נזר הקודש - חולין פו

בעודה מפרכסת ג"כ. ואעפ"י שע"כ הסוגיא דפריך שם וכי מתה עומד ומולק דמשמע מזה דגם בנבלת עוף טהור ליכא טומאה רק כשמתה ממש ונעשית נבלה, וכמו שמוכיח כן בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סימן כ"ד. אבל רב הונא מסתפק בזה וכשאמר מפני שהוא מחליד ג"כ על דרך ספק אמר כן. ואם סבר דאין בזה משום חלדה, יש לדחות דליכא סייעתא לזעירי מטעם דלא בעינן בזה נבלה שמתה ממש, וכמוש"נ

והנה מרן הגרע"א ז"ל סבר אחת משתים להרשבא, או דסבר דתחת העור הוי ודאי חלדה, או דסבר דמוליך ומביא במליקה פסול, ומסיים בצע"ג יעו"ש. והיינו דמסיים מרן בצע"ג מפני שקשה לומר דכן סבר הרשב"א דבחלדה לא מצינו שסבר כן. וקשה להעמיס דכן סבר הרשב"א ובדבר מוליך ומביא גם כן קשה לומר לעשות פלוגתא בינו להרמב"ם ועוד פוסקים דסברי מוליך ומביא במליקה כשר כמו"ש הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק וכן נקטו הפוסקים. - לכן נראה כמו שכתבנו בשיטת ר"ה שזהו הבי רב כדאיתא בסנהדרין י"ט, ובכדי שלא תקשה מהא דאמרי בי רב להא דרב הונא לעיל

גמ', בעי רב פפא החליד במיעוט סימנים מהו, דהיינו ששחט בבהמה רוב הקנה, או רוב הושט ונשאר מיעוט זה הסימן והסימן השני שלם והחליד הסכין תחת אותו מיעוט הסימן, ושחט הסימן השני על ידי חלדה זו. והיינו דלרב פפא פשיטא דתחת העור לא הוי חלדה, והיינו דסבר דענין חלדה הוא רק במה שהוא בהכשר שחיטה, והכא בעי אם המיעוט הסימן עביד חלדה, אם אמרינן כיון דאינו בעיכובא דשחיטה דינו כעור, או"ד דשאני מיעוט סימן כיון דעכ"פ איתא בתורת שחיטה, כן מפרש רבינו ישעי' בספר המכריע סימן ה' יעו"ש. והנה בא שם בהשגה על פירש"י דמפרש במיעוט בתרא לאחר שחיטת דוב סימנים. וכן משיג שם על הר"ת בפירושו

אמנם ראיתי דבר פלא מה שמוכיח דפגימת עור בקדשים לא הוי מום, ומביא ראיה מהא דאיתא לקמן מ' בהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז ומוקי שם בחטאה"ע ובחצי קנה פגום, ואם זה נחשב למום, א"כ איך יתחייב משום חוץ הא אינו ראוי להתקבל בפנים יעו"ש. וזה פלא הא קיי"ל דאין מום פוסל בעוף כדאיתא במנחות ו' ושם כ"ה ובמכלתין כ"ג דאין תמות וזכרות בעופות. אח"כ מצאתי בחדושי למרן הגרע"א שהקשה בזה

ונראה דאפשר דסבר רבינו ישעי' דשאני מום זה בסימנים שהמה המתירים והמכשירים, והיינו דמום זה שהוא בהמתיר עצמו שאני, ולהכי אם פגם בעור הוי מום בקרבן בבהמה, מסתבר שזה פוסל בהסימן עצמו גם בעוף

דף ל"א משנה נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, ביאור הדברים דבעינן כח גברא מה שאדם מישראל שוחט. ובגמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוון, והיינו אעפ"י שלא מכוון לחתיכת הסימנים מני ר' נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים יעו"ש. וקשה מדוע לא מיתוקם גם כרבנן, הא איכא למימר דשאני התם דהיה מכוון לנועצה בכותל, ואפשר לומר דזה גרע מהפיל סכין סתם. וגם הרשב"א כתב דטפי עדיף שזרק סכין שלא לנועצה בכותל משזרק לנועצה בכותל משום דבזה איכא כוונה שלא לשם שחיטה, אבל הפילה הוא שלא לשם כוונה כיון דליכא כוונה שלא לשם שחיטה ואיכא שחיטה מכח בן דעת שחיטתו כשרה יעו"ש. ולפי"ז מדוע קאמר הש"ס דלא אתיא מתניתין כרבנן. - ונראה דסבר הש"ס דע"כ הא דנפלה סכין דנקט התנא דבא למעט מטעם דחסר הכח גברא, ולא קרינן בזה וזבחת מה שאתה זובח. משמע דהעיקר אם בא מכח גברא ויש בזה בכלל הכשר גם כשמכוון להפיל לנועצה בכותל דיש בזה כח אדם דכשרה. דאל"כ היה להתנא למינקט רבותא יותר דגם בדאיכא כח אדם, רק מכוון להפילה למטרה אחרת שלא לשחטה, ומ"מ פסולה. ומדנקט נפלה סכין ושחטה פסולה מטעם דחסר כח אדם לגמרי, משמע דאם יש בזה כח אדם, דאז בכל אופן כשר, והיינו אף באופן שמכוון להפיל לאיזה מטרה אחרת ג"כ כשרה. וע"כ יש בזה המיעוט דלנועצה בכותל גם כן, וע"כ המשנה כר' נתן אתיא

אמנם בהא דתנן חש"ו ששחטו שחיטתן כשרה ואמר רבא רבי נתן היא ולרבינו שחיטתן פסולה מטעם דלא מכוונו לשחיטה כמבואר בסוגיא הכא ולעיל י"ב. וקשה דלמא רבנן פסלי התם שהיה מכוון למטרה דלנועצה בכותל, וזה גרע מהא דחש"ו ששחטו דאין להם כוונה כלל, והרי זה בגדר סתם, וא"כ מדוע אמר רבא דר' נתן היא ולא רבנן. דלמא בזה גם רבנן מודו דכשרה

איברא דאמר רבא לקמן דרבנן סברי דלא בעינן כוונה לזביחה אבל כוונה לחתיכה בעינן, והיינו לחתיכת סימנים כמו שפירשו התוס' ד"ה ואי. ולפי"ז יש לומר דחש"ו חסר להם גם כוונה זו דלחתיכה גם כן. אבל קשה מנין לרבא לומר כן, הלא אפשר לומר דשחיטת חש"ו דהוי בלא כוונה כלל עדיף מהא דמכוון לנועצה בכותל

והנה הרשב"א כתב על סברא זו דלנועצה בכותל גרע שפי כתב אח"כ וז"ל, ואינו מחוור כלל דמ"מ ההיא דכולן ששחטו מאן סתמא דאי אפילו כרבי נתן לא סתמא כש"כ דלא סתמא כרבנן יעו"ש. וזה אינו מובן לי. והלא אדרבה הא דכולן ששחטו אתי שפיר אפילו כרבנן מטעם דלא פליגי רבנן אלא במתכוון לנועצה בכותל. וזה גרע טפי משחיטת חש"ו דהוי רק בגדר סתם, וזה עדיף ממכוון שלא לשחוט וגם לא מכוון לחתיכת סימנים

עוד קשה לפי מה שכתב הרשב"א לעיל י"ב בסוגיא דלהכי לא מהני גדול עומד על גביו בשחיטה דחש"ו משום שהכל תלוי בדעת השוחט דאילו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה, ואעפ"י שלא נתכוון לה כלל בעל הבהמה, ולא דמי לגט יעו"ש. אבל ע"כ כל זה לענין כוונה לשחיטה, אבל בכוונה לחתיכה דהסימנים גרידא מדוע לא מהני גדול עומד על גבוי שמכוון לחתיכה גרידא. ואפשר דגם רבנן מודו בזה, וא"כ מנין יודע רבא דהא דחש"ו ששחטו אתיא דלא כרבנן

ונראה כמו שכתב הה"מ בפר"ב משחיטה הי"א דחש"ו לאו בני חתיכת סימנים נינהו אלא לחתיכת בשר בעלמא מכווני כדאמר בהשוחט, ומביא זה בשם הרשב"א ז"ל יעו"ש. ביאור הדברים, דשחיטת חש"ו לא הוי בגדר סתמא, אלא תמיד כוונתם לחתיכה דעלמא, ואין במחשבתם חתיכת סימנים, וממילא הרי זה בגדר סתם חתיכה, ולא עדיף זה מהא דנתכוון בהסכין לנועצה בכותל שהוא מטעם דלא מתכוון לחתיכת הסימנים. הנה כן גם שחיטה דחש"ו הרי זה כאילו עשאום לדרך שחוק והיתול, וזהו סברת רבא דאמר דהא דתנן חש"ו ששחטו שחיטתן כשרה לא אתיא כרבנן דרבי נתן, מטעם דלא עדיף שחיטתן מהא דמתכוון לנועצה בכותל דפסלי רבנן

ובזה אפשר לפרש גם כוונת הרשב"א שכתבנו לעיל בתמיה, והיינו דאם נפרש דהמשנה דידן אתיא גם לרבנן דבהפילה הוא כשרה, ורק במתכוון לנועצה בכותל פליגי ופסלי מטעם דמכוון לדבר אחר. דלפי"ז המשנה דתנן וכולן ששחטו דהיינו חש"ו שחיטתן כשרה, וכיון דשחיטה דידהו לא עדיף מהא דמכוון לנועצה בכותל, ואם המשנה דידן סוברת דהכוונה דלנועצה בכותל פסולה א"כ גם שחיטה דחש"ו פסולה, וזה גרע יותר מהא דלנועצה בכותל דקאתי עכ"פ מכח בן דעת, ואם כן לא אתיא המשנה דחש"ו לא כרבי נתן ולא כרבנן, וצ"ע

ובזה שכתבנו יש ליישב הא דהקשו בתוס' מדוע לא פריך אמתניתין תנינא חדא זימנא, משום דיש לומר דבמתכוון לנועצה בכותל גרע טפי משחיטה דחש"ו. אבל רבא דמוקי מתניתין דחש"ו כרבי נתן חידש דשחיטה דחש"ו לא עדיף מהא דמתכוון לנועצה בכותל, מטעם דמעשה קטן הוא גם כן באופן זה, ולזה פריך והא אמרה רבא חדא זימנא

גמ', איתמר נדה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ורבי יוחנן אף