נזר הקודש - חולין פג

והטעם בזה דאהרמומית של הושט ישנו גם במראה הדרוסה, ושתיהן שוות במראה. עוד בזה דשאני מקום ידוע דנקב שאנו רואין הריעותא לפנינו, ויש לחטט אחרי הנקב אם הוא מעבר לעבר. משא"כ בחשש דרוסה אשר למראה עין ליכא ריעותא וקשה לברר. ובזה מיושב הא דהקשה מרן בחידושיו

שם, אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב וכתבו התוס' דכולהו הני מצי סברי כרבנן דריוה"ג דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, ומ"מ יש להכשיר מחצה מטעם דאיכא ספ"ס שמא הדבר כמו שנראה שהוא מחצה, ואת"ל דאינו מחצה דלמא הנשחט הוא רוב יעו"ש. ולכאורה קשה הא ספ"ס במקום חזקה. ואפשר דהכא עדיף כיון דהיתה הלכה שלא לשייר רובא, ולפי ראות העין לא נשאר רובא - ואעפ"י דהוי ספק רוב. אבל ביארנו במקום אחר דגם ספק רוב נידון כרוב לאורועי לחזקה. ומבואר בספרנו שאילות משה חאה"ע סימן כ"ג

אמנם דבר חדש הופיע לנו מדברי התוס' בשם הרב ר' שמעון הכא ועו"מ, דאעפ"י שאי אפשר לצמצם אבל לא ימנע המציאות דהצמצום. והקשה מרן הגרע"א בהא דאיתא בבכורות ט' מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כריוה"ג. וקשה והא התם לא הוי חלידה בפנינו אלא דנמצא בדיר ב' זכרים. ואם לרבי יוסי הגלילי יש לחוש לצמצום מטעם דסבר אפשר לצמצם, הלא גם לרבנן יש לחוש לצמצום כיון שלא ימנע מהם הצמצום, וא"כ גם לרבנן יש לחוש לצמצום עכת"ד ומסיים בצע"ג

ונראה דשאני בין ריוה"ג לבין רבנן. והיינו דלריוה"ג דסבר אפשר לצמצם הכוונה כשאנו רואים למראה עין הצמצום הרי זה בגדר ודאי שכן הוא הדבר שיצאו שניהם בבת אחת. וממילא גם כשנולדו ולא ראינו הצמצום יש לחוש לצמצום מספק מטעם דעכ"פ יצוייר חיוב שניהם לוא היינו רואים. משא"כ לרבנן דסברי אי אפשר לצמצם הכוונה שאין לסמוך על הצמצום, ואין לסמוך על זה שראינו, דגם ראות עינינו אין לסמוך על זה. ולפי"ז לא יצוייר ודאי חיוב לעולם, להכי אין לחוש לספיקא. ודוקא לרבי יוסי הגלילי דיצוייר ודאי, יש גם דין ספק המביא לידי חיוב משא"כ לרבנן אין לחוש לספק כיון דלא יצוייר דין ודאי חיוב. והנה הכא בשחיטה אעפ"י שלא יצוייר צמצום הודאי לפי ראות העין. מטעם דגם בזה אי אפשר לצמצם, אבל עכ"פ ספק איכא. וא"כ יש לצרף הספק שמא שחט רובא, ובכל צמצום איכא להאי ספק דשמא רובא. - והתוס' דלא סברי כהר"ר שמעון והוכיחו מהכא דבידי אדם אפשר לצמצם סברי דאם לא יצוייר מחצה בודאי אין לנו לעשות מזה גם ספק. והנה מלישנא דש"ס דמדרבנן חיישינן דלמא לא אתי למעבד פלגא, ולא קאמר הש"ס דלמא ליכא פלגא מטעם דאי אפשר לצמצם, משמע דסמכינן דאיכא לפנינו פלגא, משמע כשיטת התוס' דסברי אפשר לצמצם. ויש לדחות דסמכינן גם אפלגא לפי ראות העין מטעם רובא. אבל הלשון מורה כשיטת התוס'

דף כ"ט ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב איטרפא לה. - והביאור בזה דאעפ"י דמדרבנן לא מהני מחצה כרוב, אבל כיון דמדאורייתא הוי הגרגרת כשחוט אם כן הוי שהייה בשחיטה. ומשני דמיירי בעוף, דסגי בסימן אחד דאי מחצה כרוב הא הוי כשחוט לגמרי. ואי מחצה אינו כרוב לא עביד ולא כלום. - ולכאורה מה שייך לומר אי מחצה אינו כרוב דהלא סבר מחצה על מחצה כרוב. נראה דהביאור מחצה אינו כרוב היינו מדרבנן וכדלעיל בסוגיא. אבל עדיין קשה איברא דלענין שחיטה אינו כרוב מדרבנן, א"כ אית לן למימר דלענין טריפות הרי הוא כרוב, ושהייה פוסלת מדרבנן. וראיתי שהקשה כן הר"ן בחידושיו, וכתב דכיון דלענין שחיטה הרי כרוב (טעות סופר) צריך להיות אינו כרוב אי אפשר לעשותו כרוב לענין טריפות, יעו"ש. והביאור בזה דהוי כתרתי דסתרי. ויש לעיין לשיטת רש"י דשהייה במיעוט בתרא פוסלת, וא"כ אם מחצה על מחצה כרוב א"כ הוי שהייה גם בעוף במיעוט בתרא. עי' רש"י לקמן ל' ע"ב ד"ה תיקו

והנה יש להוכיח דבידי אדם אפשר לצמצם, והיינו מדפריך הש"ס למ"ד מחצה על מחצה כרוב, משמע דלמ"ד מחצה על מחצה אינו כרוב אתי שפיר, והלא גם אם אינו כרוב אבל כיון דאי אפשר לצמצם, א"כ איכא ספק דלמא איכא רובא בשחיטה דהגרגרת. וא"כ הוי שהייה, וא"כ אמאי שחיטתו כשרה, וע"כ דסבר הש"ס דבידי אדם אפשר לצמצם, ואין להסתפק ברובא. וזהו כשיטת התוס' אבל לשיטת הר"ר שמעון היה יכול הש"ס להקשות גם למ"ד מחעמ"ח אינו כרוב. ומוכח מסוגיא זו דבידי אדם אפשר לצמצם

ע"ב, אמר רשב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף וכו'. עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים קי"א אשר מבואר שם כל הענין וגם פסקי הרמב"ם

לי, מתיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור וכו'

א תנן פסחים ס"ג השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה רבי יהודה אומר אף התמיד. וכתבו התוס' אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. ובתוספתא תניא בהדיא השוחט את הפסח על החמץ בי"ד עובר בל"ת והפסח עצמו כשר ויוצא בו ידי חובתו בפסח. - והנה בירושלמי איתא דהפסח כשר מטעם דכתיב זבחי יעו"ש. ולכאורה קשה למ"ל קרא הלא בלא"ה כיון דבעינן בקדשים שנה עליו הכתוב לעכב כמו"ש התוס' דזה עצמו יסוד גדול להכשיר והנה לכאורה אפשר לומר דבשביל טעם זה דלא שנה הכתוב לעכב הוי אמרינן דכשר ואינו מרצה ואין הבעלים יוצאין ידי חובתם בפסח זה אבל מהא דכתיב זבחי ע"כ הכוונה שכשר הוא גם לצאת י"ח. וזהו כוונת התוס' שמביאין התוספתא שתניא בהדיא שכשר הוא וגם יוצא ידי חובתו. נמצא לפי"ז דאם לאו הקרא דזבחי הוי אמרינן דפסח כזה כשר ואינו מרצה. ויש להעיר לפי"ז על הרמב"ם שפסק דשוחט חטאת לשם חולין דכשר ואינו מרצה ובפסח פסק דשוחט פסח לשם חולין פסול. וע"כ הטעם דבפסח לא יצוייר כשר ואינו מרצה, ולהכי בשוחט לשם חולין כיון דחסר ע"כ הריצוי ממילא פסול הוא לגמרי. ואילו מהכא מהא דשוחט פסח על החמץ ע"כ מוכח דשפיר יצוייר כשר ואינו מרצה. וזהו מדכתבה תורה זבחי לומר דכשר הוא לגמרי, ובלאו האי קרא הוי אמרינן דכשר הוא מטעם דלא שנה הכתוב עליו לעכב כמו שכתבנו

ונראה דהרמב"ם פוסק כרבא בהא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד דגם אי עביד לא מהני, וממילא כשאמרה התורה לא תשחט על חמץ בדיעבד לא מהני השחיטה והרי זה כאילו לא נשחט ופסול מצד חסרון שחיטה. ולזה בעינן קרא דזבחי להכשיר השחיטה. וכן כתבו התוס' בתמורה ד'. וע"כ הא דכתבו התוס' הכא להכשיר הפסח מטעם דלא שנה הכתוב לעכב זהו אליבא דאביי דסבר אי עביד מהני. והנה תצא מזה דלאביי יצוייר פסח שכשר ואינו מרצה, אבל לרבא זה ליתא. ושיטת הרמב"ם אליבא דרבא

ג והנה עיקר דברי התוס' שכתבו דלהכי הפסח כשר מדלא שנה הכתוב לעכב. וקשה הא כתיבי תרי קראי לא תשחט ולא תזבח, והמהרש"א הקשה בזה. ומה שתירץ דאיצטריך לשני לאוין, תמוה הא הכלל בזה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתרי. ובקר"ע הקשה בזה. אבל יש לומר דחד קרא נדרש לזמן השבתה דהשאור שהוא מזמן שחיטת הפסח כמבואר בפסחים ה' ע"א. וא"כ ליכא אלא חד קרא, ולזה כיוונו התוס' דלא שנה הכתוב לעכב. אבל לפי"ז תקשה למ"ל קרא דזבחי להכשיר הפסח וע"כ משום דהוי אמרינן דכשר ואינו מרצה כמו הא דשוחט פסח לשם חולין, וע"כ זה לאביי דסבר אע"מ, אבל לרבא דסבר אעל"מ לא יצוייר זה וכמוש"נ

ד שם במשנה רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור. ופירש"י דלשמו משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא, ושלא לשמו פטור משום דפסח פסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, יעו"ש. ואם