נזר הקודש - חולין ח

מפרכסת שהרי היא כחיה וחסר לה הכשר לקבלת טומאה, וא"כ אינה מקבלת טומאה, ובכלל משמרת לא יצאת כיון שמשמר עצמו שלא יטמאנה

והנה ראיתי בתורת חיים לחולין שכתב וז"ל אי נמי צריך לומר דאע"ג דמפרכסת הרי היא כחיה, מ"מ היכא דנגע להדיא שחיטתו פסולה במוקדשין אפילו דיעבד עכת"ד יעו"ש ביאר דבריו שהוקשה לו ג"כ דאם מפרכסת אינה מקבלת טומאה, וא"כ האיך קאמר הש"ס דנטמא הבשר מהסכין הטמא, ועל זה כתב דשאני היכא דנגע להדיא, ותמוה היכן מצינו בטומאה להבדיל בין נגיעה בכוונה לסתם נגיעה. ואולי כוונתו כמו שכתבנו שהוא מטעם משמרת, וצ"ע

והנה בעיקר הא דמוקי הש"ס הא דטמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט בה כדי שלא יגע בבשר, ובמוקדשין לא יעשה כן אפילו בסכין ארוכה כדפירש"י. - ולכאורה האיך יגע בבשר כיון שעומד חוץ לעזרה ורחוק הרבה מן הבשר, וא"כ מה שייך לחוש שמא יגע. וע"כ צריך לומר כמו שפירש"י דזהו משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. והיינו דאעפ"י שבודאי לא יגע, מ"מ גזרו רבנן. אבל לפי"ז יש לעיין הא דאיתא שם ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי, שחיטתו כשרה, וזהו אפילו בסכין ארוכה, וכמו שפירש"י. - וקשה מה שייך בזה נגיעה כיון שעומד רחוק מן הבשר, וא"כ בודאי לא נגע, וא"כ מה צורך יש בזה לאמירתו, וביותר קשה לפי מה שכתבו התוס' בד"ה דליתא קמן דלא דמי לשאר ספק טומאה ברה"ר משום דרוב פעמים לא יכול להזהר יעו"ש. וקשה הלא אדרבה כיון שעומד רחוק הרבה פשיטא שלא נגע

ונראה לפרש דהא דקאמר הש"ס ואם שחט לא מיירי ששחט בסכין ארוכה מחוץ לעזרה אלא הכוונה ששחט בפנים בעזרה ועבר על איסור כניסה, ובזה בעינן שיאמר ברי לי שלא נגעתי. ובזה שפיר כתבו התוס' דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע

נמצא לפי"ז ששני דינים יש בסוגיא, דין אחד בעומד חוץ ושוחט בסכין ארוכה, וזה אסרו חכמים שמא יגע בבשר אעפ"י שלא שייך בזה נגיעה ואסרו חכמים מטעם סחור סחור לכרמא לא תקרב, ודין שני בטמא שעומד בפנים ושחט דבזה בעינן שיאמר ברי לי שלא נגע בבשר. והנה הרמב"ם בפ"א מפסולי המוקדשין ה"א כתב כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה ואפילו קדשי קדשים חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה. ואעפ"י שהוא חוץ ופשיט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר. ולא כתב הרמב"ם האופן דשחט בסכין ארוכה, ומשמע דסבר דאם עומד מרחוק מעזרה לא גזרינן משום שמא יגע בבשר, ורק בפושט ידיו לפנים יש חששא דשמא יגע בבשר. - ותמוה דזה הוי שלא כסוגיא דגזרינן גם בשעומד מרחוק ושוחט בסכין ארוכה

והנה הלח"מ כתב וז"ל, אע"ג דבריש כל הפסולין אמרו דעביד סכין ארוכה ושחיט כתב רבינו ז"ל ופשט ידיו משום דהוא פסק בפר"ג מהל' ביא"מ דביאה במקצת לא שמה ביאה עכ"ל. וכוונתו להקשות מדוע השמיט הא דסכין ארוכה (ומה שכתב בפ"ד כל הפסוליו שם ליתא אלא בחולין) ולזה כתב דכיון דסבר הרמב"ם דביאה במקצת לא שמה ביאה, וא"כ יצוייר גזירה דשמא יגע בבשר בפושט ידיו, והסוגיא ע"כ אזלא למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה, ואם כן בלאו הכי אסור מטעם הביאה לעזרה בטומאה ולא מצריכין לגזירה דשמא יגע בבשר. א הרמב"ם לשיטתו כתב שפיר ופשט ידיו ושחט בעזרה. - אבל אכתי תקשה דמשמע מדברי הרמב"ם דבשוחט בסכין ארוכה חוץ לעזרה לא גזרינן לשמא יגע בבשר, ותמוה דמדוע לא חש הרמב"ם להסוגיא. - ועוד קשה דהלא כתב שם הרמב"ם דלוקה מכת מרדות מדרבנן, וא"כ גם בלא חששא דשמא יגע אסור מדרבנן מטעם הפישוט ידיו

ונראה דהרמב"ם אינו מפרש הא דאיתא ובמוקדשין לא יעשה כן דהיינו גם בסכין ארוכה כפירש"י, אלא מפרש ובקדשים לא יעשה כן באופן זה שישחוט בעזרה באופן שהוא עומד בחוץ לעזרה וסמוך לעזרה שזהו בדמיון לשוחט בחולין שנעשו על טהרת הקודש בסכין ארוכה דשם חיישינן לשמא יגע בבשר אפילו שאין מחיצה מפסקת. ובדמיון זה בעומד סמוך לעזרה ושוחט בסכין קצרה באופן שמכניס הסכין בפנים. - ופשט ידיו היינו שלא הכניס ידיו לפנים, ומ"מ גזרינן שמא יגע בבשר דהיינו שמא יכניס ידיו בפנים ויגע בבשר

והא דלא מפרש הרמב"ם כפירש"י משום דהרמב"ם סבר דדוחק לפרש הא דואם שחטו דמיירי ששחט בפנים, משום דמסתמא מיירי כמו הא דאיתא ובקדשים לא יעשה כן דהכוונה שעומד שלא במקום הבשר. - וגם הוקשה להרמב"ם קושית רבינו אפרים האיך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך וסבר כמו שכתבו התוס' דיכול ליכנס עד סמוך למחנה שכינה

ובאופן זה מיירי הא דכתב הרמב"ם שם בה"ב ואם עבר ושחט הזבח כשר, היינו שעומד סמוך לכותל העזרה. ולא מיירי שהי' בפנים בעזרה, וליתא בזה חששא דשמא נגע בבשר, מטעם דפשיטא שלא נגע כיון שעומד בחוץ, ורק לכתחילה אנו גוזרין שלא יגע אבל אין לחוש לשמא נגע כיון דאורחא דמילתא שלא נגע. - ומטעם זה ניחא שלא כתב הרמב"ם שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר וכמו שהקשה הגאון בנו"ב סימן ג' משום דבאופן זה דמיירי הרמב"ם אין אנו מצריכין שיאמר ברי לי כיון דבלאו הכי לית לן לחוש לשמא נגע

אבל קשה מדוע איתא בסוגיא דבעינן שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. - נראה דהסוגיא אומרת כן משום דסברי חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי, ומטעם זה מצריכין סכין ארוכה שלא יגע בבשר. ומטעם זה הוסיפו להחמיר במוקדשין עוד חומרא שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר באופן שעומד סמוך לעזרה. - אמנם הרמב"ם דסובר בפרי"א מה' אבוה"ט ה"ט דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי וא"כ לא בעינן בזה סכין ארוכה, להכי אין להחמיר בקדשים שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר

והרמב"ם מפרש דכל עיקר הא דתנן טמא במוקדשין מיירי באופן זה שעומד חוץ לעזרה ומכניס רק הסכין בפנים, ולזה כתב ופשט ידיו בפנים. - וזה היה להרמב"ם הוכחה משום דאם נפרש שנכנס בפנים א"כ מה שייך לומר דלכתחילה לא ישחוט הלא גם בלא שחיטה מוצאין אותו לחוץ שלא ישהה בטומאה בעזרה. ואם אינו ציית ובע"כ עומד ושוחט היאך נאמן באומר ברי לי, להכי מפרש הרמב"ם דכל עיקר דין המשנה מיירי בעומד בחוץ לעזרה ופשט ידיו והסכין בפנים

ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא מדוע השמיט הרמב"ם דהטמא מיירי שאיטמי בשרץ או ששחט בקרומית של קנה דלא מקבל טומאה כאוקימתא דהש"ס

ונראה דהרמב"ם מפרש דהטמא במוקדשין דקאמר הש"ס ופריך האי טמא דאיטמי במאי לא קאי על קדשים דהקרבנות אלא קאי על חולין שנעשו על טהרת הקודש ולמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי ועל זה פריך דאם הוא טמא מת לא מהני סכין ארוכה ומוקמינן בטמא שרץ או ששחט בקרומית של קנה, ובזה יצוייר דבסכין ארוכה לא יטמא הבשר. - אבל להרמב"ם לא נדרש לזה כלל משום דבחולין שנעשו על טהרת הקודש הלא סבר לאו כקודש דמי. ובקדשים ממש לא יצוייר להאי דינא משום דהיאך יכניס טמא לעזרה דהלא הוא במלקות כמו שכתב הרמב"ם בפר"ג מביאת מקדש הט"ז. וא"כ איכא איסור לכתחילה מצד זה עצמו מלבד השחיטה ואם עשה כן בע"כ לא מהני ברי שלו, וא"כ שפיר מפרש הרמב"ם להאי דינא באופן שעומד בחוץ. - ובזה ניחא נמי ליישב הא דהקשו התוס' בהא דמשני הש"ס ששחט בקרומית