נזר הקודש - חולין עט

בחטאת העוף משום אבר מן החי. ובזה יש לדייק בהא דאיתא במנחות מ"ה, בקראי דיחזקאל וכל נבלה וטרפה מן הבהמה ומן העוף לא יאכל הכהנים. ופריך הא ישראל אכלי אמר ר' יוחנן אליהו עתיד לדורשה, רבינא אמר סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל יעו"ש. וקשה היאך סד"א דיאכלו נבלה, הא גבי נבלה מיתה מתרת, וליכא גבייהו היתר שחיטה שלא שייכה גבייהו, ודינם כבני נח דמיתה מתרת, וא"כ הא דאמרה תורה דתנתן לכהן מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה, היאך יאכלו הקיבה דלאחרי השחיטה הוי כמאן דמנחא בדיקולא, וכשם שאסור לב"נ כך אסור לכהנים, ואפילו למאן דמתיר מטעם מי איכא מידי וכו', זה לא שייך לגבי כהנים. והנה מצאתי שהקשה בזה בספר ברית אברהם לחיו"ד סי' כ"ג, יעו"ש. ועוד קשה דלפי"ז מדוע אמרה תורה ליתן נבלה לנכרי ולגר תושב, הלא טוב יותר ליתן לכהנים, ולקושיא זו לא יספיק הא דמתרץ שם דרבינא לא סבר דהוי כמאן דמנחא בדיקולא, כמובן

ונראה דכוונת רבינא לאו נבלה ממש אלא בשר נחירה, מה דהוי נבלה לידן, ולכהנים לא הוי נבלה, והיינו דלהם תהיה נחירה כשחיטה לדידן. וזהו כמו מליקה דהוי נחירה, אבל נבלה וטרפה שלא על ידי נחירה אסור להם גם לפי הס"ד

איברא ברא דזה שכתבנו לעיל דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, הנה הנחירה היא ג"כ בתורת מתיר כמו שחיטה לדידן. ראיתי אח"כ בפליתי סימן כ"ז שכתב דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דהשחיטה לא הוי לה תורת מתיר להוציא מידי אבמה"ח. משום דלדידיה השחיטה היא כנחירה מן התורה, וממילא כשהיא מפרכסת אסורה משום אבמה"ח, יעו"ש. אבל תמוה מסוגיא דנזיר כ"ט דמבואר דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אוכל הכהן החטאת העוף מטעם דלא הוי שום איסור מן התורה. וקשה הא היאך הוי אכיל הבני מעיים שבפנים דהוי כמנחי בדיקולא לאחרי המליקה בסימנים, ואסורים משום אבר מן החי לשיטת הפליתי

וגם מה שראיתי בספר ברית אברהם סימן כ"ה בסופו שמחדש דבעוף שחיותו מועט לא הוי אבר מן החי אחרי שחיטת סימן אחד, יעו"ש. ולפי"ז ליכא כלל דין מפרכסת גבי עוף כיון דמיד אחרי שחיטת סימן אחד והוא הדין נחירת סימן אחד נחשבת כמתה, ולדבריו מיושב הא דנזיר גם כן. אבל תמוה שזהו שלא כדברי התוס' לקמן פ"ד ד"ה בעינן. ועוד דזהו נגד המשנה דפר"א דטהרות מ"ג, בנבלת עוף טמא דשנה שאין שחיטתה מטהרתה, דע"כ פירושו שאין השחיטה מתירתה מידי אבר מן החי בעודה מפרכסת כמו שפירשו הברטנורא והתוסיו"ט שם. וממילא כיון שאיכא אבמה"ח במפרכסת, והיינו דשם בעוף טמא שאין השחיטה והנחירה מתירים איכא איסור אבר מן החי עד שתמות, וממילא גם בעוף טהור כן הדין. וא"כ תקשה בהא דנזיר דאיכא אבר מן החי על הבני מעיים שהם כמנחא בדיקולא וכמו"ש לעיל

והנה בתוס' ר"ע ז"ל הקשה לחזקיה דסבר בחולין קכ"א דשוחט ישראל בטמאה ומפרכסת ליכא אבר מן החי לבני נח, היאך יפרש למשנה זו, דע"כ מיירי לענין ב"נ והכא מיירי דשחט ישראל, יעו"ש. - ונראה מזה לפשוט מה שכתבנו שם להסתפק אם סבר חזקיה דגם משום בשר מן החי ליכא, או"ד דרק משום אבר מן החי ליכא, אבל מודה חזקיה דאיכא משום בשר מן החי. והיינו דיש לומר דרק משום אבמה"ח ליכא משום דבעינן חי ממש מדכתיב בשר בנפשו, וכמו שכתב הרמב"ן. אבל בשר מן החי דנלמד מן ובשר בשדה טרפה, שפיר יש לומר דאיתא גם בזה. ואם אמרינן כן דמודה חזקיה דאיכא בזה משום ובשר בשדה טרפה יפרש המשנה הכא בנבלת עוף טמא דאין השחיטה מטהרתה משום ובשר בשדה טרפה

והנה קשה מזה על הרמב"ם דכתב בפר"ט ממלכים הי"א וז"ל, אבל העוף יראה שאין ב"נ נהרג על אבר מן החי יעו"ש. ודוחק לומר מטעם איסור גרידא כמו שכתב מרן בכס"מ דמודה הרמב"ם דאיסורא איכא, וכוונת המשנה דאין השחיטה מתרת האיסור

אמנם תקשה להרמב"ם מסוגיא ערוכה בפסחים ע"ג דאיתא שם הא דתניא השוחט בשבת וכו' מה תיקן א"ר עוירא שמוציאו מידי אבמה"ח. ופירש"י לבני נח שאם אכלו אינו נהרג, יעו"ש. ולהרמב"ם תקשה מה תיקן. ודוחק לומר דהתיקון בשביל האיסור גרידא. ובעיקר הדבר תמוה לומר דאיכא איסור דמנין לחדש איסור אם אין בזה אזהרה דאבר מן החי

ונראה ג"כ לומר דרק משום אבר סברת הרמב"ם למעט עוף, והיינו מטעם דאין ב"נ מוזהר על אבר מן החי של עוף מפני דחיותו זוטר טפי, ולא קרינן בזה בשר בנפשו לגבי ב"נ. אבל משום בשר בשדה טרפה לא אימעט. ומודה בזה הרמב"ם דב"נ מוזהר, ואיכא נפק"מ בין בשר מן החי לאבר מן החי לאבר שאין בו בשר, וכמו שכתבו בזה אחרונים, וגם איכא נפק"מ לזה שכתבנו ליישב מה שהקשו אחרונים למה חשב הרמב"ם לב"נ שני לאוין אבמה"ח ובשר מן החי כיון דלא הוי אבר בלא בשר שעמו, ושיעורין לא נאמרו לב"נ. ועי' בזה שכתבנו בספרנו מזר הקודש למס' זבחים ע"ח. והכא גם כן הכוונה בזה שכתב הרמב"ם ויראה לי שאין בעוף משום אבר מן החי לב"נ היינו רק משום אבר אין להורגו, אבל מוזהר על בשר מן החי. ואתי שפיר הסוגיא דפסחים שם דיש תיקון לב"נ דליכא משום בשר מן החי. ובאופן זה מפרש הרמב"ם המשנה הכא בטהרות בנבלת עוף טמא דאין השחיטה מטהרתה משום בשר מן החי. וכמו שיש לפרש לחזקיה, כן מפרש הרמב"ם לפי שיטתו דאיכא משום בשר מן החי משום דקרינן בזה ובשר בשדה טרפה, וכמוש"נ

ובדרך אגב מצאתי ראיתי שם בתפארת ישראל אשר השיב מרן הגרע"א ז"ל דהנחירה מתרת כמו שחיטה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דהנחירה מתרת גם במפרכסת להבני מעיים כמו שחיטה לדידן, והוי כמאן דמנחי בדיקולא, וזהו כמו שכתבנו לעיל

ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, והיינו לאיסור נבלה, שאם אכל כזית ממנה בעודה מפרכסת לוקה משום לאו דנבלה. ואעפ"י שאין בזה משום טומאת נבלה דבזה בעינן מתה ממש, כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט, וכמו שכתב בזה התבוא"ש בסימן ל"ג, יעו"ש. - ולפי"ז יש לעיין בעוף טהור שאין בו טומאה לאחר מיתה, וכל טומאת נבלת עוף טהור הוא רק מפני האכילה כדכתיב לא יאכל לטמאה בה, וא"כ גם כשאוכל מנבלת עוף טהור כזית בשר בעודה מפרכסת אם גם בזה נטמא לטמא בגדים, משום דלא כתיב בזה מיתה, אלא לא יאכל וטומאתו על ידי אכילה. א"כ גם באופן זה מטמא בבית הבליעה, כיון דעכ"פ אכל נבלה. או דלמא דגם לטומאת בית הבליעה בעינן נבלה ממש, דהיינו כשמתה, והיינו דלענין מה שנוגע לטומאה בעינן מיתה ממש כמו נבלה דעלמא דטומאת מגע ומשא דבעינן מיתה ממש, וצ"ע

ונראה דזה תליא בהספק שכתבנו אם יש לנבלת עוף טהור טומאה מצד עצמותה כנבלה וכשרץ, אעפ"י שאין הנוגע בה נטמא אבל היא מצד עצמה דין טמא יש לה. ונפק"מ אם המכניס נבלת עוף טהור למקדש לוקה משום ולא יטמאו את מחניהם. וזה הדבר דאם אמרינן דיש לה דין דבר טמא והמכניסה למקדש לוקה משום מכניס טומאה למקדש ע"כ בעינן בזה מתה ממש, והיינו דכיון דמפרכסת הרי היא כחיה פשיטא שכל זמן שמפרכסת אין לה דין דבר טמא. וא"כ גם האוכל כזית ממנה בעודה מפרכסת כיון שאין לה עדיין דין דבר טמא, אין בזה גם משום טומאת בית הבליעה, כיון שלא אכל דבר טמא. אבל אם אמרינן שהמכניס נבלת עוף טהור למקדש אין בזה הלאו דלא יטמא את מחניהם משום דליכא על העוף זה דין טמא אם כן ע"כ לא אמרה תורה תורת טומאה כלל על נבלת עוף טהור, רק דין הוא על האוכלה מצד גזירת הכתוב. א"כ גם