נזר הקודש - חולין פה

בדין שלא לשמו בקדשים

כתב הרמב"ם בפיה"מ בפר"ק דזבחים דהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא אחר, כי זהו רק בקרבן יחיד שיש להם בעלים ידועים, אמנם קרבנות הצבור אין פוסלות אותן שחיטה שלא לשמן שכך אמרו רז"ל סכין מושכתן לכמות שהן יעו"ש. והנה כן כתב הרב ברטנורא, וכמו כן כתב המהרש"א בביצה כ' ע"ב ברש"י ד"ה לפני זמנן

והנה הגאון ברכת הזבח ובעל פנים מאירות הקשו מהא דאיתא זבחים ד' מה לשינוי קודש שכן בצבור כביחיד, וגם קשה מסוגיא דמנחות מ"ח, ושם פ"ט מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטן שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר וכו' ותמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזירין בשני כהנים שאם אי אתה אומר כן פסלתו, יעו"ש. מכל זה מבואר דשלא לשמו אינו עולה לחובה גם בקרבנות צבור

והרש"ש כתב דרק בשחיטה סבר כן הרמב"ם, וכבר קדמו בספר מראה כהן לזבחים. אבל גם זה קשה מפרט"ו מפסוה"מ הט"ז בהא דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דאינו עולה לצבור לשם חובה. ובמראה כהן רוצה לומר דזה מיירי שחשב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק, וכיון דסבר הרמב"ם מחשבין מעבודה לעבודה, הרי זה כאילו מחשב בשעת עבודה. אמנם מבואר הדוחק. וגם דוחק לומר דהרמב"ם חזר ממה שכתב בפיה"מ. וגם זה תמוה טובא וכי נעלם ח"ו מרבינו הרמב"ם כל הני סוגיות בשעה שחיבר הפיה"מ

ונראה בביאור דברי הרמב"ם וזה הדבר, דהנה בעיקר הדבר הא דאינו עולה לבעלים לשם חובה והקרבן הוי נדבה, ויש לעיין אם הנדבה נחשבת לבעלים בתור נדבה, או שהוא קרבן גבוה לחודיא ואין לבעלים זכות בהקרבן נדבה הלזו. עי' בספרנו ריש זבחים

ונפק"מ אם יש כפרה מקופיא בקרבן זה. והנה עוד יש לחקור היאך הדין בשהביא קרבן נדבה ושחט שלא לשמו אם נדרש להביא קרבן אחר לנדבה, היינו לא בשביל אחריות דהרי באחריות ודאי ליכא דלא גרע זה מנאבד דאינו צריך להביא אחר. אבל אם אמרינן דהקרבן נדבה לא הוי שייך לו א"כ חסר לו הקרבן הזה, ואם רוצה לקיים להביא קרבן שיהיה קרב עבורו צריך להביא קרבן נדבה אחר. והנה זה תליא גם כן בזה דאם אמרינן דהקרבן נדבה נחשב עבורו אינו צריך להביא אחר. אבל אם אמרינן דהקרבן הקרב אין לו שייכות צריך להביא אם בדעתו להביא קרבן כזה שיהיה נחשב עבורו

ונראה דשיטת הרמב"ם דהקרבן נדבה הכא בשחשב שלא לשמו דהוי רק קרבן גבוה, ואין לו שייכות בהקרבן, וממילא כשהביא קרבן נדבה בתחילה גם כן אין הקרבן שייך לו כלל, ואינו עולה עבורו גם למטרת נדבה

ובזה כתב הרמב"ם דזה דוקא בקרבן יחיד, אמנם בקרבן צבור שמביאין קרבנות עולות נדבה כמו קיץ המזבח אם שינה לשם שלמים וכדומה אינם צריכים להביא קרבנות אחרים לשם נדבה, מפני שהסכין מושכתן למה שהן, זהו כוונת הרמב"ם בזה שכתב דשאני קרבנות צבור מקרבן יחיד, אבל מעולם לא היתה כוונת הרמב"ם דשלא לשמו אינו גורע בקרבנות צבור בשינוי קודש, וע"כ בכל קרבנות צבור הבאים לחובה כגון תמידין ומוספין וכדומה הנה שם גם כן פועל שינוי קודש להיות נדבה ואינו עולה לחובה

ורק יש הבדל בנדבה בין יחיד לצבור, דביחיד הקרבן עולה לגבוה ואין להבעלים שייכות בהקרבן אף להיות מכפר עליו מקופיא, ואפשר דמצוה מקוים כסתם מצוה, אבל אין לו זכות בעצם הקרבן, משא"כ בקרבנות צבור הבאות בנדבה, בזה אינו פועל השינוי דמחשבה מאומה, וכשלוקחין קרבנות מקופת הלשכה ומקריבין עולות והכהן העובד שינה ושחטן שלא לשמה כגון לשם שלמים וכדומה, הנה הקרבנות עולות לשם קרבן עולה לפי כוונת הצבור, ואינן מחויבין להביא אחרים תחתיהם

ובזה מדויק לשון הרמב"ם שם בפיה"מ, וזהו שמדייק וכתב שכל הענין בזה מיירי בנדר של יחיד ולא בשל רבים, יעו"ש. וע"כ הכוונה רבים דומיא דיחיד, והיינו באופן שהקרבן בא בנדר או בנדבה של צבור, אבל לא מיירי הרמב"ם בקרבנות צבור הביאן לחובה, ולהכי לא כתב צבור, אלא של רבים, ולדעתי זהו הביאור הנכון בס"ד

גמ' אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות וכו' כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וכו'. הנה ביאור הסוגיא מבואר בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן נ"ד

ע"ב תחת העור כשרה, בי רב אמרי תחת העור איני יודע, וכתב הרשב"א תמיהא לי דבי רב אמרי היינו רב הונא, ורב הונא אמר לעיל בפירקא קמא כ' גבי ומלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה מ"ט מפני שהוא מחליד, אלמא החליד בין העצמות דמפרקת, ואעפ"י שנגלה קרייה חלדה, וכש"כ תחת העור שהסכין נכסה כחולדה, ויש לי לומר דרב הונא דהתם משום דסבר מוליך ומביא במליקה כשר לא אשכח דיחויא אחרינא אלא טעמא דחלדה, והכי קאמר דלמא האי תנא סבר דאפילו בכי האי גוונא הויא חלדה וכו' יעו"ש. וביאור דבריו דכל זה אם ליתא להא דזעירי. אבל לפי מה דקיי"ל כזעירי, והוי מתניתין סייעתא אתי שפיר הא דמלק בסכין דמטמא בגדים, ולא מהני המליקה דהסימנים לטהר מידי נבלה גם אם אמרינן דלא הוי חלדה ולהכי אתי שפיר הא דאמר רב הונא הכא תחת העור איני יודע

והנה מרן הגרע"א ז"ל הקשה דהרי גם דאיתא לזעירי, הא מסקינן שם מכח הפירכא וכי מתה עומד ומולק, ועל זה אמרינן דבמליקה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, ולא הוי כהא דזעירי דמיירי ברוב בשר עמו. והנה לפי"ז תקשה דכיון דבלא רוב בשר לא הוי אלא טרפה, וא"כ תקשה תיהני ליה סכין לטהרה מידי נבלה, ומטעם זה שוב מוכרחים אנחנו לומר מפני שהוא מחליד. וא"כ לפי מה דקוו"ל מוליך ומביא במליקה כשר, א"כ אית לן לומר דהא דמלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה הוא מטעם חלדה עכת"ד, יעו"ש

ונראה דסבר הרשב"א דרב הונא סבר דבנבלת עוף טהור שטומאתה בבית הבליעה שזה בא לא מכח טומאה רק מכח אכילה, שאמרה תורה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, וטומאה זו דבאה על ידי אכילה לא בעינן שתהיה מתה ממש כמו בנבלת בהמה, וכיון שמטמאה גם באוכל ממנה גם בעודה מפרכסת שוב לא מהני לה סכין לטהר. וכמו שכתבנו לעיל מזה, וא"כ אין הכרח לומר שהוא מטעם חלדה, אבל לפי"ז תצא דאין לנבלת עוף טהור עצם טומאה ונפק"מ לענין אם יש מלקות בלהכניס נבילת עוף טהור למקדש. ואפשר שזהו שמספקא ליה לרב הונא אם בעינן מתה ממש לנבלת עוף טהור כמו שארי מטמאים, ממילא מהני סכין לטהר בעודה מפרכסת מטומאת נבלות דאז ע"כ בעינן לומר בהא דמלק בסכין דלא מהני לטהר מידי טומאת נבלות, שהוא מטעש חלדה, וממילא כש"כ תחת העור פשיטא דהוי חלדה, אבל אם אמרינן דלא בעינן בנבלת עוף טהור מיתה ממש, אלא גם באוכל כזית ממנה גם בעודה בחיים ג"כ טמא טומאת נבלות בבית הבליעה, ושוב לא מהני סכין לטהרה דאז לא בעינן לטעם מפני שהוא מחליד, וא"כ אינו מוכח דבאופן זה הוי חלדה, ולזה גם תחת העור ספק הוי .ולזה אמר תחת העור איני יודע. זהו מה שנראה בביאור הדברים לפירושו של הרשב"א, שכתב דרב הונא אמר כן בדרך דיחוי לומר שיש לומר מפני שהוא מחליד וליכא סייעתא לזעירי. אבל יש לומר דיש גם דחייה אחרת דשאני נבלת עוף טהור דלא אמרינן בזה שתטהר מידי נבלות משום דטומאתה שייך גם באוכל כזית