נזר הקודש - חולין עז

שכתבו דדין חגבים כדין דגים. והיינו שנלמד זה מלימוד הכתובים. ואפשר שגם הרמב"ם סבר כן. והא דכתב הלימוד מהקרא הוא שבא ללמדנו דבאסיפה לבדה פסק חיותייהו, ונפקא מינה לטומאת אוכלין, וכמוש"נ

שם מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו וכו' ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי. והנה קשה מזה על הפרמ"ג שחידש דגם בטריפה דרבנן אין טעון כסוי מטעם דכתיב אשר יאכל. ולדבריו מאי פריך הש"ס הכא הלא כיון דמדרבנן טעון שחיטה פטור מכסוי. ועי' בחדושי למרן רע"א בסימן כ"ח שהקשה בזה

ונראה דשאני הכא דכיון דאמרה תורה לכסות, שוב אין בכח חכמים לבטל, משא"כ בטרפה שאמרה תורה שפטור מכסוי, הנה יש כח גם לחכמים להוסיף דגם בטרפה מדרבנן פטור, והיינו שמוסיפין על מה שאמרה תורה, דהתורה אמרה אשר יאכל לפטור את הטרפה, הוסיפו חכמים גם טרפה דרבנן וזה לא הוי היפך הכתוב, כיון שבאו להוסיף על הפטור. משא"כ בנחירה שהתורה חייבה בכסוי, אין לחכמים לבטל

דף כ"ח, ת"ש מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נהי נמי דכי תבר לה שדרה ומפרקת הוי לה טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה. וקשה הא שאני בזה דכיון דלא הוי פסולו בקודש, וכסתם משנה בזבחים ס"ח דחשיב מלק בסכין בהדי הני דלא הוי פסולו בקודש, וע"כ סבר הש"ס דמלק בסכין לא הוי הטעם דמליקה לא מהני מטעם דלא הוי פסולו בקודש, כיון דבאמת לאו מליקה היא, אלא שחיטה והיינו שחיטה פסולה, וע"כ אעפ"י דהתנא חשיב מלק בסכין בהדי הני דלא הוי פסולין בקודש, אבל זה לאו דוקא אלא העיקר משום דלא הוי לא מליקה ולא שחיטה, וכמו שפירש"י וכמו שמבואר לעיל כ' ע"ב. ולזה שפיר פריך הש"ס דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לא איכפת לן דלא הוי שחיטה כיון דעכ"פ נחירה הוי. וא"כ תטהר הנחירה מידי נבלה כמו שכל נחירה בחולין מטהרת העוף מידי נבלה. והנה הא דכתבו התוס' הך פירכא ליתא לר' יוסי דסבר גבי מלק ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה יעו"ש. ע"כ הכוונה דסבר דגם שחיטה אינה מטהרת מידי נבלה בעוף, משום דגבי מלק בסכין לא הוי מליקה אלא שחיטה פסולה. וזהו כוונת השיט"מ שכתב בדברי התוס' דדוקא שחיטת בהמה ולא עוף. - ומבואר לפי זה דמלק בסכין מטמא בגדים לא הוי הטעם משום דלא הוי פסולו בקודש, שזה הטעם קאי באופן שהיתה מליקה, ובזה כיון דמליקה לא הוי הנה פסולו מטעם שחיטה פסולה. ועיקר הפירכא הכא למאן דסבר דגם בעוף שחיטה מטהרת מידי נבלה. ולפי"ז למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הוי נחירה לדידיה כשחיטה לטהר מידי נבלה, וזהו שכתבו התוס' דלר' מאיר פריך דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת, יעו"ש. אבל הכוונה לאו דוקא מליקה אלא דסבר דשחיטה מטהרת ומליקה ושחיטה שניהם מטהרות מטומאת נבלות

אמנם עוד יש לדייק בזה שכתבו התוס' דהך פירכא ליתא לר' יוסי דאמר דאין מליקה מטהרת מידי נבלה יעו"ש. קשה הא ר' יוסי סבר שם דלהכי אין מליקה מטהרת מטעם דהשיב לר' מאיר דדריש ק"ו מבהמה, ואמר ר' יוסי דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרת, ולא מליקתה יעו"ש. נמצא דבשחיטה דעוף מודה ר' יוסי דמטהרת מידי טומאת נבלות. וא"כ תקשה גם כן תיהני ליה סכין לטהר מידי נבלה מטעם דכיון דהנחירה הוי לדידיה כשחיטה לדידן, וא"כ מדוע כתבו התוס' דהך פירכא ליתא לר' יוסי. - וראיתי במהרש"א כתב אע"ג דהנחירה זו היא שחיטתו מ"מ אינה מטהרת מידי נבלה מהאי טעמא גופיה דקאמר התם דיה כנבלת בהמה, יעו"ש. והנה נראה דכוונתו להקשות זה שכתבנו. ועל זה מתרץ דכי היכי דממעט מליקה מטעם דדיה כבהמה. הנה כמן כן ממעט גם כן נחירה כיון שליתא נחירה בבהמה. אבל תמוה טובא, דלפי"ז מאי פריך הש"ס למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דתטהר הנחירה, הלא יכול לתרץ דסבר כר' יוסי דדוקא שחיטה מטהרת ולא נחירה מטעם דאמרינן דיה כבהמה, וצ"ע

והנה הרמב"ם בפר"ז מפסוה"מ ה"ג כתב מלק בסכין כהדי הני דחשיב שם שפסולם מטעם שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח, יעו"ש. וקשה הא דמלק בסכין לא הוי מטעם זה, אלא שפסולו מטעם דהוי שחיטה פסולה, ולא מטעם דאין המליקה מתירתו ומטהרתו. ולא היה להרמב"ם לכלול הא דמלק בסכין בהדי הני דהוי מליקה כדין, ורק מפני שלא הוי פסולן בקודש. והנה כמן כן יש לדייק בהמשנה דכלל מלק בסכין בהדי הני שאין פסולן בקודש

עוד יש לדייק הלא מלק בסכין הוי פסולו בקודש, דהלא עיקר הפסול מפני שאין זה מליקה כשרה, והוי כמו פסול לילה, אבל העיקר בזה דלא הוי פסולו בקודש מטעם דכיון דאין זה שחיטה ג"כ כמבואר בסוגיא לעיל כ' ע"ב, וברש"י הכא, והרי זה פסול גם בחולין. להכי חשיב לה התנא שאין פסולו בקודש. והיינו דאף על פי שפסולו נעשה בקודש, אבל כיון שזה הפסול איתא גם בחולין, להכי לא נקרא פסולו בקודש כיון שאין הקודש פסולו. ומזה הטעם כלל אותו התנא עם הני שאין פסולו בקודש. וזהו גם כן סברת הרמב"ם. והא דלא משני הש"ס דמטמא בגדים אבית הבליעה מדרבנן, למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל מדרבנן הרי זה נבלה, משום דלא מסתבר טומאת ביה"ב לטמא בגדים מדרבנן. ואעפ"י דהוי נבלה מדרבנן, אבל כל זה לאיסור אכילה, אבל מדרבנן אין גוזרין טומאה כדאיתא בביצה ז' אפושי טומאה לא מפשינן. וביותר טומאת בגדים. ועי' רש"י לעיל כ' ע"ב ד"ה ואי אמרת

וזהו שפריך הש"ס דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אם כן ע"כ הא דמלק בסכין לא הוי פסול בחולין מטעם דהמליקה בסכין הרי זה נחירה מעליא בחולין, וממילא המליקה בסכין הוי פסולו בקודש, ואינו מטמא בבית הבליעה

ומשני הוא דאמר כי האי תנא וכו'. וקשה טובא מה ראה לומר כהאי תנא יותר מהמשנה דזבחים. וגם ר"ע סבר דיש שחיטה לעוף מן התורה, כדאיתא בתוס' בכורות ל"ב. - ונראה משום דנראה לו הדרשא דר' אלעזר הקפר דהתורה אמרה אך כאשר יאכל את הצבי והאיל דאיתקשו צבי ואיל לפסולי המוקדשין לשחיטה וכיון דהתורה אמרה דין שחיטה לצבי ואיל, ולא אמרה תורה עוף, משום דע"כ דעוף אין לו שחיטה מן התורה

ובזה אתי שפיר דקאמר הש"ס מאן תנא דפליג עליה דר"א הקפר רבי היא. וקשה הלא מה קאמר מאן תנא דפליג, הלא ע"כ המשנה דמלק בסכין הוא דלא כר' אלעזר הקפר. אבל הכוונה לומר דאיכא תנא דסבר דליכא הוכחה מדרשא דר"א הקפר, ועל זה קאמר הש"ס דזהו אליבא דרבי דסבר דשחיטת עוף לא כתוב בתורה שבכתב, אלא הוא מזה שנצטוה משה בעל פה. ולפי"ז אין להוכיח מזה דלא אמרה עוף בהדי צבי ואיל, משום דשחיטת עוף באה למשה בעל פה. אבל יש לזה דין תורה ממש. ומטעם זה מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מטעם חסרון שחיטה

והנה לכאורה בדברי רבי לא הוזכר שחיטה בעוף, ולא קאמר רק רוב אחד בעוף, והלא אפשר לומר שנצטוה על רוב אחד בעוף על נחירה בסימנים. אמנם מזה דמסיים ועל רוב שנים בבהמה דבזה לא נצרך לציווי שזהו מן הכתוב, אבל הכוונה לאקושי עוף לבהמה דרוב אחד בעוף הוא בדומה לרוב שנים בבהמה דהוא בשחיטה. ומצאתי בחדושי הר"ן שמפרש כן

תוס' ד"ה רבי היא דתניא. הוי מצי למימר בר קפרא היא, אלא דניחא ליה לאוקמיה משניות דלעיל כרבי. - וקשה מדוע לא הקשו התוס' מדוע לא קאמר הש"ס דהמשנה דזבחים דמלק בסכין דפליג על ר"א הקפר. ואפשר דסברת התוס' משום דבעינן למימר תנא דדריש מקראי לומר שהוכיחו מדרשא דקראי דלא כר"א דדריש מקרא דעוף לא טעון שחיטה,