נזר הקודש - חולין פד

אמרינן דיצוייר בפסח בשר ואינו מרצה א"כ מדוע נקט דלשמו חייב, ומדוע לא נקט לרבותא באופן ששחט פסח לשם חולין דאעפ"י דאינו מרצה, אמנם מפני שעכ"פ כשר הוא לאכילה והוי שחיטה ראויה גם כן חייב, וממילא הוי ידעינן מכח כש"כ דבשוחט לשמו דחייב כיון דגם מרצה הוא, וע"כ מוכח דליתא בפסח האי אופן דכשר ואינו מרצה, אלא או כשר ומרצה, או שפסול לגמרי

ה עוד נראה להוכיח מהירושלמי דפסחים שם שמוכיח דהפסח לא נפסל בשוחט פסח על החמץ מדרבתה תורה דחייב גם על הזריקה יעו"ש. וקשה דאכתי אין להוכיח מזה אלא דכשר, אבל עדיין יש לומר דאינו מרצה. והנה ע"כ כוונת הירושלמי לומר דפסח כשר הוא לגמרי, ומה דחייב על הזריקה אכתי יש לומר דאינו מרצה, אבל מפני שכשר הוא להכי חייב על הזריקה, ומדלא נחתו לזה בירושלמי משמע דליתא בפסח אופן זה דכשר ואינו מרצה. וזהו כפסקו של הרמב"ם דהשוחט פסח לשם חולין פסול

ו והנה בהא דפירש"י דבלשמו חייב מטעם דפסח כשר הוא, ושחיטה ראויה היא, והיינו דכיון דיש קרא שמכשיר את הפסח, אבל אם לאו ההכשר בזה הוי סבר ר' שמעון דלא הוי שחיטה כלל. אבל זה לא אפשר דע"כ שחיטה היא מדחייבה רחמנא על זה בל"ת. אבל אז הוי אמרינן דע"כ שחיטה שאינה ראויה ובקדשים שמה שחיטה כמו הא דשחוטי חוץ דרבי רחמנא דששא"ר שמה שחיטה, ואם ישתנה הדין גם בשוחט פסח שלא לשמו דאעפ"י דהפסח פסול מ"מ חייב משום לא תשחט על חמץ מטעם דששא"ר בקדשים שמה שחיטה, להכי פירש"י דבשוחט פסח על החמץ הוי שחיטה ראויה, וממילא הדין בשוחט שלא לשמו פטור מטעם דהוי ששא"ר. והנה יש להקשות מדוע לא יליף ר"ש משחו"ח שהוא ג"כ קדשים דששא"ר שמה שחיטה וליחייב עלה גם בשוחט את הפסח שלא לשמו. הנה הקשו בזה התוס' לקמן פ"ה, ד"ה ואין, יעו"ש. שהניחו בתימא. ועי' בספרנו נזר הקודש למס' זבחים דף מ"ח דף הספר יישוב נכון לקושיא זו

ז והנה בהא דשלא לשמו בפסח דפטור לר"ש, פירש"י מטעם דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, משמע דלרבנן דסברי ששא"ר שמה שחיטה חייב גם בשוחט פסח שלא לשמו. וזה תמוה טובא, מהא דאיתא בירושלמי שכתבנו לעיל דמדייק מדחייב על הזריקה מוכח דהפסח כשר, דאם הוא פסול בשחיטה דעל החמץ היאך יתחייב אח"כ על הזריקה. הרי מבואר דליכא איסור דעל החמץ אלא בפסח כשר ולא בפסול. ומצאתי בשער המלך ה' ק"פ שהקשה בזה, והקשה מזה על המל"מ שפשוט לו דליכא ל"ת בפסח שנפסל. ומתרץ דשאני בין שכבר נפסל הקרבן בשחיטה דאז אין לחייבו עבור הזריקה או ההקטרה, ומטעמא דכיון שכבר נפסל הקרבן, נמצא דהזריקה כמאן דליתא דמיא. אבל בהא דשוחט שלא לשמו דבידו היה לשוחטו לשמו ולעשותו לקרבן כשר, ועתה בשחיטה פסלו בזה חייב עכת"ד, יעו"ש. אבל תירוצו דחוק דהלא אם הדין דלא חייבה תורה בשוחט על החמץ אלא בזבח כשר ולא בפסול, א"כ מנין להתנא לומר דגם בשוחט שלא לשמו דהזבח פסול דגם על זה חייבה תורה. דבשלמא אם היה הדין דגם בשוחט פסח על החמץ לשמו דפסח פסול הוא, ומכ"ז חייבה תורה עליו, אז היה לנו לדון דגם באיכא עוד פסול דשלא לשמו גם כן חייב. אבל כיון שמצינו חיוב התורה בפסח כשר מנין לנו לחדש דיש חיוב גם בפסח פסול. ואם בשביל שהיה בידו לעשותו כשר, אין סברא לחייבו בשביל זה. ובאמת טעמא בעי מדוע יתחייב בשחיטה על החמץ אם הזבח פסול ולא קרינן בזה זבחי

ח ואפשר לדחוק ולומר דלרבנן דמחייבי בששא"ר הנה הכא בשוחט שלא לשמו יש לחייבו מטעם דילפי מהא דשחוטי חוץ דהוי קדשים מקדשים. אבל זה דוקא בשחיטה משא"כ בזריקה והקטרה, דהזריקה לא נחשב למאומה מטעם דכיון דהקרבן פסול, ממילא הוי הזריקה כמיא בעלמא כדאמרינן בזבחים מ"ב ע"ב דאיתא והא כיון דחשיב בי' בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי, כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא מדי יעו"ש. ובזה מיושב, ולא תקשה מהירושלמי. אבל עיקר הדבר תמוה טובא היאך יעלה על הדעת שיתחייב על שחיטה דפסח פסול כיון דלא קרינן בזה זבחי

ט ובעיקר הדבר הא דפירש"י בטעם דר"ש דפוטר בשלא לשמו מטעם ששא"ר דמשמע דלרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב, תמוה טובא, ומדוע לא פירש רש"י כפשוטו דפטור מטעם דזבח פסול, וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ, וכן פירש המאירי בחידושיו לפסחים. וא"כ מדוע פירש רש"י בזה מטעם שחיטה שאינה ראויה

ולולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא בכוונת רש"י. והנה עלתה בדעתי לחקור היאך הדין בקרבן כזה שפסול הוא באופן שאם עלה לא ירד אם זה נקרא זבח להיות חייב עליו משום שוחט על החמץ. והנה אם אמרינן דגם בזה חייבה תורה א"כ תצא דין חדש לר"ש דסבר במשנה זבחים פ"ד דכל שפסול בקודש אעפ"י שלא היתה לו שעת הכושר הדין דאם עלה לא ירד. א"כ לפי"ז בשוחט פסח על החמץ שלא לשמו ע"כ הדין לר"ש דאם עלה לא ירד, וא"כ יש לחייבו משום שוחט על החמץ, וזה הוקשה לרש"י מדוע פוטר ר"ש בשוחט פסח שלא לשמו. על זה פירש"י דפוטר מטעם שחיטה שאינה ראויה, והרי זה כאילו לא נשחט, אלא נתנבל ולהכי פטור. אמנם לרבנן דר"ש שהוא רבי יהודה דסבר דבאופן שלא היה לו שעת הכושר גם אם עלה ירד פשיטא שפטור מטעם דקרבן פסול הוא. והרמב"ם דפוסק בפר"ג מפסוה"מ כר' יהודה שפיר כתב בפיה"מ שפטור מטעם דקרבן פסול הוא, ולדעתי נראה שזה נכון בכוונת רש"י כמו שפירשתי בס"ד

נמצא לפי מה שביארנו מבואר דלא יצוייר בפסח באופן שכשר ואינו מרצה. ומטעם זה שפיר פסק הרמב"ם בשוחט פסח לשם חולין דפסול. ומה"ט הא דכתב הרמב"ם בזורק שלא לשם אוכלין דכשר ואינו יוצא י"ח - טעות סופר הוא - וצריך להיות כשר ויוצא בו י"ח בפסח

שם אמר ליה אביי נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי. ופירש"י ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה, ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידיה כולה לפסח, יעו"ש. ויש לעיין לפי מה שפירש"י לעיל ד"ה לשמו פטור דמיירי בקרבן פסח שאבד בארבעה עשר, והקריב אחר תחתיו, ונמצא הראשון במועד יעו"ש. נמצא דעכשיו אינו עומד לפסח, וגם לא לפסח שני עבור הבעלים שלו. וא"כ מדוע הדין בסתמא שהוא לשם פסח מטעם דלאחר ששחט סימן אחד ראוי הוא להיות נמכר לדמי פסח, ולהכי בשחיטה דסתמא הרי היא לפסח, ולא לשלמים, אעפ"י שאינו צריך לא לפסח ולא לדמיו לדמי פסח. וזהו לדעתי תמוה, והלא הדבר מסתברא דבסתמא עומד לשלמים, וממילא גם כשמכוון לשם פסח הרי הדין בזה כשוחט שלמים לשם פסח דכשר. והתוס' והרשב"א מדייקים מטעם זה דסתמא לשם פסח קשחיט. אבל תמוה לומר דבשביל שיכול למכור ולעשות דמים לפסח אעפ"י שאינו צריך עכשיו לפסח, ומ"מ אמרינן דסתמא לשם פסח

ונראה דכיון דפסח סתמא לשמו, ואעפ"י שלא בעי עקידה, אמנם כח הסתמא הוי כאילו פירש לשמו. וכל זמן שלא נדחה מלשמו על ידי מעשה הרי זה כאילו מפרש לשמו. ובאופן שנדחה ממילא על ידי מעשה כמו הכא אם אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף, ועל ידי התחלת השחיטה אעפ"י שיש כאן דיחוי מהקרבה לפסח, אבל כיון דלא עקר שם פסח ממנו הרי הוא פסח. והא דקאמר הש"ס הטעם מפני שעדיין ראוי לדמי פסח עיקר הכוונה דעדיין לא נעקר שם פסח ממנו, וממילא הרי הוא בסתמא, וסתם כמפרש לשם פסח ופסול, ולהכי פטור על שחיטתו על החמץ.