נזר הקודש - חולין פא

מטעם גמר החיות. ולפי"ז בחולין באופן זה דהוי נשברה המפרקת ושחט הקנה לבדו שעל ידו נגמרה חיותא הרי זה גמר החיות במצוה דשחיטה ומטהרת מידי נבלה

וממילא לפי"ז גם בשחיטת הקנה לחודיא בעוף דחולין ע"כ ג"כ תורת שחיטה עליו, אלא שעדיין לא נגמרה חיותא בשחיטה דהקנה לחודיא וגמר החיות תבוא בזה שתמות, אבל מידי נבלה יצאת מפני שלא הוית נבלה ממיתה לחודיא אלא בצירוף שחיטה, אבל להיתר אכילה לא באה בשחיטת הקנה לחודיא מטעם חסרון גמר חיותא במצוה דשחיטה

ויש לעיין לפי"ז בשוחט עוף קדשים בחוץ בסימן אחד דהקנה לראב"א אם חייב משום שחו"ח. והיינו כיון דהוי שחיטה לטהר מידי נבלה הוי שחיטה גם לדין שחו"ח. ואם אמרינן כן דמודה בזה ראב"א דהוי שחיטת הקנה שחיטה להתחייב בזה בחוץ, אתי שפיר הא דאיתא לקמן מ' ע"ב דמוקי הש"ס הא דהשוחט חטאת בשבת וכו' דמיירי בחצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא. ולראב"א דסבר דלא סגי בשחיטת הקנה, קשה, והקשו בזה. אבל אם אמרינן דלענין שחו"ח סגי בשחיטה כזו המועלת שלא תבוא לידי טומאת נבלות, אתי שפיר אוקימתא דהתם גם לרב אדא בר אהבה

והנה לפירש"י דשמוטת הגרגרת טרפה. יש לעיין באופן שנשמטה הגרגרת ושחט את הוושט, אם שחיטת הוושט מטהרת הטרפה הלזו מטומאת נבלה, ומקום הספק דאעפ"י שסגי בעוף בסימן אחד והוי שחיטה מעליא. אבל יש לומר דלענין לטהר מטומאת נבלות בעינן טריפות שאינו בסימנים אבל טרפות שהוא בסימנים שהם הפועלים הכשר וטהרה בעינן שני הסימנים דוקא. אבל יש לפשוט הספק מהתוספתא בפר"ב דחולין דתניא שחט מיעוטו של וושט ושהה, ואח"כ שחט את שניהם, או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה, ושחיטה מטהרתה יעו"ש. הרי מבואר להדיא דגם בטרפות בסימנים היינו בסימן אחד שחיטה דהשני מטהרת אותו. והיינו דהתוספתא ע"כ מיירי בעוף, והיינו מדתנא ואח"כ שחט את שניהם, דבבהמה לא היה צריך לאומרו דכל שחיטה דבהמה היא בשניהם, והיה צריך לומר ואח"כ גמר שחיטתו. ולפי"ז הרי מוכח להדיא דבנשמט הקנה ושחט את הוושט שחיטת הוושט מטהרת מטומאת נבלה. - ואח"כ ראיתי בספר בית הלוי ח"ב סימן י' שנחית לזה רק מסיים דאפשר שלא היה לרבותינו הגירסא כן בתוספתא. וזהו דהתוס' ל' בד"ה החליד, ובהרא"ש שלא הביאו כגירסא זו. - אמנם לא ראה בספר המכריע לרבינו ישעיה מטרוני סימן ה" שמביא התוספתא כגירסא זו

והנה לפי"ז הא דתניא שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה, נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה. אעפ"י שמשמעות פסולה היינו פיסול בשחיטה והוי גם נבלה לטומאת נבלות. אמנם לשיטת התוספתא ע"כ פסולה הכוונה אסורה, והיינו איסור אכילה, אבל עכ"פ שחיטת הוושט מטהרת אותה מטומאה, וביותר כן הוא לשיטת רש"י דשמוטה הוא מטעם טרפות, ומצינו לפרש לשון פסול שהכוונה אסורה כמו שכתבו התוס' לעיל כ"ז ד"ה השוחט יעו"ש. וה"נ הכוונה פסולה היינו אסורה מטעם טרפות

ולפי"ז סיפא דקתני נמצא הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה, ואמרו כל ספק בשחיטה פסול, לפי הס"ד דהכוונה ספק בשחיטה בזה בדבר הספק אימת נעשה השמוטה הלא לפירש"י הרי זה טרפה ולא ספק נבלה, וקשה הא ספק בטרפות אית לן לומר נשחטה הותרה. וא"כ מוכח מזה דגם ספק בטרפות היכא דאיתייליד ריעותא אזלינן לחומרא לשיטת רש"י, ולא אזלינן בתר רובא דרוב בהמות אינו שמוטין, ומזה ראיה לשיטת הרבינו יונה בר"ן פר"ק דחולין, וכתב דמהא שמעינן דהיכא שנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה, ואין ידוע אם קודם שחיטה אם אחר שחיטה אזלינן לחומרא יעו"ש. וקשה טובא דמה ראיה היא מהא דספק בשחיטה דהרי מסיק הש"ס דמיירי בספק שהה וספק דרס, ואין זה ענין לספק בטריפות, והקשו בזה גדולי אחרונים. אבל נראה דהרבינו יונה למד זה מהס"ד דמיירי בספק נשמטה אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה דלא הוי ספק בעצם השחיטה דהרי השחיטה היתה כהוגן גם לטהר מטומאת נבלות ועיקר הספק לפירש"י הוי זה ספק בטרפות, ומ"מ סבר הש"ס דמספיקא אסורה באכילה, מזה יש ללמוד לכל ספק טרפה. והא דמשני הש"ס דמיירי בספק שהה או ספק דרס, זהו מטעם שלא תקשה לרב נחמן דסבר דשחיטת קנה ג"כ סגי. אבל משום זה דהוי רק ספק טרפה סבר הש"ס דבשביל זה לא קשה. וזהו מדלא קאמר הש"ס וליטעמיך כן נראה בביאור דברי הרבינו יונה

גמ' מיתיבי שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה. והנה לרש"י דסבר דכל עיקר שמוטת הגרגרת הוא משום טרפה אתי שפיר דאשמעינן דלאחר שחיטת הוושט אעפ"י שהוא רק סימן אחד, מ"מ שוב פסקה החיות, ושוב אין טריפות פוסל בו. אמנם לשיטת הבה"ג דכל עיקר הא דשמוטה הוא מטעם דאינו ראוי לשחיטה, הנה כל זה שייך קודם שנשחט. אבל לאחר השחיטה דהוושט שכבר יצא בהכשר שחיטה לא שייך עוד לומר דבעינן שיהא ראוי לשחיטה כיון דלא צריך עוד לשחוט, וא"כ מאי קמ"ל האי דינא. ואפשר לומר דזהו כוונת המקשן דפריך ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני, והיינו דמפרש המקשן דשנה התנא שחט את הוושט, ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה לדיוקא דאם להיפך ששחט את הגרגרת ואח"כ נשמט הוושט פסולה, והיינו מפני ששחיטה דגרגרת לא פעלה למיפק חיותא באופן שפסול טרפות שייך בהו. ומזה מוכח דשחיטה דהגרגרת לא מהני להכשיר, כיון דיש בה עדיין חיותא עד שנעשית גם טרפה, במעשה טרפות, אבל כל זה אתי שפיר לפירש"י דשמוטת הגרגרת הוא משום טרפה. אבל לשיטת הבה"ג שאין זה משום טרפות אלא משום דבעינן ראוי לשחיטה, זה לא שייך לאחר שחיטה. וגם קשה מאי קא מדייק ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני, הלא מה זה דיוקא אטו מחויב התנא למינקא כל האופנים, הלא איכא למימר דנקט חדא והוא הדין לאידך. ובדוחק אפשר לומר דמדייק מדלא שנה התנא שחט אחד מהן ואח"כ נשמט השני

ונראה דאיכא חידוש גם להבה"ג היינו דכל עיקר סברת הבה"ג דשמוטה לא הוי טרפה מפני שאין זה חולי, והיינו מפני שיכול הבע"ח להחזיר הסימן למקומו כיון שלא נעקר ממקומו. והנה כיון שיכול להחזיר אין כאן משום טרפות, אלא רק שאין השחיטה פועלת היתר כשאינו מונח במקומו. אמנם כשנשמט הקנה לאחר שנשחט הוושט דשוב אינו יכול להחזירו למקומו, וא"כ יש מקום לומר דכיון דלא נשחט רק סימן אחד יש לו חיות כזה להיות נטרף בשמוטת הסימן. להכי משמיע לנו התנא דלאחר שחיטת הוושט נפסק חיותא ששוב אין טריפות פוסל בו. ובזה מדייק הש"ס מדוע לא קתני בשחט הגרגרת והושט נשמט דג"כ לא נפסל בו. ומוכיח מזה המקשן דהשחיטה דהגרגרת לא מהני שלא תפסול בו טרפות

שם בסיפא נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה. והנה לשיטת הבה"ג יש בזה חידוש דין דאעפ"י דשמוטה לאו טרפה היא, ומ"מ השחיטה דוושט לא מהני מטעם דבעינן ששני הסימנים ראוים לשחיטה בעינן. אבל לרש"י דסבר דשמוטה טרפה היא א"כ מאי קמ"ל דפסולה כיון שנטרפה מקודם. וכדומה לזה הקשו התוס' לעיל ט' ד"ה כולהו בהא דתנן הנוחר ומעקר פטור מלכסות הקשו וא"ת פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף יעו"ש. ונראה לכאורה לומר דקמ"ל דאין השחיטה מטהרת מטומאת נבלות, ואעפ"י שבעלמא שחיטה דעוף מטהרת את הטרפה מטומאת נבלות, אבל שאני הכא דהטרפות בהמכשיר, אבל זה סותר זה שכתבנו לעיל. וכן יש להוכיח דסברי גם התוס' לשיטת רש"י דהשחיטה דהסימן השני אינו מטהר מטומאת נבלות מהא דהקשו לעיל לרש"י, ולא מתרצים דקמ"ל פטור מלכסות אעפ"י ששחט הוושט אח"כ