נזר הקודש - חולין פ

כשאוכל כזית ממנה גם במפרכסת טמא ומטמא בגדים כיון שעכ"פ אוכל נבלה

והנה בספרנו נזר הקודש למס' נדה ל"ה הוכחנו דיש על נבלת עוף טהור דין טמא. והמכניסו למקדש לוקה משום מכניס טומאה למקדש, א"כ מוכח מזה דרק בשאוכל כזית מן נבלת עוף טהור לאחר שמתה לגמרי איכא טומאת בית הבליעה, והיינו דבעינן שיאכל דבר טמא, אבל שבאוכל כזית בעודה מפרכסת שאין לה טומאת נבלה, אעפ"י שנבלה היא לאיסור נבלה אין בזה משום טומאת בית הבליעה

ויש להוכיח זה גם כן מסוגיא דלעיל כ' ע"ב דאיתא שם דפריך הש"ס בהא דמלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה דאם אמרינן דלאחר שבירת המפרקת לא הוי רק טרפה תיהני ליה סכין לטהר מידי נבלה, יעו"ש. וקשה דלמא הוי נבלה, אבל לא הוי כמתה ממש, והיינו דהוי נבלה כמו נקובת הושט לשיטת הרמב"ם, והיינו דאיכא משום איסור נבלה, אבל ליכא משום טומאת נבלה. אמנם בעוף לטומאת בית הבליעה דסגי באיסור אכילה גרידא יש לה, וא"כ שוב לא מהני סכין לטהרה מידי נבלה כיון שיש לה טומאה זו עכשיו. וע"כ מוכח דגם לטומאת נבלה דבית הבליעה בעינן מיתה ממש. והיינו דע"כ בעינן לטומאת בית הבליעה ג"כ מיתה ממש, ובעודה מפרכסת כיון שאין לה דין טמא, אין בכחה לטמא גם בבית הבליעה. אבל תצא מזה ג"כ דיש על נבלת עוף טהור דין טומאה בעצמותה. וזהו מדבעינן שתהיה מתה ממש, שבזה נעשית דבר טמא, והמכניסה למקדש לוקה

והנה לפי מה שכתבנו דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הוי הנחירה כשחיטה לדידן להתיר מפרכסת. אבל הגאון בפליתי סימן כ"ז כתב להיפך. ובספר ברית אברהם כתב גם כן הכי. ומביא ראיה מדברי התוס' חולין צ"א שכתבו דב"ג מוזהרין על הנחירה, ומ"מ אמרו חז"ל דלב"נ במיתה כליא מילתא, יעו"ש. - אבל נראה דשאני נחירה דב"נ לנחירה לדידן למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, והיינו דשאני נחירה דב"נ שלא הוזהרו בסימנים קודם שנעשה טרפה, דהרי לב"נ שלא הוזהרו על הטרפה ממילא אם נוחרין הסימנים גם לאחר שנעשה טרפה שפיר דמי, משא"כ ישראל שהוזהרו על הטרפה בעינן נחירה בסימנים דוקא. ולהכי הרי זה אזהרה דסימנים בדיוק, ממילא הרי זה כשחיטה לדידן וכמו"ש רש"י הכא, וביותר כמו שמבואר ברשב"א. משא"כ לב"נ שפיר דמי בחותך הסימנים והמפרקת ואף המפרקת מקודם

גמ' אחד בעוף, איתמר רב נחמן אמר או וושט או קנה, רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה. - ויש לעיין לשיטת בה"ג דשמוטה לא הוי טרפה אלא דין הוא שאין שחיטה מועלת בו. וקשה דזה ניחא לרב נחמן דקנה הוי בדין שחיטה, משא"כ לארב"א דהקנה ליתא בדין שחיטה כלל, וא"כ מה איכפת לן הא דקנה נשמט, כיון דבעצם השמוטה ליתא ריעותא, ורק מטעם דבעינן ראוי לשחיטה, אבל כל זה שייך בהמכשיר דהיינו בהוושט, אבל בהקנה כיון דלא שייך בהמתיר, א"כ מדוע בנשמטה הגרגרת לא מהני שחיטה בהוושט. ועוד קשה בזה דפריך הש"ס לרב נחמן מברייתא זו דנשמטה הגרגרת ואח"כ שחט הוושט פסולה, ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני, וקשיא לרב נחמן. ומשמע דלרב אב"א אתי שפיר. וקשה הלא לשיטת הבה"ג קשיא לראב"א מדוע השחיטה פסולה בנשמטה הגרגרת כיון דלאו בר שחיטה הוא

והנה התוה"ב להרשב"א בית שני שער א' כתב וז"ל, אע"ג דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה, ואפילו לרב אדא בר אהבה דאמר דאין שחיטה מועלת אלא במיוחד שבסימנים דהיינו הוושט, מ"מ כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף הוא דהיינו בעולת העוף דבעינן שני הסימנים, בעינן שיהיו שניהם ראוים לשחיטה דהכי אגמריה רחמנא למשה, יעו"ש. והיינו שכתב הרשב"א שם להטעים שיטת הבה"ג שסבר דשמוטה לא הוי טרפה, רק בעינן שיהיה ראוי לשחיטה, ושמוטה אינה ראויה לשחיטה

והנה לכאורה דברי הרשב"א נדרש לביאור דמה שהביא ראיה מהא דעולת העוף דהקנה בכלל המצוה דמליקה, אפשר לומר שזהו מטעם המצוה דמליקה, כמו דבעינן חתיכת השדרה ומפרקת. וכמו כן בעינן חתיכת שני הסימנים. אבל מה זה ראיה לשחיטה לרב אדא בר אהבה דסבר דהקנה אין לו כח המתיר. וא"כ מדוע בעינן שיהיה ראוי לשחיטה, כיון שאין השחיטה פועלת בו מאומה

ונראה בכוונת הרשב"א דבא לפרש שלא תאמר דסבר רב אדא בר אהבה דשחיטת הקנה לית בה ממשא כלל, והרי זה כחותך באיזה אבר מן העוף שאין החיות תלוי בו, דזה ליתא דהרי מדחזינן שאמרה תורה בעולת העוף שיחתוך גם הקנה גם אחרי חתיכת הוושט, וע"כ דעדיין יש חיות בעוף גם אחרי חתיכת הוושט, משום דאל"כ לא שייך עוד דין מליקה, כמו שקאמר הש"ס לעיל כ' ע"ב וכי מתה עומד ומולק. וממילא מוכח מזה דיש בהקנה ג"כ חיות אשר חיותו של העוף תלוי בו, וא"כ ע"כ גם ראב"א סבר דיש חשיבות להקנה אשר על ידו תצא חיותו של העוף. וממילא ע"כ שייך בו גם ענין שחיטה, וע"כ הא דסבר גבי שחיטה דחולין וושט ולא קנה הכוונה דלא יספיק שחיטת הקנה להתיר מטעם דעיקר חיותו דהעוף בהוושמ, אבל ע"כ גם הקנה שייך לענין שחיטה, ולהכי בעינן עכ"פ שיהיה ראוי לשחיטה

אבל אכתי יש להבין כיון דעכ"פ אינו עושה כלום בכח המתיר, וא"כ למה בעינן שיהיה ראוי לשחיטה. והנה אפשר לומר דסבר ראב"א דאיכא מצוה בלכתחלה לשחוט גם את הקנה, ורק שאינו מעכב, וכיון שאיכא מצוה לכתחלה אעפ"י שאינו מעכב אבל עכ"פ ראוי בעינן, ועל זה אמרו רבותינו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כמו"ש התוס' בנדה ס"ו ועוד מקומות דבמקום דבעינן לכתחלה בתורת מצוה בעינן עכ"פ ראוי לזה. אבל לא נחתו לזה הראשונים. ועוד דלהרבה ראשונים ליכא גם מצוה לכתחלה לשחוט שני הסימנים, ודוחק לומר דכן סבר רב אדא בר אהבה

ונראה דגם ראב"א סבר דשחיטה דהקנה הוי שחיטה ג"כ, ובשחיטת הקנה לחודיא לא תבוא לידי נבלה, וגם אם טרפה היא תטהר שחיטת הקנה גם מידי טומאת נבלה, אלא שחסר לזה כח המתיר. והוא מטעם דלהתיר באכילה בעינן שתצא כל החיות על ידי שחיטה לחודיא, וזה שייך בשחיטה דהוושט, אבל בשחיטת הקנה לחודיא לא יצא החיות לגמרי רק בצירוף המיתה דאח"כ, ולענין טומאת נבלות ל"ה נבלה רק במיתה שהוא לגמרי על ידי מיתה לא בצירוף שחיטה, ולהכי בששחט הקנה ומתה אח"כ הרי באה המיתה בצירוף שחיטה להכי לא נעשה נבלה. וזה נלמד מדכתיב בנבלה במותם דבעינן מיתה לחודיא. אבל בזה שנוגע להיתר אכילה בעינן שתצא החיות לגמרי על ידי שחיטה. ולפי"ז כיון דלראב"א ג"כ שחיטת הקנה הוי בגדר שחיטה, להכי בנשמט הסימן דהקנה שבזה נעשה אינו ראוי לשחיטה, הרי זה כאילו אין בהעוף הקנה, וזה מעכב גם לשיטת רב אדא בר אהבה

וראיה להדברים האלה הא דאיתא לקמן דמותיב הש"ס לרב אדא בר אהבה מהא דתנן כיצד מולקין חטאה"ע וכו' הגיע לוושט או לקנה וכו' דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. ופירש"י ואזיל ליה חיותיה בכל דהו, יעו"ש. הרי מבואר דבאופן שנגמר חיותיה בקנה סגי גם בקנה לחודיא. והביאור בזה דנגמר חיותי' במצות מליקה. ומזה מובן דבשחיטה דסבר ראב"א דלא מהני שחיטה דהקנה לחודיא מטעם דלא נגמר חיותא במצות שחיטה. ולפי"ז בנשברה מפרקת של העוף באופן דנעשה טריפה ושחט הקנה לבדו, דע"כ ג"כ נגמרה חיותא יש בזה תורת שחיטה לטהר מידי נבלה. כמו שחזינן דבמליקה באופן זה הוי מליקה מעליא, והוא מטעם דשבירת המפרקת בכלל המצוה דהמליקה, וחתיכת הקנה הוי גמר המליקה