נזר הקודש - חולין ט

של קנה הא בעינן כלי שרת. אבל להרמב"ם אתי שפיר משום דלא מיירי בקרבנות, וכמוש"נ

דף ג' ואיבע"א לעולם דאיטמי במת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה. - והנה לפי האי שינויא דמיירי בפשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה, וקשה מהא דאיתא בב"ב ס"ו דפשוטי כלי עץ מקבלי טומאה מדרבנן, וא"כ איכא פסול בקרבן. וראיתי בתוספות שם שהקשו מסוגיא זו, יעו"ש. - אמנם הרשב"ם סבר דלפי המסקנא אין טומאה כלל לפשוטי כלי עץ. ועי' בריטב"א ובשיט"מ שפליגי בזה ראשונים. - והנה אפשר לומר דהני תרתי אוקימתא פליגי בזה, דמאן דמוקי בטומאת שרץ, ולא מוקי בקרומית של קנה משום דסבר דיש טומאה לפשוטי כלי עץ, ומאן דמוקי בקרומית של קנה, ע"כ סבר דאין טומאה כלל לפשוטי כלי עץ

והנה התוס' הקשו הא בעינן כלי לשחיטה ואין עושין כלי שרת של עץ, וכתבו דלשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת. וכתבו להקשות מהא דאיתא במנחות ע"ח דבסכין מקדשה ככלי שרת, אבל לא בעינן כלי שרת ממש, עי' במהר"ם. - וקשה טובא הא כיון דבעינן שהסכין יקדש הדם, וע"כ אין קידוש בלא כלי שרת

ונראה כוונת התוס' דגבי שחיטה לא בעינן כלי שרת לקדש הדם, אלא השחיטה בעצמותה מקדשת הדם דהיינו פעולת השחיטה. אבל קשה טובא מהא דאיתא בסוטה י"ד דאיתא שם להדיא דהסכין מקדש את הדם. - ובריטב"א הקשה בזה, וכתב דהסכין כיון שאינו גומר הקדושה מטעם דהקבלה שבאה באחרונה גומרת הקדושה להכי אין הסכין פועל על הדם להיות נפסל ביוצא, ולהכי לכו"ע סגי גם בכלי שרת של עץ יעו"ש. - אבל קשה מסוגיא דזבחים כ"ו דאיתא להדיא דיש פסול יוצא להדם גם בשחיטה לחודא, ובספרנו נזר הקודש לזבחים כ"ו ביארנו זה

עוד כתבו התוס' מיהו יש לדחות דכוונת התוספתא שאינה טעונה כלי, היינו דלא בעינן כלי יפה יעו"ש. והנה סברי התוס' בזה דלעולם בעינן כלי שרת אלא דלא בעינן כלי יפה וכשר אף בקרומית של קנה. - ומשמע דהקרומית היא כלי שרת, וא"כ אכתי תקשה הא לדידן דקוו"ל כרבי דאין עושין כלי שרת של עץ אין שוכחטין בקרומית של קנה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי'. וראיתי ברש"ל שנחית לזה וכתב שכוונת התוס' אליבא דרבי יוסי ב"ר יהודה אבל לדידן דקיי"ל כרבי קשה יעו"ש

ונראה דכוונת התוס' דכיון דלא בעינן כלי יפה, גם רבי מודה דעושין בשל עץ, מהסברא בזה דכיון דלא הקפידה תורה על היפה, לא הקפידה תורה אם עושין גם בכלי עץ

אמנם יש להעיד דכיון דבעינן כלי שרת והכוונה שמקבל הסכין קדושת כלי שרת. וקשה הא כיון דאין חשיבות לפשוטי כלי עץ לקבל טומאה. - הנה כמו כן אין לזה חשיבות לקבל קדושה. - וזהו סברת התוס' שכתבו לעיל דלא בעינן כלי שרת לשחיטה. ואפשר דסברי התוס' דהסכין נעשה כלי שרת עם פעולת השחיטה ביחד. וזה איתא גם בקרומית של קנה. וזה מהני גם בכלי עץ גם לרבי מטעם דלא מקדש הדם רק עם פעולת השחיטה ביחד. ולא דמי לכל הכלי שרת שעבודתן מחנחתן, דשאני התם דנעשו הכלים קדושים, משא"כ בסכין של שחיטה דלא בעינן שיתקדש הסכין בקדושה, אלא סגי בזה אשר בצירוף עם הפעולה דהשחיטה בעצמותה נתקדש הדם

עוד נראה דשאני סכין של שחיטה דאין לו בית קיבול לקדש מה שבתוכו, וממילא אין לו דין כלי שרת להיות פסול בשל עץ. והיינו דרק הכלי שרת שיש להם בית קיבול לקדש מה שמניחין בתוכם כמו הא דמנורה וכדומה. משא"כ סכין שאין לו תוך. - ויש לעיין לפי"ז בהא דמזלגות אם כשרים בשל עץ, וצ"ע

שם, אלא אכותי הא אמרת כשישראל עומד על גביו שוחט אפילו לכתחילה, ופירש"י והכא קתני באחרים רואין אותם ששחטו דיעבד יעו"ש. וקשה הלא יש הבדל בין אחרים רואין לעומד על גביו וכמו שכתבו התוס' לקמן י"ב. וא"כ יש לומר דשאני עומד על גביו דשוחט גם לכתחילה. - ונראה דזה הוקשה להריטב"א וכתב וז"ל ומיהו שמעינן באחרים רואין אותו היינו ישראל עומד על גביו, ולא ברואהו מרחוק דההוא גרוע טובא מיוצא ונכנס יעו"ש. ואתי שפיר הא דפריך הש"ס. וע"כ הא דכתבו התוס' לקמן דעומד על גביו עדיף הכוונה, לענין אם מהני להשלים הכוונה, והעומד על גביו מזהיר להיות מכוון

והנה רש"י בד"ה אפילו כותי, מפרש מוסרין לו בהמה לכתחילה לשחוט יעו"ש. וקשה מה בעי רש"י בזה מאי נפק"מ אם מוסרין לו בהמה, או שיש לו בהמה של עצמו לשחוט, אם מותר לאכול משחיטתו. - ונראה דסבר רש"י דבבהמה של עצמו פשיטא שישחוט כהוגן מטעם דמצוה שהחזיקו בזה, והיינו דבבהמה של עצמו הרי הוא כישראל גמור. והא דמרבינן מהכל שוחטין הכוונה לרבות איש בחסרון כמו שנתבאר לעיל. ורק מפני שחשודין על לפני עור בעינן ישראל עומד על גביו. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו. - וממילא מוכח דגם גבי כותים אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ומה"ט כשישראל עומד על גביו מירתת וישחוט שפיר, דומיא דשומר בחנות, וע"ד בדיקת הסכין כתב הרמב"ן דודאי מיירי שבודקין לו או מקודם או לאחר שחיטה, דא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט, והא דלא הוזכר בגמ' משום דזה נכלל בהא דישראל עומד על גביו. וגם בהא דחותך כזית בשר ונותן לו הרי"ז מעיד גם על בדיקת הסכין כמובן. והא דקאמר הש"ס כזית משום דכותי לא חייש אחצי שיעור. ומזה הטעם אמרו אכלו דמשמע שאכל כל הכזית

שם, אמר רבא יוצא ונכנס לכתחילה לא והתנן המניח עכו"ם בחנותו וישראל יוצא ונכנס מותר. - וקשה הא יש לומר דשאני התם דצריך נגיעה, ואמרינן דמירתת עכו"ם ליגע, משו"ה מותר לכתחילה יוצא ונכנס. משא"כ הכא שהרי הוא בנגיעה בשחיטה. - ואפשר לומר דכיון דרוב מעשה בן דעת מתוקנים, ואדרבה הקלקול יבוא במכוון, וכמו"ש הרמב"ן והרשב"א, וא"כ אעפ"י שנוגע הכותי בהבע"ח, אבל כיון שצריך מעשה לקלקל, אמרינן דזה הוי כאילו לא נגע בזה שנוגע לקלקול, וביוצא ונכנס מירתת לעשות קלקול

שם, מי קתני מניח המניח קתני דיעבד. - וקשה מאי ס"ד מעיקרא דכיון דתנן המניח הרי זה דיעבד. - ותו קשה מדוע לא הביא המשנה הקודמת מהא דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר שמביא הש"ס אח"כ דמזה מוכח דיוצא ונכנס הרי זה שמירה מעליא גם בלכתחילה. ונראה דלהכי מביא המשנה המאוחרת משום דבאמת יש לומר דלשון אין צריך הוא גם כן דיעבד כהא דגיטין ד' וכמו שהקשו התוס'. - אבל הכא אין לפרש כן משום דתרתי דיעבד למ"ל, וע"כ משנה אחת מורה בלכתחילה וממילא המשנה המאוחרת הכוונה בלכתחילה אעפ"י דתנן בלשון דיעבד. - ומטעם זה מביא מהמשנה המאוחרת. וכשפריך הש"ס המניח קתני שהוא לשון דיעבד על זה מביא הש"ס מהא דתנן אין צריך, דמזה מוכח דאין לפרש שהוא דיעבד דא"כ תרתי דיעבד למ"ל. ומיושב קושיות התוס' שהקשו דבגיטין מבואר דגם לשון אין צריך יש לפרש דיעבד. והיינו דהכא ההוכחה משום דתרתי דיעבד ל"ל. - אבל אם נפרש משנה אחת בלכתחילה אתי שפיר דהכוונה בלא זו אף זו וכמו שפירש"י. נמצא דלפי האמת כיון דיוצא ונכנס דינו כמו שיושב ומשמר דלפי"ז אעפ"י דתנן שם המניח, ע"כ גם הכוונה שם בלכתחילה. ולכאורה מה שפירש"י לא זו אף זו דבדיעבד אלא גם בלכתחילה, דלפי"ז היה צריך התנא למיתני משנה זו הא דאין השומר באחרונה, וזה היפך לפי מה שביארנו מקודם. - אמנם לפי מה שביארנו אתי