נזר הקודש - חולין י

שפיר משום דכיון דבאמת אין הלשון אין צריך מורה לכתחילה ורק עיקר ההוכחה משום דתרתי דיעבד למ"ל, וא"כ מתפרשא הלשון אין צריך ג"כ שהוא דיעבד. והמשנה האחרונה הא דהמניח מורה בלכתחילה, ואתי שפיר הלא זו אף זו וכדפירשנו

תוס' ד"ה המניח, לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר יעו"ש. וכוונת התוס' דאפילו אם נפרש המניח בדיעבד, וא"כ בדיעבד מותר, תקשה מזה על אביי דסבר דגם דבדיעבד בעינן בירור על ידי חותך כזית בשר, וא"כ תקשה לאביי בלא"ה דהתם ביין נסך שרינן בדיעבד גם בלא בירור, והכא בעינן דוקא בירור, אמנם לפי"ז קשה טובא, מדוע פריך רבא מהא דלכתחילה, ומדוע לא פריך על עיקר הדין דאביי סבר דבדיעבד לא מהני בלא בירור, והא מצינו דביוצא ונכנס מהני גם בלא בירור וזה הוי פירכא יותר עדיפא שהיא על עיקר הדין. - ואפשר דזה נכלל בהא דפריך וכל יוצא ונכנס לכתחילה לא והתנן וכו' והיינו דסבר רבא דבכל מקום שמותר לכתחילה הכוונה דלא בעינן בדיקה לבסוף וזהו כשיטת הראשונים דאין לסמוך על הבדיקה דבסוף דלמא משתלי וכיון דיוצא ונכנס מותר לכתחילה א"כ לא בעינן בדיקה לבסוף, והיינו דבמקום דהבדיקה מעכבת לא סמכינן לכתחילה על סמך אבדיקה דאח"כ

והנה סברת אביי מבואר לקמן דמדייק מהברייתא טעמא דישראל עומד על גביו אבל יוצא ונכנס לא. - וקשה מה מהני הדיוק מהברייתא הלא המשנה עדיפא דסבר התנא דביוצא ונכנס הרי זה שמירה מעליא ומותר בלא תיקון, וע"כ דסבר אביי דשאני הא דשחיטה כיון דתופס הכותי את הבע"ח בידו, וא"כ הרי זה בדמיון כמו יין שהנכרי נגע, ומספקא לן אם עשה יין נסך והכא בכותי שחשוד על לפני עור, הספק לפנינו אם עשה קלקול, להכי לא מהני יוצא ונכנס לכתחילה, וגם בדיעבד בעינן לברר על ידי חותך כזית בשר, ורבא סבר כיון דרוב מעשה בן דעת מתוקן, הרי"ז כאילו לא נגע, ודומה להא דהמניח וכו'. וזהו הביאור בסוגיא לקמן דקאמר הש"ס הכא נגע

עוד כתבו התוס' שם אי נמי כל זמן שיכול לתקן על ידי חותך כזית בשר יש לו לתקן, אבל אי ליתא לכותי קמן שריא יעו"ש. והיינו דמפרשי התוס' בלשון שני דסבר אביי דזה שאני מהא דהמניח דליתא בבירור סמכינן ביוצא ונכנס בדיעבד, משא"כ הכא אם יש לברור מחויבן אנחנו לברר, ואם אין לברר סמכינן בדיעבד. - ולפי"ז הא דפריך רבא לאביי לא הוי על עצם הדין. אלא על הא דלכתחילה. - ויש לעיין בהא דכתב הרא"ש באות ה' בשם הגאונים דכיון דמצוין אצל שחיטה מומחין הן מוסרין להם לכתחילה לשחוט אעפ"י שאין אנו יודעין אם מומחה הוא אם לאו על סמך שיבדקו אחר שחיטה, משום דאי ליתא קמן סמכינן ארובא, הלכך לא חיישינן דלמא אישתלי יעו"ש. דלפי"ז הכא כיון דכתבו התוס' דאביי ג"כ סבר דבדיעבד כשר בלא בדיקה דחותך כזית בשר אם אי אפשר לברר, א"כ מותר לכתחילה ג"כ, וא"כ מדוע סבר אביי דיוצא ונכנס לכתחילה לא. - וע"כ סברי התוס' בהאי תירוצא דאף באופן שכשר בדיעבד בלא בדיקה מ"מ לכתחילה אסור על סמך אבדיקה דבסוף. - ואפשר שבזה פליגי הני תרי לישני בתוס', ונפק"מ רבתי לדינא

ע"ב תוד"ה קמן דליבדקי', תימה דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אע"ג דאחרים רואין אותו דשחט שפיר, ולקמן בפירקין וכו' מבואר דמהני אחרים רואין אותו. - והנה קושיות התוס' דהכא משמע דלא מהני אחרים רואין אותו, וכן פירש במהר"ם יעו"ש. והנה לכאורה אפשר וחזינן דלא גמיר, ומהני אחרים רואין אותו, ומדחזינן דלא משני הש"ס זה ע"כ סבר הש"ס דבדלא גמיר לא מהני אחרים רואין אותו, וכן פירש במהר"ם, יעו"ש. והנה לכאורה אפשר לומר דשאני התם דידעו מתחילה דלא גמיר. וממילא אחרים רואים יבדקו אחריו הרבה. משא"כ הכא דלא ידעינן בשעת שחיטה דלא גמיר, ועי' בפליתי שמתרץ כן שם בסימן א' סק"י אבל נראה דהתוס' דייקו מדברי המקשן שם דפריך אי דידע דלא גמיר פשיטא. ואם אמרינן דהיכא דלא ידענו מתחילה שהוא אינו גמיר לא מהני אחרים רואין אותו. א"כ גם בידענו דלא גמיר דמהני אחרים רואין אותו לא הוי זה פשיטא דע"כ ג"כ הוי זה חידוש דין דכיון דבלא ידענו דלא גמיר לא מהני אחרים רואין אותו. ולזה אשמעינן דעכ"פ בידעו דלא גמיר מהני. ולזה כיוונו התוס' שהקשו מהפירכא דהמקשן. - והנה בלב אריה העיר בזה, ומיישב דיש לומר דפירכת הגמ' פשיטא משום דבידע דלא גמיר ודאי דלא גרע מחש"ו דמהני אחרים רואין אותו, יעו"ש

אבל דבריו תמוהין דהלא אם באנו לומר דחש"ו שוה לגדול שלא גמיר, א"כ תקשה היאך אפשר לומר דלא מהני בלא גמיר אחרים רואין אותו, והלא לא גרע מחש"ו. - ומצאתי בפנ"י שהקשה בזה ודחק שם, יעו"ש. - אבל נראה דשאני חש"ו דע"כ הני אחרים רואין אותם מלמדין אותם היאך לשחוט ומראין להם המלאכה, בכדי שיעשו השחיטה כתיקון. משא"כ גדול שאינו גמיר ואחרים רואין אותו אבל ע"כ שלא היו האחרים מלמדין אותו. - ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתא האיך פריך הש"ס פשיטא, וא"כ קושיות התוס' נכונה מהמקשן כדלעיל

והנה לפי הנראה סוגיות חולקות הן. - והנה משמע מדברי הרמב"ם בפ"ד משחיטה שכתב וז"ל ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים. והרי"ז קרובה לספק נבלה עכ"ל. - מבואר שמדייק ששחט בינו לבין עצמו, משמע דאם אחר ראה את השחיטה הוי שחיטה כשרה, וזהו כסוגיא דחולין י"ב, אבל קשה מסוגיא זו, וכמו שמדייקים התוס'. ויש לנו למיזל לחומרא לומר דלא מהני גם בשאחרים רואין אותם

ונראה דפליגי הני סוגיות בדין רובא התלוי במעשה. - וזה הדבר דהנה מקודם יש להבין סברת רבינא דלא סבר לסמוך על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין כיון דע"כ איתא להאי רובא. - אמנם אזיל לשיטתו בבכורות כ' דאמר שם רבינא אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה, אבל רובא דתלי במעשה לא יעו"ש. וה"נ האי רובא דמומחין אצל שחיטה תלי במעשה דהיינו הלימוד, וכיון שספק הוי אם הוא מומחה נשאר בספיקא עד שיבורר הספק

והנה כמו כן לענין נאמנות על השחיטה שהוא עד אחד. והקשו התוס' בכמה דוכתי היאך נאמן ע"א במקום חזקת איסור אינו זבוחה או אבמה"ח. ותירצו משום דבידו לשחוט. והנה האי סברא דבידו שייך רק אצל מומחה, אבל כשאינו מומחה ליתא סברא דבידו כין שאינו יודע ההלכה. - וגם היאך נאמין האחר העומד ורואה כיון שגם הוא ע"א ואצלו לא שייך בידו כיון שאין הבע"ח בידו. - וע"כ צריך לומר דהכא ג"כ איכא רובא והוא דרוב מעשה בן דעת מתוקן. - וכמו שכתבו בזה הרמב"ן והרשב"א. - אמנם גם זה הוי רובא דתלוי במעשה, ואעפ"י שאינו דומה לרובא דתלוי במעשה דעלמא דהתם הביאור דהרובא תלוי במעשה, והמיעוט אינו תלוי במעשה, משא"כ הכא דגם המיעוט דהיינו קלקול ג"כ תלוי במעשה. - אבל נראה דהכא איכא גם מיעוט שאינו תלוי במעשה כגון שהייה דיש לחוש ששהה. עוד נראה שהדבר הבא במכוון לפי ההלכה נחשב בגדר מעשה לענין דבר הבא שלא במכוון אלא עושה מעשה קוף בעלמא וזהו ההבדל במי שיודע ההלכה הוי מעשה חשובה, מטעם שמכוון שלא יקלקל. משא"כ כשאינו יודע ההלכה עושה המעשה כסומא בארובה, זה לא נחשב למעשה נגד העושה במכוון לכוון ההלכה. ולכן בשוחט שאינו יודע הלכות שחיטה אעפ"י שרוב מעשיו בא בתיקון אבל זה תלוי במעשה נגד הפעולה של קלקול. ולרבינא דסבר דלא אגלינן בתר רובא דתלוי במעשה הנה גם רוב זה לא נחשב אצלו לרובא ולא מהני גם אחרים רואין אותו מטעם