נזר הקודש - חולין פז

לביתה לא טהרה אמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה עון כרת הותרה איסור מיתה מיבעי'. והקשה הרמב"ן הלא מצינו דהחמירו לטהרות יותר מלבעלה כדאיתא בנדה י"א ע"ב. ומתרץ דשאני התם דמיירי לענין חומרות דרבנן יעו"ש. והרשב"א הקשה דהרי מצינו בפ' בתרא דנדה ס"ז אמר מר עוקבא לדלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ וכו' והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש, אלמא דאף בחציצה החמירו בטהרות יותר מלבעלה. - והנה לדעתי נראה דשאני בכל הני דהחמירו בטהרות יותר הוא במקום שיש לחוש על עצם הטהרה, כמו הא דבדיקה שתיבדוק עצמה יותר לטהרות מלבעלה, מטעם חששא שמא טמאה היא. וכמו כן לענין חציצה יש להחמיר לטהרות לומר דלא עלתה לה הטבילה כהוגן, ועדיין טומאתה עליה. משא"כ הכא בחסרון כוונה לחודיא, והיינו דליכא חששא בדבר הטהרה, דהרי הטבילה היתה כהוגן, ורק חסרה הכוונה לטבילה, והרי זה דבעינן כוונה למצוה, וכמו שכתב הרמב"ן דלכאורה זה תליא בפלוגתא אם מצות צריכות כוונה, וכתב דשאני הכא דהוי הכשר מצוה ולא מצוה עצמה, כן הוא בטבילה. וכן הוא בשחיטה יעו"ש. נמצא דכל עיקר הענין הוא מטעם כוונה וסברי הני דבמכשירין יש להחמיר יותר מלגבי עצם המצוה. ועל זה פריך רבא שפיר דאם הכוונה אינה מעכבת במכשיר לגבי עון כרת, א"כ מדוע תעכב הכוונה לגבי איסור מיתה, והיינו דכיון דאין כאן חשש של טומאה, אין להחמיר לטהרות יותר מלבעלה

ע"ב, גמ' גזירה משום חרדלית של גשמים. ופירש"י משום דאין בחרדלית ארבעים סאה. והקשו בתוס' הא בלאו הכי הרי הוא זוחלין ופסול יעו"ש. והנה פירש"י כן איתא בתוספתא פר"ד דמקואות, איזהו חרדלית מי גשמים הבאים במדרון רואים אותם אם יש מתחילתן ועד סופן צירוף מ' סאה מטבילין בהן, דברי בי"ש ב"ה אומרים אין מטבילין עד שיהא לפניו בעוגל ארבעים סאה, והב"י ביאר דב"ה לא פליגי אבי"ש אלא מפרשי דבעינן שלא יהיה קטפרס דאינו חיבור, או משום דנוטפין אינן מטהרין מזוחלין יעו"ש. ומשמע דאם המים לפניו בעוגל אין בזה משום קטפרס, ואין בזה משום זוחלין, אבל בעינן ארבעים סאה. וזהו כוונת רש"י

והנה מוכח מדברי התוס' שהקשו לפירש"י דאפילו כשיש מ' סאה ע"כ יש בחרדלית פסול זוחלין, ע"כ מוכח דזוחלין הוי פסול מן התורה, ושפיר יש לגזור משום פסול דאורייתא, וזהו דלא כהני דרוצים לומר דפסלו זוחלין הוא מדרבנן, עי' דרכי משה סק"ז מה שכתב בשם המרדכי, וגם מהתוספתא שכתבנו כן, מוכח מבי"ה והטעם של זוחלין מטעם חסרון חיבור, כמו"ש רבינו הגר"א ז"ל בס"ק צ"ב לפי דעת הרמב"ם והרא"ש דזוחלין הוא מטעם חסרון חיבור, ואין בזה ארבעים סאה, וכן כתב הריב"ש, וכן דעת המאירי

והנה אפשר לומר שכוונת רש"י שפירש מפני שאין בחרדלית ארבעים סאה, הוא ג"כ מטעם מפני שהוא זוחלין, ובזוחלין תמיד ליכא ארבעים סאה

והנה הפנ"י בשבת ס"ה כתב בתוס' בד"ה שמא ירבו הנוטפים הקשו לימא קמא קמא בטיל, כתב הפנ"י דקושיא זו לפי שיטת ר"י בעל התוס' וסעייתו שכתבו התוס' בפרק המוכר את הבית ס"ו ובכמה דוכתי דהך ברייתא דת"כ דאיירי בפסול שאובין ודריש מהיקשא דמים למקוה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא, א"כ משמע דלענין זוחלין ונוטפין נמי מדרבנן ומשו"ה קשיא להו נימא קמא קמא בטיל יעו"ש. והנה לשיטה זו אתי שפיר פירש"י דהגזירה הוא משום חסרון ארבעים סאה שהוא דאורייתא, משא"כ זוחלין שהוא מדרבנן, אבל דברי הפנ"י תמוה מהתוספתא שכתבנו, וגם מדלא נחתו הכא התוס' לזה לומר שיש יישוב לפירש"י, ע"כ סברי התוס' דאפילו להני דסברי דכולו שאוב הוא מדרבנן, אבל זוחלין לכו"ע הוא מדאורי'

שם, פירות שנשרו לתוך המים ופשט מי שידיו טמאות וכו', כתב הרשב"א מכאן דקדקו התוס' דלא בעינן רצון בעלים מדקאמר מי שידיו טמאות דמשמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות. אמנם הביא שם שהרמב"ם בפרי"ב מהל' טו"א כתב והוא שיתן עליה ברצון הבעלים יעו"ש. עי' בזה בספרנו נזר הקודש למס' זבחים דף מ"ז דף הספר

שם גמ', היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה. אילימא שאנסה חבירתה ואטבלה כוונה דחבירתה כוונה מעלייתא היא. וקשה לשיטת הרשב"א שכתב לעיל י"ב דלא מהני עומד על גביו במקום דלא מהני שליחות. ולפי"ז הכא בטבילה דלא מהני שליחות דע"כ בעינן טבילת הגוף לטהר מטומאה, וא"כ היאך מהני כוונה דחבירתה והלא לא עדיף זה מגדול עומד על גביו דלא מהני כוונת הגדול בדבר דליתא בשליחות, ואפשר דשאני בין כוונה סתם בלא מעשה, מכוונה שמעשה עמה כמו הכא דהחבירתה מטבילה, וגם מכוונת, והרי האשה הנדה כמו כלי שהיא טמאה ואדם מטבילה, כן האשה הנדה בטומאתה שהמטבילה הרי זה כמטביל חפץ טמא, כיון שכל המעשה והכוונה בהמטביל

דף ל"ב נשחטה בהמה אחרת עמה וכו' מה שקשה על הרמב"ם בפר"ד מפר"א עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף נ"ג דף הספר

גמ', כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים. משמע דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוי נבלה מחיים. וקשה על הרמב"ם בפר"ג משחיטה הי"ט דכתב בנשברה מפרקת ורוב בשר עמה וכו', או שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זה נבלה מחיים. והש"ך בסימן ל"ג סק"ד הקשה בזה על הרמב"ם יעו"ש. והתבו"ש כתב דלענין טומאה אינה מטמאה בחיים דבזה בענין מיתה ממש וכמו"ש הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט, ורק איסור נבלה וזהו דקאמר הש"ס כי קתני נבלה דלא מטמאה מחיים, והיינו נקובת הושט ופסוה"ג הוי נבלה מחיים לענין איסור אבל לא לטומאה יעו"ש. אבל תמוה דהרמב"ם חשיב שם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה ונטלה הירך וחלל שלה עמה בהדי נקובת הושט, משמע דחד דינא להו גם לענין טומאת נבלות וכיון דהני מטמאין מחיים משמע דגם נקובת הושט מטמא מחיים. אמנם בפר"ב מאבוה"ט חשיב הרמב"ם הא דחלק הבהמה לשנים או נטלה הירך וחלל שלה שמטמאין מחיים, ולא חשיב שם נקובת הושט, ומשמע דנקובת הושט לא מטמא מחיים. וע"כ מסתבר הדבר דנקובת הושט אין בו טומאה מחיים והא דחשיב בפר"ג משחיטה נקובת בהדי הני דמטמא מחיים כוונת הרמב"ם שם בזה דחשיב דלא מהני בהו שחיטה לטהרם מידי נבלה, ובזה נקובת הושט שוה להני דטומאתן מחיים, לומר דכשם שלא מהני שחיטה לטהר מידי נבלה הני דחייהם שוב אינו חיים, ונחשבים כמתים ממש, הנה כמו כן נקובת הושט אעפ"י שלא נחשב כמתה ממש, אבל כיון דלא מהני שחיטה לושט הנקוב, הרי הוא לזה כמו הני דנחשבים כמתים ממש

גמ', גופא אמר רשב"ל שחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה כשרה, אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה אבל בבני מעיים לא. מתקיף לה רבי זירא מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת מה לי בריאה מה לי בבני מעיים וכו'. ביאור הדברים דפליגי אם יש טרפות לחצי חיות, דרבא סבר דיש טרפות גם לחצי חיות, ור"ז סבר דאין טרפות לחצי חיות. והנה הבעל המאור כתב דהלכתא כרבא, מטעם דר"ז הדר ביה, ולדבריו אם שחט את הקנה אין נקב פוסל בריאה, אבל פוסל בבני מעיים, וכן להיפוך אם שחט את הושט ונקבה הריאה נקב פוסל בה, וזהו מטעם דפוסק כר' שמעון בן לקיש. - אמנם הרמב"ן במלחמות כתב דר"ז לדבריו דרבא קאמר אבל הוא עצמו סבר דגם בשחט את הגרגרת ונקבה הריאה גם כן פסול מטעם דלא סבר כלל להא דר"ל דאמר דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא, ומביא מה שהשיב ר' אברהם ז"ל ואמר דר"ל גופיה הדר ביה דאמר כאן ששחטו במקום חתך כיון ששחטו שלא במקום חתך, וכיון דקשיא דידיה אדידיה ולא ידעינן הי דאחריתי לא סמכינן עליה כלל. ומסיים שם דריאה אעפ"י שהיא תלויה בקנה חייה