה לחוץ טרם גמר שחיטת הושט, פשיטא שאסורה מטעם דבעינן שחיטת שני הסימנים לכל כזית בשר כמו שאמרו שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם ע"כ הריאה בכלל, וכן ביארנו בספרנו שאילות משה. - ולפי"ז גם הריאה נדרשת לשחיטת הושט, ובהחלטה הלזו דהריאה הוי אבר המדולדלת, ושחיטת הושט מתירתה, ולפי"ז ע"כ צריך לומר דזה הוי לפי מה דקיי"ל שחיטה אינה עושה ניפול, דאם אמרינן דשחיטה עושה ניפול כמו מיתה, א"כ תשאר הריאה באיסור אבר מן החי. - אבל לפי"ז קשה מר"ש בן לקיש אדרשב"ל מהא דאיתא לקמן ע"ג ע"ב דאיתא שם במסקנא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רשב"ל כמחלוקת בעוברים כך מחלוקת באברים. ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר דעובר, אבל באבר דבהמה ד"ה אין שחיטה עושה ניפול, יעו"ש. הרי מבואר דרשב"ל סבר דשחיטה עושה ניפול, וא"כ לפי"ז תשאר על הריאה דין אבר מן החי. איברא דיש לומר דכיון דסבר רשב"ל דפליגי בזה ר"מ וחכמים, וע"כ דחכמים דסברי מגע טרפה שחוטה הרי סברי דשחיטה מטהרת מידי נבלה, הרי סברי דהשחיטה פועלת על האבר המדולדל לטהר מידי נבלה, אפשר דסברי דהשחיטה מסלקת גם מאבר מן החי, אבל עכ"פ סברי דדין טריפה יש על האבר דהיינו דאסור באכילה משום ובשר בשדה כמו אבר יוצא דעובר. - ולפי"ז תצא לרשב"ל דין חדש דהריאה לאחר שחיטת הקנה טרם שחיטה דהושט הרי היא אסורה, ולא יצוייר היתר דהריאה רק אם נשחטו הקנה והושט ביחד, וזה לא אמר אדם מעולם

ועוד קשה הא דרבי זירא דבא לחלוק מטעם דיש טריפות לחצי חיות. והלא אם אמר רשב"ל בריאה כמנחא בדיקולא אין בזה חיות כלל כמו אבר המדולדל, דהוי עליו דין פרוש וכמו אבמה"ח, שגם השחיטה אינה פועלת עליו דין היתר שחיטה ונשאר באיסור אבר מן החי שאין שחיטתו מתירתו, וא"כ אין זה שייכות לחצי חיות, אלא אין בו חיות כלל, ומה"ט שוב אין נקב פוסל בריאה כיון שאין לה התקשרות עוד עם הבהמה הטעונה שחיטה ושחיטה מתירתה

לכן נראה ברור דהריאה אין דינה כלל לאבר המדודל גם לאחר שחיטת הקנה. וזהו מטעם דעדיין יש לה חיות בהבהמה כולה - והלב התלוי בהקנה פועל גם כן פעולתו ונותן להריאה חיות, רק החיות איקלש טובא והרי זה חצי חיות ממש, וסבר רשב"ל דאין טריפות לחצי חיות. ובזה פליג רבי זירא וסבר דיש טרפות גם להחצי חיות, ושחיטת הושט פועלת על החצי חיות להתיר, גם לרשב"ל. ורק לענין טריפות סובר דלא נטרפה הבהמה בשעה שאין לה רק חצי חיות, משא"כ אבר המדולדל שגם חצי חיות אין לו, בזה שאני וסבר דאין השחיטה פועלת עליו להיות ניתר בשחיטה, ואעפ"י שאין בו משום אבר מן החי, אבל עכ"פ היתר שחיטה להתירו באכילה אין לו, מטעם דנחשב כפרוש ונבדל מהבהמה

ולפי"ז דקיי"ל דאין שחיטה עושה ניפול, והשחיטה פועלת על האבר המדולדל להתירו גם באכילה, אעפ"י שאין בו חיות רק מעט שמעורה בחיבור כל שהוא ואין בו משום אבמה"ח מן התורה, אלא מצות פרוש מדרבנן כמבואר לקמן בהסוגיא. וא"כ הבני מעיים המדולדלים כמו הריאה לאחר שחיטת הקנה דיש לה חצי חיות גמור פשיטא שהשחיטה פועלת גם להתיר באכילה אפילו לרשב"ל. ובזה פליג ר' זירא וסבר דכמו דלענין שחיטה אמרינן דפועלת להתיר, הנה כמו כן יש לנו לומר דהטריפות פועלת בזה להטריף. ומכש"כ לדידן דקיי"ל דגם חיות משהו שחיטה פועלת בה, ואעפ"י שאבר המדולדל ממש יש לעיין אם טריפות פוסלת בה אם יצוייר טריפות. אמנם בחצי חיות ממש פשיטא דטריפות פוסלת בה. ובזה אתי שפיר הא דנקטו הפוסקים לאיסור בניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה וכמוש"נ

שם, מי מצטרף סימן ראשון לשני לטהרה מידי נבלה או לא. והנה לקמן ס"ט פשיט הש"ס דמצטרף סימן ראשון לשני לטהר מידי נבלה מכח הק"ו דאיתא שם אמר רבא ק"ו אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה לא יועיל לו לטהריה מידי נבלה. ופירש"י שהשחיטה מתרת באכילה העובר שבפנים עם הבהמה כולה יעו"ש. ויש לעיין היאך הדין בניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה להפוסקים דיש טרפות לחצי חיות, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפר"ז משחיטה ה"ב. היאך הדין לטהרת נבלה אם מצטרפין סימן ראשון לשני לטהר מידי נבלה, והיינו דהכא ליכא ק"ו מאכילה, דהרי הבהמה אסורה באכילה מטעם טרפות, ואעפ"י שקיי"ל דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה אבל זהו באופן ששני סימנים באו לטהר אותה, משא"כ באופן שנעשה טרפה בין סימן לסימן, נמצא דרק סימן אחד בא לטהר, וזה לא מצינו. - אבל יש לומר דכיון דסימן הראשון נשחט בכשרותה טרם שנעשית טרפה, יועיל זה להצטרף עם סימן השני לטהרה מידי נבלה. או דלמא כיון דעכשיו כשנעשית טריפה אין כאן אלא סימן אחד לטהר, אפשר דלא מהני וא"כ הוי נבלה גם כן

והנה הרמב"ם בפר"ז משחיטה ה"ב כתב וז"ל התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה ואח"כ ניקבה הריאה, ואח"כ גמר השחיטה הרי זו טרפה, יעו"ש. משמע דהוי רק טריפה ולא נבלה, ומשמע דסבר הרמב"ם דמצטרף סימן ראשון לשני לטהר מידי נבלה. וקשה הא ע"כ איכא בעי' דאילפא - והכא ליכא ק"ו מאכילה. - ואפשר דכיון דאיפשטא הבעי' התם דמצטרף סימן ראשון לשני שוב לא מחלקינן בין אם יש בהו גם היתר אכילה אם לא וצ"ע

גמ', אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים וכו'. וקשה הלא עיקר חידושא דאין מזמנין עכו"ם משום דלדידהו במיתה תליא מילתא הני כאבר מז החי דמו, וא"כ למה אמר