נזר הקודש - חולין פח

תלויין נמי בושט דקא ינקי מהדדי, ומסיים ג"כ שלא לסמוך על דרשב"ל עכת"ד, יעו"ש

ונפק"מ לדינא לענין אבר מן החי דאם אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, הרי זה כאילו נפרש הריאה מן הבהמה בעודה בחיים וכדאיתא לקמן קכ"א ישראל ששחט בהמה טמאה וכו' יעו"ש כל הסוגיא. וכן כתב הש"ך בשם הרשב"א בסימן כ"ז סק"ב דהיכא דלא נשחטה כראוי אסור לחתוך אבר מהבהמה בעודה מפרכסת וליתנו לבן נח יעו"ש. וכן כתב התורת חיים בפר"א לעיל כ' ביישוב דברי הטור יעו"ש. אבל נראה דהאיסור הוא מספיקא, דהרי כיון דקיי"ל שחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה הרי זה טרפה דלא אמרינן דהוי הריאה כמנחא בדיקולא. ודעת הפר"ח נוטה להקל מטעם זה. אבל התבו"ש כתב דכיון דספיקא הוי אזלינן תמיד לחומרא. ועי' למרן הגרע"א ז"ל בהגהות רע"ק יו"ד סימן כ"ו

דף ל"ג אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדרשב"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים וכו'. והיינו דכיון דבני מעיים כמנחא בדיקולא קודם גמר המיתה הרי הם כאבר מן החי. והנה כל זה אליבא דרשב"ל, אבל לזעירי דפליג עליה, וביותר לדידן דקיי"ל דנקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה טריפה, ועכ"פ אין זה ודאי אבר מן החי, אלא ספק הוי אליבא דדינא הנה יש לנו להחמיר מצד הספק. ולשיטת המלחמות דסבר דלית הלכתא כרשב"ל אין בזה משום אבר מן החי

והנה הרמב"ם בפר"ט מהל' מלכים כתב וז"ל שם בהי"ב השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנים, כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי עכ"ל. והנה חזינן דפסק כראב"י דכיון דלדידהו במיתה תליא מילתא, ולהכי כל זמן שמפרכסת דינה כחי. אבל השמיט להאי דינא דראב"י דאמר דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים, משמע דסבר דלא כרשב"ל. ולא סבר דהבני מעיים כמנחא בדיקולא דמיא. וזהו כשיטת הרמב"ן במלחמות דלא סברינן כרשב"ל בזה, והיינו משני טעמים, או מטעם דיש טרפות לחצי חיות, או מטעם דרשב"ל גופיה חזר בו בזה שמשני כאן קודם חתך וכו'. אבל עכ"פ חזינן דשיטת הרמב"ם דמותר לזמן בן נח על בני מעיים

ולפי"ז לשיטת הרמב"ם היכא דלא נשחטה הבהמה כראוי שדעת הרשב"א דהבני מעיים אסורין לבני נח, אבל לשיטת הרמב"ם אין בזה משום אבר מן החי. ולפלא על גדולי האחרונים שלא העירו מדברי הרמב"ם, ועכ"פ לדידן הוי ספד"ד

ונראה להוכיח גם מתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' ראה י"ז כ"א בפסוק לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ופירש בתרגום שם לא תיכלון כל דמיקלקלא בנכסא יעו"ש. הרי דמפרש נבלה שבאה על ידי קלקול השחיטה ועל זה אמרה תורה ליתן לגר לאכילה, וע"כ הכוונה ליתן הנבלה כולה גם עם הבני מעיים, וזהו הוכחה דליכא בזה משום אבר מן החי. וזה גופא משמיענו התנא בתרגומו. ולהכי לא מפרש נבלה כפשוטו. איברא דגם בפ' אחרי י"ח ט"ו בפסוק וכל נפש אשר תאכל נבלה גם כן מפרש בתרגומו דקלקול ניכסתא, דהיינו קלקול בשחיטה. והנה שם ג"כ חידוש דין דלא בעינן מיתה אלא גם אם אוכל כזית בעודה מפרכסת ג"כ טמא בטומאת נבלת עוף טהור. וזהו כמו שכתבנו לעיל להסתפק בזה. אבל עכ"פ יש מקום לזה לומר דלא אמרינן בקלקול השחיטה דהסימנים כמאן דמנחא בדיקולא להיות אסורין משום אבר מן החי, ועכ"פ יותר מספד"ד לא הוי

והנני בספק אם בן נח מוזהר על ספק איסור דהלא הא דספק איסורא לחומרא הוא רק לעם ישראל, והיינו אם מן התורה ספק לחומרא, הנה זה לא נאמרה לבני נח. ואם רק מדרבנן לחומרא פשיטא דלא שייך לגבי ב"נ דלא הוזהרו על לא תסור

ובזה יש להצדיק הא דנהגו השוחטים כשימצאו פגימה בסכין מעלימין מן הבעל הבית, ומוכרין לנכרי גם הבני מעיים. וגדולי האחרונים צווחו על זה עי' פלתי סימן ג', ובחת"ס סימן י"ח וי"ט. ולפי המבואר יש ללמד זכות עליהם כמוש"נ

והנה בזה שכתבנו נראה ליישב ג"כ מה שקשה על הרמב"ם בזה שכתב דגם בשחט בהמה טהורה שחיטה כשרה, כל זמן שהיא מפרכסת בשר ואבר הפורש ממנה אסור לב"נ משום אבר מן החי ובשר מן החי, שזהו היפוך הסוגיא דידן הכא והסוגיא דלקמן קכ"א, וכמו שתמה בזה הלח"מ בצ"ע. ולפי מה שכתבנו זה תליא ג"כ אם אמרינן דהבני מעיים כמנחא מדיקולא דמיא. וזה הדבר, דאם אמרינן דהבני מעיים לאחר שחיטה כמנחא בדיקולא, וא"כ יש עליהם דין אבר מן החי, ורק השחיטה מתירתן. נמצא דהשחיטה פעלה גם לבני נח, להכי גם כשפורש אבר ובשר ג"כ המה בכלל ההיתר, והיינו דכמו שהבני מעיים ניתרים על ידי היתר השחיטה, כן ניתרים כל האברים וכל הבשר. אבל הרמב"ם דסבר דלא אמרינן דהבני מעיים כמנחא בדיקולא דמיא, והיינו שאין עליהם תורת פורש מן החי, וממילא אין השחיטה מתירתן, ואם פורש הבני מעיים מן הבהמה בעודה מפרכסת דינם כאילו פורש שארי אברים מן הבהמה. וכיון דהשחיטה לא פעלה מאומה בהתירא דאבר ובשר, ולהכי כתב דאבר ובשר הפורש מן הבהמה בעודה מפרכסת אסור לבן נח משום אבר מן החי. ומפרש דמאן דאמר דלאחר שחיטה כשרה אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו. זהו למ"ד דאמרינן דהבני מעיים כמנחא בדיקולא דמיא והשחיטה פעלה עליהם להיתרא, הנה כמו כן פעלה על כל האברים של הבהמה והבשר. אבל הרמב"ם לשיטתו פסק דאין בזה היתר להתיר משום אבר מן החי ובשר מן החי כמוש"נ

כתב הרמב"ם בפר"ט מה' מלכים הי"א וז"ל אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו. והראב"ד כתב נ"ל שזה טעות סופר וראוי להיות אבל שרץ יעו"ש. דברי הראב"ד מוקשים דבשרץ לא היה כותב הרמב"ם יראה לי כיון שמפורש הוא בש"ס וכמו שכתב הרדב"ז שם, ובכס"מ שם. וע"כ על העוף כוונתו ביראה לי. אבל כמובן חידוש גדול הוא אשר לא מוזכר בש"ס שום הבדל בזה בין בהמה לעוף. ולעיל כתבנו וכן לקמן בהעור והרוטב דע"כ מוכח מפר"א משנה ג' דטהרות ואין שחיטתה מטהרתה, דע"כ הוא לב"נ כמבואר שם במפרשים. וכן מוכח לקמן ק"ב יעו"ש. שמבואר דיש דין אבר מן החי בעוף גם לבני נח. והפליתי הראה מקור להרמב"ם מכח קושיות התוס' הכא בסוגיא ד"ה אחד נכרי דהקשו לר"מ דסבר אבמה"ח אינו נוהג בחיה ועוף בישראל, אבל נכרי נוהג אבר מן החי גם בחיה ועוף. וקשה מי איכא מידי וכו'. ותירצו דעכ"פ גם לישראל אסור בלא שחיטה, ועל זה יש להקשות מה לומר למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וע"כ סבר ר"מ יש שחיטה לעוף מן התורה. אבל לפי"ז תקשה דמאי פריך הש"ס לעיל כ"ח מהא דמלק בסכין שהוא לר"מ כמו"ש התוס'. ומטעם זה הוכיח הרמב"ם דליכא איסור אבמה"ח לב"נ בעוף עכת"ד, יעו"ש. ודבריו תמוהין דהלא גם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, שחיטה לא בעי, אבל נחירה בסימנים בעינן כמו"ש התוס' לעיל כ' וכן פירש"י. וזה מעכב דבאופן אחר הוי נבלה. וא"כ אתי שפיר דלא שייך מי איכא מידי, כיון דלדידן בעינן עכ"פ נחירה בסימנים. ועוד דהרמב"ם לא סבר להאי כללא דמי איכא מידי, וא"כ יפרש הרמב"ם דר"מ לא סבר להאי כללא דמי איכא מידי. סו"ד דברי הרמב"ם תמוהין

והנכון בזה מה שכתב המגדל עוז כי שיטת הרמב"ם דבשר עוף בחלב הוא דרבנן יעו"ש. ביאור דבריו, כי לא נקרא אבר בלא בשר, וכיון שהבשר בהאבר של עוף לאו בשר הוא. א"כ הרי הוא אבר בלא בשר, וממילא ליתא בזה תורת אבר. אבל לפי"ז לכאורה קשה דא"כ מדוע הוי אבר לגבי ישראל כיון דחסר בו בשר א"כ לא הוי אבר גם לדידן. אפשר לומר דשאני