נזר הקודש - חולין עח

ובר קפרא דריש מקראי דטעון שחיטה. אמנם לפי"ז הלא טוב יותר לאוקמיה דהני תנאי דסברי דעוף טעון שחיטה מן התורה כרבי שאמר דשחיטת עוף הוא מה שנצטווה משה בעל פה, מטעם דבזה אתי שפיר שבזה נדחה דרשא דר"א הקפר שמביא מהכתוב שלא נזכר עוף בהדי צבי ואיל, שהוא מפני ששחיטת עוף נאמרה למשה בעל פה, וכן סברי הני תנאי דמלק בסכין דשחיטת עוף הוא מן התורה, אבל נאמרה למשה בעל פה. וכמו שכתבנו לעיל דזהו כוונת הש"ס דקאמר מאן תנא דפליג על ר"א הקפר לומר דלפי מה שאמר רבי נדחה ההוכחה דר"א הקפר

שם בתוס', אי נמי קסבר כדי לחנכו ומביא החטאה"ע הבאה על הספק ואינו נאכל יעו"ש. והקשה המהרש"א ובההיא דלעיל מיניה דפריך התם למאן דאמר כדי לחנכו הא קאכיל כהן מליקה לא אסיק אכתי אדעתיה למימר הכי דמביא חטאה"ע ואינו נאכל עד לבתר הכי דמייתי ליה התם הך דחטאת העוף הבאה על הספק, יעו"ש. וכוונתו ליישב מדוע לא קאמר הש"ס כן מעיקרא. אבל תמוה טובא דהלא היאך אפשר לומר דלא ידע הא דחטאה"ע באה על הספק ואינו נאכל, הלא כמה משניות הן בכריתות ז' ובשלהי תמורה, דתנן חטאת העוף הבאה על הספק תשרף. - ואפשר לומר דהא דאינו נאכל הוא מדרבנן, וכמו שכתבו התוס' שם בנזיר כ"ט ע"ב ופריך מדין דאורייתא דנאכל גם כן כדין אשם תלוי דבא על הספק ונאכל ג"כ. ועל זה פריך וקאכיל כהן מליקה, היינו מדין התורה, וצ"ע

והנה המהר"ם הקשה בהא דמשני שם בנזיר דסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, הלא אכתי תקשה היאך קאכיל הכהן טרפה דהא חותך שדרה ומפרקת. - וחידש מכח זה דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה גם טרפה לא הוי מטעם דכולי חדא נחירה הוי הסימנים עם המפרקת יעו"ש. - ותמוה טובא מהסוגיא. - ומה שכתב המהר"ם דהסוגיא בדרך את"ל קאמר דוחק הוא. וביותר שהתוס' כתבו להדיא לעיל כ' דטרפה הוי וגם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה לא הוי רק בסימנים לחודייהו. וכן כתב הרשב"א והביא ראיה מהא דאיתא במנחות מ"ה נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים, כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי. ומשני כהנים איצטרכא ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו לא ליחייב קמ"ל, אלמא דמליקה נבלה או טרפה יעו"ש. ביאור דבריו דמדכתבה תודה קרא לזה ע"כ לכו"ע היא. ועוד נראה ראיה מוכרחת מהא דמנחות מ"ד דאיתא שם קרא המלמד דכהנים אכלי חטאת העוף מקרא דוכל חטאתם, ואין זה אלא ללמדנו שלא תאמר דלא אכלי מטעם דהוי נבלה או טרפה, וע"כ זהו לכו"ע. ואם מטעם הקושיא בהא דנזיר הקשה בזה הרשב"א שם וכתב דמיירי במחזיר סימנים להדי עורף ומולק סימנים, דהשתא ניתכשרו קודם שנעשה טרפה, יעו"ש

ובכדי שלא לישווי' להמהר"ם כטועה ח"ו, נראה דסבר דחתיכת רוב מפרקת יש לו שייכות עם נחירת הסימנים אם נעשה החתך בהמפרקת עם הסימנים בבת אחת. דוגמא לזה כמו שמצינו גם בשחיטה לשיטת רש"י דלא לישוויה גיסטרא שלא יחתוך המפרקת משום דנעשה בזה פסול בשחיטה משום דרסה. הרי חזינן דחתיכת מפרקת יש לה שייכות להלכות שחיטה לעשות פסול, והד"מ בסימן כ"ד אות א' מביא בשם המהר"א לאסור בזה משום דזה נמי נקרא דרסה כפירש"י. ובשם התה"ד סימן קפ"ז כתב דנוהגין להטריף יעו"ש. וכיון דלהרבה פוסקים שייך המפרקת לשחיטה שגורמת פסול להשחיטה, לזה כתב המהר"ם דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וכל עיקר ההיתר הוא בנחירה דהסימנים הנה גם המפרקת היא בכלל הנחירה אם נעשה החתך במפרקת עם הסימנים ביחד. ויצוייר דכי תבר שדרה ומפרקת הוי טרפה, היינו בלא נחירת הסימנים, או ששהה בין חתיכת המפרקת לנחירה דהסימנים, דכיון שנעשה טרפה שוב אין לה היתר. כמו בנקיבת הוושט ופסיקת הגרגרת לדידן. וגם אם שחט הוושט ושהה שיעור שהייה דשוב אין לה היתר, וכמו כן בנחירה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. ויש לפרש הא דקאמר הש"ס דכי תבר לשדרה ומפרקת הוי טרפה הוא באופן ששהה איזה זמן שלא נקרא בבת אחת. ואפשר שזהו כוונת המהר"ם שכתב דכוונת הש"ס לרווחא דמילתא. ואפשר שמפרש כן כוונת התוס' שכתבו לעיל כ' דגם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ בחתיכת המפרקת טריפה הוי, היינו באופן שלא היתה החתיכה בבת אחת וכמו שכתבנו. והמהר"ם מדייק בבת אחת לכן נראה דזהו כוונתו, ומפרש סוגיא דנזיר שהמליקה היתה חתיכת המפרקת עם הסימנים ביחד. אמנם כל זה אתי שפיר להפוסקים דהמפרקת יש לה שייכות עם הסימנים וזהו לשיטת רש"י

והנה הרמ"א בסימן כ"ד כתב בהיה טוחט וחתך רוב המפרקת דהמנהג להטריף, ואין לשנות. והיינו כשיטת רש"י דהמפרקת יש לה שייכות להסימנים לגרום פסול בשחיטה. והפ"ת מביא שהבית יעקב סימן קס"ב מביא ראיה והעלה שלא כדעת הרמ"א, יעו"ש. והנה שם כתב להוכיח מהא דכתבו התוס' בנזיר דמיירי בשהחזירו הסימנים אחורי העורף ואז חותך הסימנים תחלה דלא הוי טרפה. וקשה הא אכתי הוי אוכל טרפה בזה כשחותך הסימנים אח"כ הרי מוכח מזה דלא איכפת לן בחתיכות המפרקת אחרי חתיכת הסימנים, עכת"ד

אמנם לפי מה שכתבנו אדרבה לא די שלא קשה מזה על הרמ"א אלא גם יש בזה חיזוק לדבריו כאשר יבואר. והלא כתבו שם התוס' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וליכא בזה שום פסול שחיטה, אלא גם כל הדברים השייכים בשחיטה לפסול, אמרינן דזהו השייכים לנחירה, ולשיטת רש"י דהמפרקת שייך גם כן להיות עושה פסול בשחיטה, הנהו נוהג בנחירה, וממילא גם הא דחותך המפרקת במליקה, הרי זה בדין נחירה, ומתיר את העוף מטעם נחירה. אבל כל זה אם אמרינן דחתיכת המפרקת שייך לדין שחיטה להיות גורם פסול גם אחרי חתיכת הסימנים. אבל אם אמרינן דחתיכת המפרקת אין לה שום שייכות לשחיטה אף לגרום פסול, א"כ אין שייכות חתיכת המפרקת לנחירה. ואם אמרינן דנחירה אינה כשחיטה לדין זה דאין טריפות פוסלות לאחר שחיטה אלא אם אמרינן דבנחירה מפרכסת הרי היא כחיה גם לענין זה שהטרפות פוסל בו. הנה בחותך המפרקת לאחרי חתיכת הסימנים נעשה טרפה, אבל אם אמרינן כשיטת הרמ"א דהחתיכה דהמפרקת שייך לשחיטה גם אחרי חתיכת הסימנים ממילא בנחירה המפרקת שייך לנחירה, ואין חתיכת המפרקת פוסלת אחרי חתיכת הסימנים, מטעם דזה נחשב גם לנחירה. ובשחיטה נחשבת חתיכת המפרקת לגמר שחיטה להיות גורם פסול לשיטת רש"י דסבר כן

והנה אם נחירה מתיר לאחר נחירה כמו בשחיטה, או דמתיר דוקא לאחר מיתה. נראה דע"כ מתיר תיכף ומיד, משום דאל"כ אכתי תקשה הא אכיל כהן אבר מן החי דהיינו הבני מעיים, דאם הנחירה אינו מתיר אלא לאחר מיתה א"כ האברים הפנימיים כמנחי בדיקולא דמיין והוי אבר מן החי. ומשמע דנחירה הוי כמו שחיטה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, וגם מהא דקאמר הש"ס דלמ"ד אין שחיטה לעוף לעוף מן התורה הנחירה מטהרת טרפה מטומאת נבלות ע"כ פעולת הנחירה להיות מתיר מיד, דאל"כ אם בעינן להנחירה הא דמיתה גם כן ע"כ אין בכח הנחירה לטהר מידי טומאת נבלות. - ולפי זה אם נעשה טרפות בעוף לאחרי הנחירה אינו פוסל מאומה, ולהכי כשמחזיר הסימנים אחורי העורף ונוחרן שוב לא נעשה טריפה אחר בחתיכת המפרקת, ואין זה ענין לחתיכת המפרקת דהרמ"א שהוא בשחיטה דגזירת הכתוב הוא לשיטת רש"י, והיינו או דהוי מצד עצמו או משום דרסה. וביותר לפי מה שכתבנו דלשיטת המהר"ם דהחתיכה דהמפרקת שייכה להנחירה כשחותכן עם הסימנים כמוש"נ

והנה המליקה פשיטא שדינה כשחיטה שבא המתיר תיכף בהמליקה משום דאל"כ אסור לאכול הבני מעיים