נזר הקודש - חולין עה

שכתב הרא"ש הכא. אבל בספק דרוסה הלא כמו שאפשר גבי בהמה לעשות בדיקה ושוחטין שני סימנים הלא כמו כן יש לעשות כן בעוף ולשחוט שני סימנין. ומוכח מזה דסבר רש"י דלדינא בעוף גם לכתחלה סגי בסימן אחד. ובחדוש רע"א ז"ל העיר זה. וביארנו כוונתו. - אמנם נראה להעיר דשאני התם דאין לומר שישחוט שני סימנים בעוף והיינו דכיון דלאחר שחיטת הקנה צריך לבדוק הושט, וא"כ הוי שהייה בין סימן לסימן, ושהיית העוף במשהו, ולא מיבעי' לשיטת רש"י דשהייה במיעוט בתרא פוסל - אלא גם אף - לשיטת התוס' אין זה מצוה לכתחלה לשחוט סימן השני באופן שאיכא שהייה בינתים, ולא דמי לבהמה דשיעור שהייה גדולה, ולהכי הוי בזה כדיעבד, ודמיא להא דממסמס קועיה דמא. ולהכי כתב רש"י שם דבדק הקנה ושחטו והכשירו, ולאחר הכשרו שוב אין לשחוט יותר אחרי הבדיקה

שם גמ' ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית. ואיבעית אימא מהכא תחטאיני באזוב ואטהר. וקשה כיון דהביא לישנא קמא קרא מן התורה, וא"כ מה מוסיף האיבע"א שמביא קרא מכתובים. ונראה דפליגי הני לישני בלשון חטוי ואיכא ברש"י שיש לזה שני משמעות או לשון הכשר, או לשון נקיון. ובזה פליגי דלישנא קמא סבר שהוא לשון הכשר להכי מביא קרא דוחטא את הבית שהוא לשון הכשר שנעשה הבית כשר וטהור מטומאה. ואיבע"א סבר דלשון חיטוי הוא נקיון, להכי מביא מן הכתובים דכתיב תחטאני, שהוא נקיון מחטא. והיינו דיש בפעולת השחיטה שני דברים היינו שמלבד שמסלק איסור אבר מן החי ומכשירו לאכילה, עוד יש בזה שמנקהו מן הדם, להכי מביא הש"ס הני שני לשונות, דלשון ראשון סבר דאיכא בהא דשחט לשון הכשר, ולזה מביא הא דוחטא את הבית לומר שעד עכשיו היה על הבית טומאה, ומעתה תהיה טהורה. ואיבע"א מוסיף דיש בזה גם לשון נקיון שמנקה את הדם

עוד נראה דלשון אחד קאי על בהמה שהשחיטה מן התורה לכו"ע ובזה ע"כ בעינן ללשון הכשר, ולזה מביא הקרא דוחטא את הבית. והאיבע"א קאי על עוף וסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, וסגי גם בנחירה בסימנים. אבל שחיטה עדיפא מפני שמנקה את הדם היטב

תוס' ד"ה השוחט וכו' ונראה דדוקא לכתחלה קאמר ר' יהודה, אבל אם צלאו דיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמ' וכו' ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דלמא לכתחלה מודו רבנן, יעו"ש. וקשה דהלא גם אם מיירי בחולין, ומיירי ר' יהודה בעוף, כדמוקי רב חסדא בגמ' ובזה סבר ר' יהודה דאסור גם בדיעבד אם צלאו כולו. ורבנן סברי דבדיעבד מותר, ולכתחלה מודו לר' יהודה. ונראה דלפי"ז אזדא ההוכחה דרישא מיירי בחולין דאפשר דמיירי בקדשים ובעוף ובמליקה. והא דאמר ר' יהודה עד שישחוט ולא אמר עד שימלוק הוא לאו דוקא ועי' לקמן כ"ח ע"ב. וכיון דבעוף איכא חטאה"ע דנאכל להכהנים ורשאים לאכול צלי ואדרבה דרך כבוד הוא כמבואר לקמן קל"ג ובזה לר' יהודה אסור גם בדיעבד, ורבנן פליגי עליה, אבל לכתחילה מודו רבנן. ולפי"ז שפיר איכא למימר דרישא מיירי בקדשים. וע"כ מוכח מדקאמר הש"ס דרישא מיירי בחולין משמע דלא אפשר לאוקמיה בקדשים, וזהו דבקדשים ליכא אופן דאסור בדיעבד לר' יהודה, וא"כ מוכח דבחולין גם כן בדיעבד אם צלאו להעוף כולו גם לר' יהודה מותר, וממילא רבנן פליגי עליה גם בלכתחלה

והנה הרמב"ם לא הביא הא דשחיטת הוורידין, וע"כ דסבר דר' יהודה מיירי בלכתחלה, ורבנן פליגי עליה גם בלכתחלה, ופוסק כרבנן

ויש לעיין מדוע לא תנן בקדשים דצריך לשחוט הוירידין, ודוחק לומר דסמכו על הסברא גרידא, וגם הרמב"ם לא כתב דבעינן שחיטת הוירידין רק בה' מעה"ק בפר"ד ה"ח כתב דאוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הוירידין, יעו"ש. והיא מימרא דר' ירמיה בר אבא בזבחים כ"ה. אבל מדוע לא נחתו לומר דבעינן שחיטת הוידידין

ע"ב, והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה בהמה מטמאה במגע ובמשא וכו'. והנה הא דקאמר התנא בהדברים של טומאה הוא מפני שבזה דיבר הכתוב בהענין שם. וקשה מדוע לא קאמר התנא דדיניהם שוה לענין הכנסת נבילותם למקדש דבזה שניהם שווים דהמכניס נבלה למקדש לוקה, ובזה שניהם שווים. וע"כ מוכח מזה דהמכניס נבלת עוף טהור למקדש אינו לוקה. והיינו שכיון שכל טומאתה בבית הבליעה, אין עליה טומאת נבלות כל זמן שאינה בבית הבליעה. ולכאורה תקשה מזה על מה שהוכחנו בספרנו נזר הקודש למס' נדה בסוגיא ל"ה שם דיש תורת נבלה עליה גם לענין זה דהמכניס אותה למקדש לוקה, יעו"ש. אבל יש לדחות משום דלא מצי התנא למימר דלענין זה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה, משום דלפי זה אין למידרש הא דמיעטה התורה דכתיב זאת דבשלמא אם דרשינן דהכוונה דהשחיטה מטהרת מידי נבלה דרשינן זאת למעט דלא בעינן שני סימנים, אבל אם אמרינן דהכוונה לטומאת נבלות להכניס למקדש דלוקה, אין לנו למידרש מזאת למעט, ולהכי דרש התנא דע"כ כוונת התורה ללמדנו לענין שחיטה שמטהרת מידי נבלה

שם תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים וכו'. והנה לבר קפרא קשה מאי דריש וזאת, וכתבו התוס' לדידיה איצטריך וזאת לשום דרשא יעו"ש. והנה לפי"ז אם יש לומר דאיצטריך וזאת לאיזה דרשא, א"כ קשה מדוע לא דרש התנא דברייתא דשווה בהמה לעוף לענין הכנסת נבלותם למקדש דבשניהם לוקה. והא דזאת איצטריך לדרשא אחריתא כמו שסבר בר קפרא

והנה מדלא כתבו התוס' דבא למעט דאינו דומה נבלת עוף טהור לנבלת בהמה דנבלת בהמה לוקה במכניסו למקדש, ובנבלת עוף טהור אינו לוקה במכניסה למקדש, מוכח מזה דסברי התוס' דבזה שוה עוף לבהמה. ומזה מוכח כמו שכתבנו בספרנו דהמכניס נבלת עוף טהור למקדש דלוקה

והנה רש"י פירש בהא דמה בהמה בשחיטה יוצא מידי נבלה, מדכתיב ושחט את בן הבקר. - ולכאורה הלא כיון שמצינו דאמרה תורה דשחיטה מטהרת טרפה מטומאת נבלה כדאיתא לקמן ע"ד מהא דכתיב מן הבהמה, וא"כ כיון דגם טרפה שחיטה מטהרת, א"כ בהמה בריאה פשיטא שהשחיטה פועלת שלא תבוא לידי טומאת נבלות. - ועוד דמהא דכתיב ושחט את בן הבקר יש לומר דשאני קרבן שע"כ כן אמרה תורה שזהו דרך הכשרו, ואין ראיה מזה לשחיטה דחולין. אבל מהא דאמרה תורה דטרפה מטוהרת מידי נבלה על ידי שחיטה הרי זה לימוד גם לחולין. וזה עדיף טפי דהרי הלימוד לשחיטת עוף הוא לחולין, וצ"ע

ודוחק לומר דאם לא הוי ידעינן מהא דושחט את בן הבקר הוי דרשינן הא דמן הבהמה לסתם שחיטה דבריאה, ורק מפני ששחיטת בריאה אנו יודעין מהא דושחט את בן הבקר, ממילא מוקמינן הא דמן הבהמה לטרפה ששחטה שהשחיטה מטהרת טריפתה מטומאה. - דיש להשיב דלפירש"י דעיקר הלימוד דשחיטה מועלת שלא תבוא לטומאת נבלות מהא דושחט את בן הבקר האמור בקדשים, הלא איכא למימר דשאני קדשים דזהו הכשרו, וכמו שמליקה טהור בקדשים אעפ"י דלחולין מליקה הוי נבלה ובקדשים טהור. הנה כן איכא למימר גם גבי שחיטה. ואכתי אין אנו יודעין דשחיטה בחולין גם כן מטהרת שלא תבוא לידי טומאה, וא"כ איכא למימר דהקרא דמן הבהמה אתי ללמדנו בשחיטה דבריאה שהשחיטה פועלת גם לטהרתה. אבל לפי"ז מנין שגם לטרפה פועלת השחיטה לטהרה מטומאת נבלה

ועוד מדוע לא נפרש מה בהמה בשחיטה דע"כ אנו יודעין דשחיטה פועלת גם לסלק הטומאה מהא דאמרה תורה