נזר הקודש - חולין עו

ודברים י"ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. הרי מבואר דהבשר אשר בזביחה אין לו טומאה, דאם הבשר טמא בטומאת נבלות א"כ מאי רבותא דטמא וטהור יאכלנו אם הבשר טמא בטומאת נבלות, ומזה מוכח דהבשר לאחר שחיטה טהור מטומאה, ולהכי הא דמן הבהמה נדרש ע"כ לטהר טרפה מטומאת נבלות על ידי שחיטה. והנה אעפ"י דשם מיירי בפסוה"מ כפירש"י, וכן איתא בספרי, ואיכא למימר דכיון שבאו מכח קדושת קרבן, וגם בפסולייהו לקחו ההיתר שחיטה דמקודם, אבל אין לזה סברא דע"כ השחיטה דעתה הוי שחיטה דחולין ממש

ובזה שכתבנו יש ליישב הא דהקשה שם הגאון מלבי"ם למה כתבה תורה הא דטהור יאכל הלא עיקר החידוש דטמא יאכל יעו"ש. ולפי מה שכתבנו איכא חידוש דהשחיטה דחולין פועלת מטומאת נבלות לומר שהשחיטה יש לה הכשר גם מטומאה, ומטעם זה יש ללמוד מהא דמן הבהמה שהשחיטה מטהרת גם טרפה מטומאת נבלות, כמוש"נ

שם, אמר רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה וכו'. - והנה ע"כ גם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. אמנם בהא דצפורי מצורע דאמרה תורה ושחט ע"כ הכוונה שחיטה ממש ולא נחירה, דע"כ לא אמרה תורה על נחירה ושחט. ויובן בזה הא דאיתא בספרא בפסוק וצוה הכהן ושחט, ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי יהודה בר' יוסי ורבי אומר אף שחיטה בכהן. ומדחזינן דפליגי אם בעינן כהן, ע"כ לכו"ע שחיטה בעינן, דהרי לא שייך לומר בנחירה דבעינן כהן. ובילקוט הגירסא ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי, רבי יוסי בר' יהודה אומר אף שחיטה בכהן יעו"ש. ויש לומר טעם הפלוגתא דפליגי אם יש שחיטה לעוף מן התורה. וזהו לפי מה דאיתא ביומא מ"ב דלהכי שחיטה כשרה בזר משום דלאו עבודה היא. וכתבו שם התו' בשם הר"י מאורלייניש דמשו"ה לאו עבודה היא משום דנוהגת שחיטה אף בחולין. ולפי"ז יש לומר דרבי לשיטתו דסבר יש שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ שחיטה לאו עבודה היא, ולהכי בצפורי מצורע אעפ"י שאמרה תורה ושחט אין בזה אזהרה לכהן כיון דשחיטה נוהגת גם לצורך הדיוט. ורבר"י ע"כ סבר אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ ע"כ שחיטה בעוף הוא ענין כעין עבודה להכי בעינן כהן. זה ראיתי בספר מלא הרועים אות ע' בשם הגאון ר' לוי יצחק זצ"ל, - ודברי פי חכם חן. - אבל עכ"פ מוכח דלכו"ע בעינן שם שחיטה ממש, והיינו שלא תאמר משום דמצינו דלפעמים קראה התורה לנחירה שחיטה כדאיתא לעיל י"ז הצאן ובקר ישחט להם דלר"ע הנחירה נקראת שחיטה, אבל ע"כ שאני התם דלא היתה שחיטה בחולין. אמנם במקום שאמרה תורה ושחט לדורות ע"כ הכוונה שחיטה ממש כמו שכתבנו

שם, דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן. וקשה לפירש"י דפירש בהמה בחזקת איסור אבר מן החי כמו שפירש"י לעיל ט' ועוד מקומות, ולא סבר רש"י דאיכא עשה שאינה זבוחה א"כ מה בעי דגים מנלן דלא בעי שחיטה, והלא כיון דליכא בהו איסור אבמה"ח, להכי לא שייך שחיטה לגבייהו. ואתי שפיר לשיטת התוס' בביצה כ"ה ושבועות כ"ד דסברי דאיכא עשה דזביחה, ובהמה בחייה בחזקת אינה זבוחה קיימא, ולהכי שפיר יש למיבעי אם איכא בדגים גם כן דין זביחה. אבל אפשר לומר דהש"ס בעי על נחירה והיינו דסבר רש"י דאף בדליכא מצוה דשחיטה בתורת מצוה, אבל נחירה בעינן גם מלבד לסלק איסור אבר מן החי איכא דין נחירה בסימנין, ולזה בעי בדגים מנלן דלא בעינן נחירה, והא דקאמר הש"ס שחיטה, משום דהנחירה ג"כ נקראת שחיטה בהדברים הטעונין נחירה כדאיתא לעיל י"ז נחירתן זה שחיטתן. וההבדל בין שחיטה לנחירה גם לענין אבמה"ח ג"כ, והיינו דהשחיטה מסלקת איסור אבר מן החי גם בעודה מפרכסת, ונחירה אינה מסלקת אבמה"ח עד שתמות, ובדגים שאין בהן אבר מן החי יש לומר דאעפ"י שאין בזה מקום לשחיטה הבאה לסלק איסור אבמה"ח, אבל נחירה בעי כמו לגבי ב"נ דלדידהו במיתה תליא

בזה יתפרש הא דמביא הש"ס ראיה מהא דאמרה תורה אם את כל הים יאסף להם באסיפה בעלמא. ומזה מוכח דלא בעי גם נחירה, והיינו מדאמרה תורה מקודם הצאן ובקר ישחט, והאי ישחט היינו נחירה כמבואר לעיל י"ז אליבא דר"ע, וממילא מוכח דדגים גם נחירה לא בעי

אמנם נראה דע"כ לא תליא דין שחיטה באיסור אבר מן החי, דהרי מצינו לקמן ק"ב דסבר ר"מ דאין אבר מן החי נוהג בעוף, ומ"מ סבר דשחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה כמבואר שם בתוס'. וא"כ שפיר בעי הש"ס דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן. והיינו דאעפ"י שאין בהן משום אבר מן החי אבל אכתי יש לומר דטעונין שחיטה

והנה לבי"ש דסברי דדגים מקבלין טומאה משיצודו כדתנן עוקצין פר"ג מ"ח והובא לקמן ע"ה, ע"כ אין למיבעי אם טעונין שחיטה דהרי תיכף משיצודו תורת אוכלין עליהן מפני שנחשבים כמתים, וא"כ לא שייך שחיטה למתים, ורק לב"ה דסברי משימותו, א"כ סברי דכל זמן שהם בחיים נחשב חיותן לחיים בזה אפשר לומר דטעונים שחיטה. אבל קשה מדוע לא קאמר הש"ס דלבי"ש פשיטא דלא טעון שחיטה כיון דנחשבים כמתים. ואפשר לומר דבי"ש סברי בן דנחשבים כמתים לאחר שידענו דאינם בני שחיטה, והיינו שמפני שאמרה תורה דבאסיפה בעלמא סגי להו, מזה ידענו דבאספיה גרידא נחשבים הם כמתים, והיינו דאסיפתם במקום שחיטה עומדת, וגם נחירה בסימנים לא בעינן, ומותרים לאוכלן חיים. ולהכי מקבלין טומאת אוכלין תיכף משיצודו. וב"ה סברי משימותו ע"כ סברי משום דסתם בני אדם אינם אוכלין אותם בעודם בחיותן. ולכאורה יש להבין מדוע בהמה לאחר שחיטה בעודה מפרכסת מקבלת טומאת אוכלין, אעפ"י שאיכא גם איסור דלא תאכלו על הדם ולרש"י חולין קכ"א הוא איסור דרבנן, ולהרמב"ם איסור דאורייתא, ומדוע בדגים לאחרי שנצודו, דהצידה שלהן הרי זה כמו בבהמה לאחר שחיטה ומכל זה אינו מקבל טומ"א. והרמב"ם בפר"ב מטו"א ה"ו כתב שחט בהמה או חיה או עוף אעפ"י שעדיין מפרכסין מקבלין טומאה, ודגים מאימת מקבלין טומאה משימותו, יעו"ש. וזה טעמא בעי. ואפשר לומר דשאני שחיטה דע"כ התורה קוראה לזה אוכל כדכתיב תזבח ואכלת, דהביאור דתיכף מהזביחה נקראת אוכל, משא"כ בדגים אעפ"י שמותרים באכילה תיכף מהצידה אבל לא מצינו שנקראים אוכל ותליא בדעת בני אדם

והנה בחגבים טהורים לא כתב הרמב"ם דאינן מקבלין טומאה אוכלין עד שימותו. ומשמע דסבר דמקבלין טומ"א גם כשהם בחיים חיותן, עי' בפר"ג מטומ"א ה"ג. ודוחק לומר דסמך בזה שכתב בדגים. ומשמע דסבר דחגבים תיכף באסיפתן נחשבים כמתים מטעם דזוטר חיותן ולא דמי לדגים דחיותן אלים יותר מחגבים

ובזה יש לומר בהטעם הרמב"ם שכתב בפר"א משחיטה בהיתר דחגבים בלא שחיטה מטעם דכתיב אוסף החסיל באסיפה לבדה. ולכאורה קשה הא מבואר הכא בסוגיא דגם בדגים אי לאו דכתיב אסיפה במקום שחיטה לא הוי אמרינן דסגי באסיפה לבדה, ואוסף החסיל לא כתיב במקום שחיטה עי' בהה"מ שהביא שכן הקשה הרשב"א, ועי' בכס"מ. - ונראה דסבר הרמב"ם דשאני חגבים מדגים, והיינו דדגים יש מקום לומר דטעונים שחיטה ולא מהני אסיפה לחודיא, כיון דנפיש חיותייהו, וא"כ יש לומר דדינם כמו עופות, ולהכי אי לאו דכתבה תורה אסיפה במקום שחיטה לא הוי אמרינן דסגי באסיפה לבדה, משא"כ חגבים דמיד באסיפתן הם מתים אין מקום לומר דליטעון שחיטה, וכיון דהנביא אומר אוסף החסיל הכוונה דזה סגי, ותיכף באסיפתן תורת אוכל עליהם

אמנם עיקר ההיתר לחגבים כתבו הראשונים מקרא עי' רש"י לקמן ס"ו ובתוס' שם. ובשאילתות קכ"ד, ובבה"ג