נזר הקודש - חולין עא

וקשה שת בהא דאיתא לקמן בסוגיא דפריך ולא יהיו כל הכלים מיטמאין מגבן אלא מתוכו מק"ו ומה כלי חרס שמיטמא מאוירו אינו מטמא מגבו, כל הכלים שאין מטמאין מאוירן אינו דין שאין מיטמאין מגבן. - וקשה הא יש לומר דשאני שארי הכלים שיש להם ידות להכניס טומאה, להכי יש להן טומאה גם מגבן, ושאני כלי חרס שאין לו יד להכניס. ואין לומר דאם ילפינן דכל הכלים אין מיטמאין מגבן דאז לא יהיה להם ידות להכניס ג"כ, דזה ליתא דע"כ הא דריבתה תורה ידות לכלים היינו להכניס, והוא דמצינו בתוס' לקמן קי"ח ע"ב הקשה הר' אליהו מנלן ידות בכלים דעלמא דמיד דתנור וזרעים לא אתי דמה להנך שאין להם טהרה במקוה. ונראה משום דדרשינן בתו"כ והנוגע בהם לרבות את הידות. והאי לשאר כלים איצטריך יעו"ש. וע"כ מיירי גם בלהכניס דאל"כ אכתי תקשה להכניס מנלן וכיון שאמרה תורה בכל הכלים ידות להכניס, א"כ גם אם אמרינן ק"ו דאין כל הכלים מיטמאין מגבן. אבל ע"כ ידות יש להם, וא"כ יש לפרוך מה לכל הכלים שיש להם ידות להכניס. מה שאין כן בכלי חרס שאין לו יד להכניס. וע"כ צריך לומר דגם בכלי חרס אעפ"י שאינו מטמא מגבו, אבל יש לו יד גם להכניס. ודומה בזה לשארי כלים

עוד נראה דלאחר שריבתה תורה ידות לכל הכלים, ע"כ גם תנור בכלל כל הכלים. וא"כ קשה למה כתבה תורה לדין יד גבי תנור כדאיתא לקמן קי"ח ע"א, ולהוציא לא צריך קרא דהרי הוא בכלל כל הכלים, וע"כ דרבתה תורה גם בלהכניס, וע"כ יד עדיף מגבו. - ובזה יובן הא דכתב הרשב"א בחידושיו שכתב שם ואיכא דקשיא להו ומי עדיף יד מגבן של חרס. ותירצו בתוס' דגזירת הכתוב הוא. והמל"מ בפרי"ז מכלים תמה דלא נמצא זה בתוס'. ואדרבה מבואר בדברי התוס' להיפך יעו"ש. אבל נראה שע"כ היה ידוע להרשב"א איזה שיטה מבעלי התוס' שסברי כן. וביותר לפי מה שמבואר מהתוס' שכתבנו דע"כ סברי כן מהא דרבתה תורה ידות לכל הכלים כמו שכתבנו

והנה בספרנו נזר הקודש לזבחים במילואים סימן י"ג ביארנו דשיטת הרמב"ם דיש יד לכלי חרס גם להכניס. ולפי המבואר יש ראיה מסוגיא זו גם כן לשיטה זו

דף כ"ה ע"ב אמר לו רב אדא בר אהבה לרבא ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק"ו וכו' הא יש צמיד פתיל עליו טהור. וקשה אעפ"י שמוכח דכי יש צמי"פ עליו טהור ולא נטמא מגבו, אבל יש לומר דכל זה מפני שסתום מכל הצדדין. אבל אכתי יש לדון באופן שפתוח שמקבל טומאה באויר בתוכו, יש לומר דאז נטמא גם כשנגע שרץ מגבו. והיינו דבאופן שאינו ראוי לקבל טומאה בפנים אינו מקבל טומאה גם מבחוץ. אבל כשראוי לקבל טומאה בפנים מקבל טומאה גם מבחוץ. והנה הרמב"ם בפרי"ג דכלים ה"א מביא דרשה דהתו"כ דממעט טומאת גב מדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו, מתוכו הוא מתטמא לא מאחוריו, יעו"ש. בכס"מ כתב ובפר"ק דחולין מייתי לה מקרא אחרינא. ולכאורה קשה מדוע לא הביא הדרשה דהסוגיא. אבל נראה משום דאכתי תקשה מנין שאין מתטמא מגבו באופן שהכלי פתוחה וראויה לקבלת טומאה בפנים שאז אפשר שגם הגב מקבל טומאה, להכי הביא דרשה דתו"כ דהתורה הקפידה דבעינן בכלי חרס תוך הכלי

אמנם קשה דאיברא דהתורה רבתה הא דתוך לומר שכלי חרס מטמא מאויר. אבל הרי אכתי יש לדון מק"ו שגם מגבו מקבל טומאה מכח הק"ו וכמו שפירש"י הכא בסוגיא. וממילא בעינן לדרשה דהסוגיא ללמוד מהא דצ"פ שאינו מטמא מגבו לאפוקי מהק"ו. ועוד אם נתפוס הדרשה דהתו"כ דהא דכתבה תורה תוכו בא למעט גבו, א"כ תקשה הא דאיתא בסוגיא ארבעה תוכו כתיבי, ואם בעינן חד לדרשה למעט גבו, אם כן חסר לנו חד לימוד המבואר בסוגיא. והנה הסוגיא דידן דיליף למעט גבו מצמיד פתיל אתי שפיר הני ארבעה מיעוטים לארבעה דברים. אבל לפי שיטת התו"כ והרמב"ם הרי חסר לפי"ז חד מיעוטא

והנה יש לומר דהסוגיא דידן סוברת דהא דצמיד פתיל מיירי גם כן בשיש להכלי יד. וכמו שכתבו התוס' הכא בד"ה וגבו טהור בקרא דמטהר כלי חרס המוקף צמיד פתיל משמע אפילו יש לו ידים. ולפי"ז כיון דיש להכלי יד להכניס, הרי יש להכלי אופן שראויה לקבל טומאה על ידי היד שמכניס טומאה בכל הכלים. ושפיר נקראת ראויה לקבל טומאה. ומכל זה אמרה תורה טהור, וע"כ מוכח שאין להם טומאה מגבן אפילו באופן שפתוחה וראויה לקבלת טומאה. אמנם התו"כ והרמב"ם אזלי בשיטה זו דהיד מכניס טומאה גם בכלי חרס ג"כ, א"כ ע"כ מפרשים הא דצמיד פתיל שאין לו יד להכניס טומאה, ואם כן אין ללמוד מזה לכלי פתוחה שאין לה טומאה מגבו, להכי ילפי להא דאמרה תורה אשר יפול מהם אל תוכו, לומר שאינו נטמא מאחוריו

וע"ד מה שקשה דלהרמב"ם חסר חד מיעוט לארבעה דברים, אפשר לומר דהא חד דלגופיה מורה גם כן למעט אחוריו. והיינו דכיון דבא ללמד שמטמא אוכלין ומשקין אעפ"י שלא נגע, ממילא יש כאן מיעוט למעט גבו גם כן לומר שרק האויר טמא, ולא הכלי. והאויר הוא המטמא, וגב הרי אין לו אויר

כתב הרמב"ם בפרי"ג מכלים ה"ה וז"ל, אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו, או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עליה שהרי טומאה בתוכו. מפי השמועה למדו שזהו שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים עכ"ל. וקשה לכאורה דלפי"ז יש ללמוד בק"ו שכל הכלים יהיו מטמאים באהל ומה כלי חרס שאינו נטמא מגבו, יש לו טומאת אהל, כל הכלים שנטמאין מגבן אינו דין שיהיה להם טומאת אהל. וכן יש להקשות בסוגיא שדן בק"ו שלא יהיו כל הכלים מטמאין מגבן מכלי חרס שמיטמא מאוירו, ואינו מיטמא מגבו, מדוע לא עביד ק"ו מטומאת אהל ומה כלי חרס שנטמא בטומאת אהל ואינו מטמא מגבו, שאר כל הכלים שאינם מיטמאים מטומאת אהל אינו דין שאינן מטמאים מגבן. אבל יש לומר דהא דכלי חרס מיטמאין מאויר, זהו עצמו הסיבה שמיטמאין באהל, והיינו מפני שרק האויר נטמא ולא הכלי חרס בעצמותה. נמצא דהכלי בעצמותה אינה מקבלת טומאת אהל, ושוה גם לשארי כלים, ורק האויר נטמא מטומאת אהל, וא"כ גם טומאת אהל נכלל בהאויד. ומטעם זה מיושב שיטת הרמב"ם ואין לעשות ק"ו לשארי כלים אעפ"י שמיטמאין מגבן אין להם טומאת אהל, ואין לדון ק"ו מכלי חרס כיון שגם כלי חרס הכלי בעצמה אין לה טומאת אהל, ורק האויר יש לו טומאה זו. - ואתי שפיר לשיטת הרבינו שמואל וגירסתו וכמו שכתבנו לעיל. - אבל אכתי תקשה לשיטת הרמב"ם דסבר דלאחר שנטמא תוכו מטמא אוכלין ומשקין גם מגבו, וקשה והלא כיון שאין להכלי טומאה מצד עצמה, ורק האויר טמא, וא"כ היאך מטמא אח"כ מגבו אוכלין ומשקין

ונראה דדנין בזה תורת יד להוציא טומאה, ובדמיון לזה כמו שכתבו התוס' בזבחים כ"ד שהקשו בהא דאיתא ביומא הניח מזרק בתוך מזרק מהו, וקשה ומאי קמבעי' ליה לימא דהוי לקיחה על ידי דבר אחר וליהוי חיצון בית יד לפנים, יעו"ש. וה"נ יש לומר דכל הכלי הוי בית יד להאויר הטמא שבפנים, וזהו שנטמא תוכו נטמא גבו. היינו לא שהכלי טמא, אלא יש לו כח מטמא לאוכלין ומשקין שנגעו והוא כמו יד שמוציא טומאה, כן נראה בביאור הענין בס"ד

והנה הראב"ד שם בהשגה כתב וז"ל, א"א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה דכלי שכפוהו על הטומאה כלי הוא ותוכו של כלים נקרא, אבל האהלים שהוצרכו לרבות הם השידה תיבה ומגדל הבאים במדה שהם כאהלים שאינן צריכין צמ"פ באהל המת שאפילו בכסוי בעלמא הם מצילין באהל, ואפ"ה לענין אויר כלי חרס מיטמאין בכלים וכו' ומרבה אותם בספרא מכל כלי חרס ולא מאל תוכו עכ"ל. והנה ע"כ הרמב"ם היה לו הגירסא כמו שכתב, וע"ד הכלים הבאים במדה יש לומר דהרמב"ם סבר