נזר הקודש - חולין עב

דלא צריך קרא לזה מטעם דכלי חרס לא איתקש לשק. ועי' מלבי"ם שהעיר בזה

ובעיקר הדברים דהרמב"ם סבר דהכלי שכפוהו על הטומאה לא נקרא תוכו. והראב"ד סבר דגם זה נקרא תוכו, נראה דפליגי אם הכלי חרס עם האויר שבתוכה גם היא בכלל קבלת טומאה, והיינו דהרמב"ם סבר שרק האויר הוא המקבל טומאה ולא הכלי וטומאת אויר שייך כשהטומאה בהאויר המונח בתוך הכלי. אבל הראב"ד סבר שגם הכלי בקבלת טומאה, ממילא נקרא זה תוכו היינו בכלי. והביאור בזה דהרמב"ם סבר דעיקר הוא האויר וממילא הא דאמרה תורה אל תוכו הכוונה שהטומאה בתוך האויר, ולא שהאויר על הטומאה, ולהכי כתב דהתורה רבתה בזה טומאת אהל. אבל שיטת הראב"ד דגם הכלי עצמה מקבלת טומאה עם האויר, ממילא כשאמרה תורה אל תוכו, הכוונה על דופני הכלי, והכא כשכפה הכלי על הטומאה, והטומאה בתוך הדפנות שפיר קרינן בזה אל תוכו. ולא בעינן לטומאת אהל, ולהכי כתב דהכוונה בהתו"כ לרבות שידה תיבה ומגדל וכמוש"נ

כתב הרמב"ם בפרי"ט דכלים ה"י, גסטרא שחדודין יוצאין ממנה וכו' כל המקבל מן החדודין זיתים כשיתמלא הגסטרא זיתים מטמא במגע, וכנגדו מטמא באויר וכל שאין מקבל עמה בזיתים מתטמא במגע ואין כנגדו מתטמא באויר, כיצד מתטמא במגע ואין כנגדו מתטמא באויר, שאם נגעה הטומאה בגסטרא מתוכה מתטמא החדוד, נכנסה הטומאה באויר הגסטרא אפילו היתה כנגדה חדוד לא נטמא החדוד, וכיצד כנגדו מתטמא באויר שאם היתה הטומאה באויר הגסטרא כנגד החדוד נטמא החדוד עם הגסטרא, עכ"ל. והנה מקור דין זה מהמשנה דכלים פר"ד מ"ג

ויש להבין מה זה שכתב הרמב"ם דבאין החדוד מקבל זיתים שאין לו טומאת אויר שזהו מפני שאין זה נקרא תוך, ובכלי חרס עיקר טומאתו בתוכו שהוא האויר, וכיון שאין לו תוך, אין לו טומאת אויר. אבל תמוה מדוע כשנגעה הטומאה בגסמרא מתוכה מתטמא החדוד, וקשה הלא כיון שאין לו להחדוד תוך היאך מתטמא מפני הגסטרא. ועוד דהלא כיון שעיקר טומאת כלי חרס הוא האויר וכיון שאין להחדוד אויר, א"כ היאך מתטמא מפני הגסטרא

עוד בזה שכתב דאם נכנסה באויר הגסטרא אפילו היתה כנגד החדוד לא נטמא החדוד. ויש להבין מה זה ההבדל בין נגיעה בגסטרא שאם נגע שרץ בגסטרא נטמא החדוד עמו, וכשהשרץ באויר לא יטמא החדוד עמו, מה הבדל יש בכלי חרס בין נגיעה בדופן הכלי חרס לבין אויר כלי חרס, והלא גם בנגיעה בדופן הטומאה היא מחמת האויר

והנה בזה כתב הראב"ד בהשגה וז"ל, א"א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שרץ לתוך הגסטרא כל החדודין טמאין עמו, אבל אם נכנס שרץ לאויר החדודין היוצאין מן הגסטרא מיטמאה מאותו אויר שאין אויר החדוד אויר הגסטרא הוא ואינן מקבלין זיתים, עכ"ל. והנה שיטת הראב"ד שאין הבדל בין טומאת אויר לטומאת נגיעה, וזהו דכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם שמחלק בין טומאת אויר לטומאת נגיעה

והנה גם הראב"ד סבר דהחדודין נמשכין אחרי הגסטרא, לומר אעפ"י שהחדודין בעצמותן אינם מקבלין טומאה אבל כשנטמאה הגסטרא נטמאו החדודין עמה, רק בזה פליג על הרמב"ם דסבר דבטומאת אויר אין החדודין נמשכין אחרי הגסטרא ובטומאת מגע סבר דהחדודין נמשכין אחרי הגסטרא

והנה יש להבין מקודם דבאופן שאין החדודין מקבלין זיתים הרי זה לא נקרא תוכו, האמור בכלי חרס, וא"כ היאך נטמא במגע. וזה מבואר במשנה דנטמאין במגע והנה הרב במשנה מפרש שהוא מטעם יד, וכן מפרש הר"ש וכן איתא בתוספת הרא"ש שהוא יד להגסטרא. והיינו שכן הוא הדין ביד שאינו מטמא באויר, אבל בנגיעה מטמא ולכאורה משמע דגם דעת הרמב"ם כן. אבל לא משמע כן מדלא כתב שהוא מטעם יד וע"כ סבר דלא שייכא בזה תורת יד בהחידודין כיון שאינם משמשים בתור יד להגסטרא מפני שאינו ניחא תשמישתא לאחוז בהחדודין האלה

וכן יש להוכיח דע"כ סבר הרמב"ם דלא הוי הכא טומאת מגע בהחדודין מטעם יד, מהא דכתב שם בהלכה י"ב וז"ל, וכן כל טומאת מגע האמורה בענין כלי חרס או תנור וכירים הוא שתגע הטומאה בהן מתוכן, יעו"ש. וכוונתו להוכיח דיש טומאת מגע להני חדודין, לומר דיש מציאות באופן שליכא אויר יש מגע, וזהו להחידודין, ומוכח דלא מטעם יד יש טומאה להחידודין רק שדין תורה יש בזה

ולפי"ז יש להבין היאך מטמאין במגע, ומסברא אית לן לומר דכשם שאין מטמאין באויר מטעם דחסר בזה תוכו, הנה כן אין להם לטמאות גם במגע כיון שאין להחידודין תורת כלי, וע"כ דגזירת הכתוב הוא ולא מטעם יד

אמנם יש לעיין אנה מצא הרמב"ם בתורה נגע בכלי חרס, הלא בתורה כתיב רק תוכו שלמדו רבותינו שהביאור אויר, ומזה נלמד שאינו מטמא מגבו, מפני שאין לו אויר, והיאך כתב הרמב"ם שהתורה אמרה מגע בכלי חרס, ולפלא על הנושאי כלים שלא הקשו בזה. וגם הראב"ד בהשגה לא העיר בזה. והנה הראב"ד בעצמו מפרש הא דתנן מטמא במגע שהוא בתורת יד כמו שפירשו הר"ש והרא"ש, אבל הרמב"ם שמפרש שהתורה אמרה תורת מגע לכלי חרס שמזה למד דבאופן שאינו מטמא מטעם אויר מפני חסרון תוך שמטמא במגע מפני שאמרה תורה גם מגע לכלי חרס, תמהני טובא דהלא לא נזכר כלל בתורה מגע לכלי חרס

ונראה דהרמב"ם מדייק מדברי רבותינו בתו"כ שע"כ יש גם טומאת מגע לכלי חרס, והוא מהא דתניא אל תוכו, מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מאחוריו, והלא דין הוא ומה כלי שטף שאינו מטמא מתוכו (היינו אויר בלא נגיעה) מטמא מאחוריו כ"ח שמטמא מתוכו אינו דין שמטמא מאחוריו ת"ל תוכו, מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו, ע"כ. ומזה יש ללמוד דיש טומאת מגע לכלי חרס והיינו דבמקום שליכא לטמא משום אויר מטמא במגע, דאם לא כן אלא אמרינן דליתא כלל דין מגע לכלי חרס אלא רק אויר לחודיא, א"כ ליכא ק"ו דליטמא מאחוריו, דהרי יש פירכא לומר דשאני כלי חרס שאין לו טומאת מגע, להכי לא שייך כלל טומאה מאחוריו שהוא רק במגע, ולא איצטריך קרא מיותר אל תוכו, דאם ללמד דמטמא מאויר שפיר יש ללמוד מהא דכתיב "אשר יפול מהם", ומדכתבה תורה קרא מיותר למעט מאחוריו מוכח דיש טומאת מגע גם כן לכלי חרס

ובזה יש לדון להחדודין של גסטרא, והיינו דכיון דהתורה דבתה טומאה להגסטרא לטומאה כדתנא שם בתורת כהנים, והתוס' יו"ט בפר"ב דכלים מ"ב מביא בשם הרמב"ם שמביא לדרשא זו דהתו"כ, יעו"ש. וע"כ דסבר הרמב"ם שזהו מדאורייתא ממש, והיינו באופן שאין לו אויר, והיינו החדודין, ומ"מ מטמאין במגע, דאילו לכלי חרס שלם לא בעינן קרא לרבות מגע כיון דתיכף משנכנס לאויר טמא ולא משכחת מגע בלא אויר רק בגסטרא שיש להחדודין. זהו מה שנראה בכוונתו של הרמב"ם דסבר דמטמאין החדודין במגע מצד עצמן ולא מטעם יד, וזהו שאין להחדודין תורת יד, אלא טומאת עצמן יש להן

ובזה יובן דברי הרמב"ם שכתב דאם נטמאת הגסטרא במגע נטמאין גם החדודין, והיינו שהנגיעה של הגסטרא פועלת גם על החדודין משום דהחדודין בני מקבלי טומאה במגע, ממילא הנגיעה דהגסטרא בהשרץ הרי זה נגיעה גם בהחדודין, אבל אם הגסטרא נטמאת באויר לא נטמאו החדודין כיון שאין להם טומאת אויר

והראב"ד סבר דליכא כלל טומאת מגע בכלי חרס, ואפילו הנגיעה ממש לא הוי הטומאה מטעם הנגיעה אלא מפני האויר שהוא המקבל טומאה, וממילא החדודין גם כן אין להם