נזר הקודש - חולין ז

שיטתו בספרנו נזר הקודש לתמורה. - ולזה מקשה התוס' מדוע לא לקי שמונים, ועל זה תירצו דחד בשלו וחד בשל חבירו

ע"ב אמר רבה בר עולא וכו' במוקדשין וכו' אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי בבשר שחיטתו כשרה. - והנה הרמב"ם בפר"א בפסוה"מ כתב להאי דינא ולא כתב שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. - והנו"ב חיו"ד סימן ד' כתב עפ"י דברי התוס' שכתבו הא דם קדשים אינו מכשיר. ותירצו דחבה"ק מכשיר, ואם אמרינן דחבת הקודש מכשיר מן התורה אתי שפיר החומר דקדשים מחולין שנעשו על טהרת הקודש שהטומאה הוי מדרבנן. אבל אם אמרינן דחיבה"ק אינו אלא מדרבנן א"כ אין הבדל בין חולין שנעשו על טהרת הקודש לקדשים גמורים והוא מטעם דבחולין שנעשו על טהרה"ק הטומאה מדאורייתא, ובקדשים הטומאה מדרבנן. וע"כ דרב"ע סבר דחיבה"ק הוא דאורייתא ולהכי מצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. - אבל הרמב"ם שסובר חיבה"ק דרבנן לא מצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר עכת"ד. - ובספר אחיעזר הקשה דמה בכך שהטומאה דרבנן הלא סו"ס מביא זה לידי פסול נותר ולידי הפסד בקדשים. ולהכי יש להחמיר שיאמר ברי לי עכת"ד, יעו"ש. - אמנם נראה דאין בזה השגה יען דגם שלא יאמר ברי לי יש לנו לומר שלא נטמא כיון שהוא רק חששא בדרבנן יש לנו לסמוך שלא נגע מדלא אמר שנגע מוקמינן אחזקה דטהרה. וא"כ דין הקרבן הזה בהכשר

איברא דעיקר מה שכתב הנו"ב דהרמב"ם סובר דחיבה"ק דרבנן אין זה מוכרח, ויש לזה סתירה. ובספרי נזר הקודש לזבחים ל"ד כתבתי מזה יעו"ש. וגם מדבר שלא כתב הרמב"ם שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר, מבואר שם בספרנו

אמנם עתה עלתה בדעתי לומר דיש עוד אופן ליישב שיטת הרמב"ם דלא מצריך שיאמר ברי לי. - והוא מטעם דבמוקדשין אינו בהכרח שהם קדשים בודאי. והוא מפני שאיתא בשאלה. - וזכות השאלה עושה כאילו הם עדיין חולין כמו שאיתא בפסחים מ"ו בהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה הואיל ואי בעי מיתשל כדידיה דמי יעו"ש. מבואר דבשביל זכות שאלה נחשב לממון הקדש ובטו"א לחגיגה ז' ע"ב בהא דעולות נדרים ונדבות אינן באות ביו'"ט כתב דבשביל דאי בעי מיתשל וראוי להדיוט יש להתיר ביו"ט מטעם הזכות דשאלה נחשב השחיטה להדיוט שהוא חולין. אמנם זה תליא אם חושב"ע לאו דאורייתא יעו"ש. וא"כ ה"נ בטמא במוקדשים ששחט אם אמרינן חושב"ע לאו דאורייתא, וא"כ יש להבעלים זכות שאלה א"כ לא נחשב עדיין השחיטה שהיא רק לצורך קרבן, כיון דביד הבעלים לעשותו חולין, ואין זה בודאי קודש, רק המה בתור חולין שנעשו על טהרת הקודש, וא"כ לא בעינן שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר, וגם בסתם כשר כמו בחולין שנעשו על טהרת הקודש. - והסוגיא לרב"ע ע"כ סברה דחושב"ע דאורייתא, וא"כ אין כאן זכות שאלה, והרי"ז קדשים ודאים. - ולהכי מפני חומר בקדשים בעינן שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. - אבל הרמב"ם דסובר חושב"ע לאו דאורייתא כמו שמוכיח הלח"מ בפכ"ב מהלכות שחיטה יעו"ש. ובזה אתי שפיר דלא מצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. והוא מטעם דאין חומר בקדשים בשחיטה יותר מחולין שנעשו על טהרת הקודש

, ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר, ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשרה. - והנה אם שחט בסכין קצר ואמר ברי לי שלא נגעתי אם סמכינן על זה, דיש לומר דבסכין קצר אי אפשר שלא נגע, או שקרוב לודאי שנגע. - והנה הט"ז בסימן א' סק"ג כתב דבסכין קצר סמכינן בדיעבד על אמירתו ברי שלי שלא נגעתי יעו"ש, אבל קשה מדוע לא מוקים הש"ס הכל שוחטין לכתחילה אפילו טמא בחולין ע"י סכין ארוכה, ובדיעבד כשר גם בסכין קצר אם אומר ברי לי. - מוכח מזה דבקצר לא סמכינן אברי לי ובאופן זה לא בעינן לאוקמי במוקדשין, וע"כ דלא מהני בדיעבד בסכין קצר משום דקריב לודאי שנגע. - ובלב אריה נחית לזה יעו"ש. אבל נראה דכיון דטהרת הקודש כקודש דמי מדרבנן יש לסמוך אברי שלו גם בסכין קצר, ועוד בצירוף חזקת טהרה דהבהמה, והוי בגדו' סמוך מיעוטא לחזקה, וא"כ יותר מספק דרבנן ליכא הכא, ופשיטא דבדיעבד מותר. והא דלא מוקי הש"ס המשנה בזה הוא ג"כ משום דהוי מילתא דפשיטא דבדיעבד מותר כדין ספק ז דרבנן דעלמא

שם דליתא קמן דלישייליה, ואחרים רואין אותו שלא נגע סמכינן עלייהו. וקשה דזהו מילתא דפשיטא דעדים נאמנים בזה. ואפילו ע"א פשיטא דנאמן בזה. והריטב"א הקשה בזה. ובספר לב אריה כתב דבר חידוד והוא לפי דברי התוס' שמיירי בבמה שהוא רה"י לטומאה אמנם כשאחרים רואין אותו שהם שנים. והוא, והוי להו תלתא. והוי רה"ר כדאיתא בנזיר נ"ז, ולהכי בדיעבד טהור היכא דליתא קמן מטעם ספק טומאה ברה"ר עכת"ד. אמנם נראה דהטמא לא נחשב לצירוף בהדי שנים, וע"כ בעינן תלתא לבד הטמא, וכאשר יבואר במקום אחר

ונראה לפי מה שכתבו התוס' דמיירי בבמה שהוא רה"י, אתי שפיר, והוא דע"כ האי אחרים לאו דוקא שנים אלא הכוונה אחר רואה, וכן מוכח לקמן י"ב, וא"כ שפיר משמיע לנו התנא דבספק טומאה ברה"י נאמן ע"א לומר שלא נטמא. - והנה הש"ש בשמעתתא ו' פרכ"ג הסתפק בזה יעו"ש, ומשמיע לנו התנא דנאמן אחר לומר שלא נטמא

עוד נראה דקמ"ל התנא דיש להאמין אחר הרואה אעפ"י שקיי"ל דאין אדם משמר מה שביד חבירו כמו שאיתא בחגיגה כ' ומשמע שכן דעת הרמב"ם ג"כ יעו"ש בפרי"ג ממו"מ. אמנם כל זה כשסומך הכל על חבירו, משא"כ הכא כשעומד ורואה, אעפ"י שזה תלוי בהאיש השוחט אם הוא אומר ברי לי שלא נגעתי, ומכל זה גם איש אחר הרואה שלא נגע גם כן נאמן

תוס' ד"ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר, אע"ג דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחיה, חיישינן שמא יגע אחר פירכוס יעו"ש. - וראיתי בדו"ח למרן הגרע"א שהקשה דא"כ האיך פרכינן האי טמא דאיטמי וכו' ניזיל סכין ונטמי' לבשר. וקשה הא שפיר משכחת דלא נגע הסכין בהבשר אחר פרכוס וצ"ע עכת"ד, יעו"ש

והנה דברי התוס' בלא"ה תמוה טובא דהלא מבואר להדיא לקמן קכ"א דאעפ"י שמפרכסת הרי היא כחיה אבל מטמא טומאת אוכלין וכמו"ש התוס' בא"נ. - וא"כ תמוה על התוס' שלא שמו עין על סוגיא ערוכה. ומצאתי בדו"ח תנינא למרן הגרע"א במה"ת שכתב בקושיא על התוס' יעו"ש

ונראה דסברי התוס' דהכא שאני. - והיינו דכיון דבעינן הכשר לטומאה, ובהמת קדשים חסר הכשר דדם קדשים אינו מכשר, וע"כ כמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה שמא דהכא הוכשר בחיבה"ק, או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה יעו"ש. ואפשר לומר דסברי התוס' בתירוץ הראשון דבאופן שמשקה טופח עליה לא מניחין לטמא לשחוט. וטמא במוקדשין ע"כ מיירי שאין על הבהמה משקה טופח. וא"כ עיקר ההכשר הוא משום חיבה"ק, וסברי דלא שייך חיבה"ק קודם קבלת הדם וזריקה, וא"כ בשעה שמפרכסת ועדיין לא נזרק הדם אין כאן הכשר מטעם חיבה"ק, וא"כ אינו מקבל טומאה

והא דמטמא הבשר כשיגע אחר הפרכוס, והיינו גם קודם זריקה, זהו מטעם אחר שנפסל מטעם משמרת שאמרה תורה בתרומה וקדשים ודין שימור מעכב כמו"ש הרמב"ן בסוגיא זו. - ודין משמרת שייך תיכף לאחר שחיטה. - ולהכי כשנגע אחרי הפירכוס נטמא הבשר מטעם חסרון משמרת. ומזה הטעם כששוחט בסכין טמא הרי לא עשה לה שימור מטומאה, ומטעם זה נפסל הקרבן כשקבל טומאה מהסכין. - אמנם בשוחט בסכין טהור, ומשמר עצמו שלא יטמא הבשר, אז גם כשנגע בעודה