נזר הקודש - חולין עד

תמוה טובא, דהרי חזינן דהרמב"ם סובר כרבנן דיש קנס אף במקום מכר, וא"כ תמוה הא דאיילונית. וביש"ש לכתובות פר"ג סימן ז' כתב דכוונת הרמב"ם איילונית אין לה קנס היינו כשהיא ודאי איילונית דהיינו בת עשרים שלא הביאה סימנים שאז היא בבוגרת עכת"ד, יעו"ש. והנה לדבריו תקשה מדוע לא מוקים הש"ס בכתובות ברייתא דאיילונית אין לה קנס כרבנן, ומיירי שהיא בת עשרים ודינה כבוגרת. ומדוע דחיק לאוקמיה כר"מ. והיש"ש שם העיר בזה ודחק שם

ונראה דהנה יש לעיין באיזה סברא פליגי תנאי בהא דאיילונית ולומר דאיילונית אין לה קנס, ומדוע יהיה חוטא נשכר בזה שהיא איילונית. וכי מפני שהיא איילונית תהיה כהפקר ח"ו. ומה מצאו רבותינו בזה להיות פלוגתא בזה

ונראה דהנה יש לעיין אם יש באונס באיילונית המצוה דולו תהיה לאשה. והיינו דיש לומר דכיון דאינה ראויה לאישות כדרך נשים, אפשר שבזה לא קנסה תורה לו להמאנס לישא לו לאשה, ומצינו כזה במכירת בתו שאמרה תורה לייעד אותה לאשה. ובאיילונית ליכא מצוה דיעוד כמו שמוכח מהסוגיא דקדושין ובתוס' שם ד' ד"ה דלא שכתבו דלא שייך בה דין ייעוד, יעו"ש. ולפי"ז יש לומר דלא שייך גבי אונס דאיילונית דין ולו תהיה לאשה. והנה אף שלא מצאתי למי שהעיר בזה, אבל נראה כי יש לזה מקום בסברא. והנה מטעם זה נראה לפרש סברת הפלוגתא דפליגי אם יש קנס באיילונית, והיינו דמאן דסבר כי אין קנס באיילונית סבר כי אין באיילונית הקנס דולו תהיה לאשה. ואין זה דמיון להא דאסורה עליו מצד הדין תורה, כי שם לא הוי מצד חסרון עצמותה, דהרי יש לה אישות. וזו האיילונית שיש חסרון בעצמותה כי חסר לה האישות, וממילא כיון שחסר בזה הקנס דולו תהיה לאשה, שוב אמרינן אין קנס לחצאין, להכי סבר דאין לה קנס לאיילונית, ומאן דסבר דיש קנס לאיילונית סבר דיש בזה גם המצוה דולו תהיה לאשה. או אפשר דסבר דכמו שרבתה תורה למכירת בתו לאמה, אעפ"י שאין בזה דין ייעוד, הנה כן סברי הנית נאי דכמו שיש מכר יש קנס גם כן אעפ"י שאין בזה המצוה דולו תהיה לאשה. ומאן דסבר שאין קנס לאיילונית סבר דאין ללמוד ממכר דשאני התם דרבתה תורה מאין כסף אלו ימי בגרות לומר דיש מכר לאיילונית, וגבי קנס לא מצינו ריבוי הכתוב, להכי אמרינן דאין קנס לחצאין, וכיון שאינו מחויב לישא אותה לאשה, להכי ליכא גם דין קנס דהכסף

ולפי"ז אין סתירה להא דחכמים דסברי יש קנס אף במקום מכר להא דאיילונית. והיינו אפילו לרבנן דסברי יש קנס במקום מכר דהיינו דגם לאונס דקטנה יש קנס, אין זה שייך להא דאיילונית כשנכרין סימני איילונית בקטנותה דיהיה לה קנס מטעם דשאני איילונית שאין לה קנס הוא מפני סיבה אחרת מפני שאין דנין קנס לחצאין. איברא דלפי"ז תקשה גם כן מדוע לא משני הש"ס בכתובות ל"ו דהברייתא דקתני איילונית אין לה קנס אפילו לרבנן, ומדוע משני דאתיא כר' מאיר דאמר אין קנס לקטנה. והלא איכא למימר דגם לרבנן אין קנס לאיילונית מטעם דאין קנס לחצאין. אבל איכא למימר דגם לרבנן אין קנס לאיילונית מטעם דאין קנס לחצאין. אבל איכא למימר דהש"ס משני לרווחא דמלתא דלר' מאיר פשיטא שאין לה קנס מטעם שאין לה נערות, וקטנה ובוגרת אין להן קנס. אבל לפי האמת יש לומר דגם רבנן סברי דאין קנס לאיילונית מטעם אחר, ולפי"ז ל"ק מהא דחכמים דסברי דיש קנס אף במקום מכר, משום דאין מזה הכרח לאיילונית, משום דאעפ"י שרבתה תורה דיש מכר לאיילונית אבל אין מזה הוכחה שתהיה לה קנס. ומיושב בזה השגת הראב"ד מהא דחכמים

והנה כמובן שהראב"ד סבר דלא תלי זה בזה, והיינו דסבר הראב"ד דאעפ"י שאין בזה הקנס דולו תהיה לאשה, מ"מ קנס דשייך גבה דהיינו הכסף מחויב לשלם, ולהכי סבר דכמו שיש מכר לאיילונית מצד ריבוי הכתוב, כן יש לה קנס. וזהו לפי הכלל שאמרו חכמים דבמקום שיש מכר יש קנס

מנם לפי"ז תצא נפק"מ לדינא באופן דאין לה קנס כגון בשלא כדרכה דפסק הרמב"ם בפר"א מנו"ב דאין לה קנס, דבשביל זה אין בזה גם העשה דולו תהיה לאשה גם כן מטעם דאין קנס לחצאין. אבל תקשה בהא דאיתא ביבמות נ"ט אמר רב יהודה אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה, מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול וכו' אלא לאו שלא כדרכה ומשום אלמנה אין ומשום בעולה לא יעו"ש. ובתוס' ר"י הזקן בקדושין י' מביא שיטת הרמב"ם דסבר דליכא קנס בשלא כדרכה, ומוכח מזה דאעפ"י דליכא קנס, ומ"מ מחויב לישא אותה לאשה, והיינו דרק מפני שאינה ראויה לו לכהן גדול. אבל אחר באופן שאנס שלא כדרכה מחויב לקיים ולו תהיה לאשה יעו"ש. הרי מבואר דיש קנס לחצאין, ומזה תקשה להרמב"ם לפי מה שביארנו שיטתו. אמנם שיטת התוס' שם ד"ה אלא דע"כ זה בזה תליא מדכתבו שמכאן מוכח דיש קנס אביאה בשלא כדרכה, והיינו דסברי דכיון דאיכא ולו תהיה לאשה מוכח דיש גם קנס, וע"כ משום דאין קנס לחצאין. אבל יש לומר דהרמב"ם מפרש שנבעלה לאחר שלא כדרכה וכמו שפירש"י הובא שם בתוס' שפירש"י שם בכתובות ל' בהא דבעולה לכהן גדול היינו שנבעלה לאחר. הנה כמו כן יפרש הרמב"ם הכא שהיא אלמנה ונבעלה שלא כדרכה מאחר. ויש בזה משום אלמנה ולא משום בעולה. וקשה לרב. זהו ביאור הסוגיא לשיטת הרמב"ם. כן נראה בביאור הענין לשיטת הרמב"ם

פרק שני

השוחט וחנו דיעבד אין לכתחילה לא וכו' איבע"א אאחד בעוף. ואיבעית אימא ארובו של אחד כמוהו. - ביאור הדברים דפליגי הני לישני בשחיטה דעוף. דללישנא קמא בעינן בעוף לכתחלה שני סמנים, וללישנא בתרא סגי בסימן אחד לכתחלה גם כן רק בעינן לכתחלה שישחוט הסימן כולו. ולפי"ז הוי ספיקא דדינא בעוף אם בעינן שני סימנים לכתחלה, וגם ספיקא הוי אם בעינן סימן אחד שחיטת כל הסימן, דללישנא קמא ליכא דין כולו בלכתחלה. וללישנא בתרא איכא מצוה לכתחילה שישחוט הסימן בשלימות. ולפי"ז אם שחט סימן אחד רובו, עבר על המצוה דלכתחלה ממנפ"ש

והנה הרא"ש כתב וז"ל, ומסתבר כיון דאיכא תרי שינויי עבדינן לחומרא דלכתחלה צריך לשחוט שני סימנין אף בעוף יעו"ש. וקשה אם בעינן למיזל לחומרא הלא בעינן להחמיר לשחוט לכהפ"ח סימן אחד כולו, ומדברי הרא"ש משמע דיוצא בשנים אם שחטן רוב מהשנים, מדלא כתב דיש להחמיר גם בזה שיהיה אחד נשחט כולו, ומאי חזית למינקט חומרא זו דהשנים, ולא למינקט חומרא דישחוט סימן אחד כולו

והנה הרב אלפס פסק כהאי לישנא דלכתחלה בעינן שישחוט סימן אחד כולו וזהו כהלישנא בתרא. וכתב הרא"ש בטעמו של הרב אלפס דכיון דפליגי הני לישני בשל סופרים דמדאורייתא בסימן אחד סגי אזלינן לקולא בשל סופרים, יעו"ש. משמע מזה דלשחוט שני סימנים ברוב של כל אחד הוי יותר חומרא משחיטת סימן אחד כולו. ולהכי פסק הרב אלפס דאזלינן לקולא וסגי בסימן אחד כולו אף בלכתחלה. והרא"ש נטה להחמיר ומצריך שני סימנים לכתחלה. ולהכי לא מצריך שישחוט סימן אחד כולו, מטעם דתרי חומרי בדברי סופרים לא מחמרינן, ונקט החומרא הגדולה להצריך שני סימנים לכתחלה

ויש להוכיח דגם רש"י סבר כשיטת הרב אלפס בהא דפרש"י לקמן מ"ג ע"ב גבי ההיא ספק דרוסה דאתא לקמיה דרבה, ופירש"י אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן לעיל כ"ח, והיינו בהא דממסמס קועיה דמא. ואם בהמה היא וכו'. ויש לעיין הלא יש הכא גם בעוף לשחוט שני סימנין בעוף כמו בבהמה. ולא דמי להא דממסמס קועי' דמא דלא אפשר בענין אחר, ושם לכו"ע סגי בסימן אחד מטעם דהוי כדיעבד כמו