נזר הקודש - חולין ע

לא היה רק במשכן, ודיו לבא מן הדין. וגם קשה הלא אהרן הכהן גדול בא בשנים והיה עובד עבודה. וא"כ חזינן שאין שנים פוסלין בכהנים, ומדוע לא הביא הש"ס לסתור הק"ו מהא דאהרן הכהן שעובד ומשמש בכהונה גדולה. - ואפשר דמאהרן אין ראיה מטעם דלא שלטה בו זקנה כמו גבי משה רבינו ואמרו רבותינו בשלהי כריתות ובמדרש ששניהם שקולים

והנה אפשר לומר דנפק"מ לנודר לזמן שהיו הלוים כשרים לעבודה במשכן, אבל אם לא אמר במשכן לא אמר כלום, וצ"ע

שם, יכול אף בשילה ובית עולמים כן, ת"ל לעבוד עבודת וגו' לא אמרת אלא בזמן שהעבודה בכתף. מבואר דבשילה ובית עולמים דליתא עבודה שהיו עובדים במשכן חוזרים הלוים לכל עבודתן היינו להיות מן השוערים, ולשיר, אם הוא ראוי לה, ולא אמרינן שמפני שלא היו עבודתן עד עתה לשיר, לכן יהיו נדחים אח"כ גם כן. מזה יש להוכיח לשיטת הרמב"ם שכתב ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים, עי' פר"ג מכלי המקדש ה"ח. והיינו אעפ"י שהדין שהמשורר ששיער חייב מיתה כמו שכתב שם הרמב"ם אבל כל זה בזמן שהוא מן המשוררים, אבל כשנדחה מן השיר, חוזר לעבודת הלוים למה שראוי לזה. ומסוגיא זו יש ללמוד מדחזינן דבשילה ובית עולמים ששוב ליכא עבודת משא שהיו עובדין במשכן, כשרים הם אח"כ לעבודת הלוים. ואעפ"י שיש לחלק דשאני התם דלא היו השינוי בגוף הלוים, אלא באה השינוי מפני שלא נצרך לעבודה שמקודם, אבל כיון שעכ"פ היו נדחים מקודם משארי עבודת הלוים וחוזרים הם אח"כ לשארי עבודות, ואין דנים בזה דין דיחוי. - ולפי"ז כן הדין ללוי שנפסל משיר, לא נדחה משארי עבודות שראוי לו, וחוזר להיות מן השוערים. ואפשר שמזה למד הרמב"ם וכתב יראה לי

תוס' ד"ה יכול וכו' משמע דאי לאו מיעוט הוי גמרי מהדדי וכו', משמע דלא גמרי מהדדי וכו, יעו"ש. - ולדעתי נראה דאפשר לומר דאי לאו דמיעטה התורה בהדיא דרק במשכן כן הדין מפני שעבודתן בכתף, הוי אמרינן דכיון דנדחים משארי עבודת הלוים, שוב אינם חוזרים ונראים. ובא הקרא ללמדנו דהם עצמם חוזרים לשארי עבודת הלוים. והרי זה כדבר שנאסר, דבעינן היתר להתיר, וכמו דבר שנאסר בקבלה, ובעינן קרא להתיר כמו שנאמר שובו לכם לאהליכם. עי' ביצה ה' ע"ב. ומזה נלמד גם כן דינו של הרמב"ם דבן לוי שנפסל משיר חוזר לעבודה להיות מן השוערים, כמו שכתבנו. אבל בעלמא אין ללמוד בית עולמים ממשכן, ורק הכא בא הכתוב להתיר לאותן הלוים עצמן, ולפי מה שביארנו לשיטת הרמב"ם שלמד לדינו מברייתא זו, מיושב לנכון קשיות התוס', וכמוש"נ

ע"ב, ת"ר איש מזרעך לדורותם, מכאן אמר ר' אלעזר קטן פסול לעבודה ואפילו תם. - ויש לעיין מה זה רבותא דהוא תם. וכי יעלה על הדעת אם קטן כשר לעבודה שיהיה כשר גם במומין. והלא ע"כ לא עדיף מגדול. - והנה בקדושין כ"ג איתא גם כן בזה הלשון איש חולק ואין הקטן חולק ואפילו תם. הנה שם איכא רבותא דבעל מום חולק בקדשים, ואתא לאשמעינן דקטן גרע מבעל מום אפילו אם הוא תם. אבל בעבודה דבעל מום פסול, א"כ פשיטא דקטן בעל מום גרע טפי. וא"כ לאיזה צורך שנה לרבותא אפילו אם הוא תם. והנה בספרי גם כן שנה שם רבותא זו, ותמוה

ובעיקר האי דינא דאמרה תורה דקטן פסול לעבודה, קשה טובא הלא כיון דכבר אמרה תורה דמתעסק בקדשים פסול, וכל מעשה קטן הוא מתעסק, וצ"ע

ואין לומר שרק בשחיטה פסלה תורה מתעסק, דע"כ משמע שכן הדין בכל מעשה קדשים וכמו שמשמע כן בלשון הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ ה"ו שכתב שהקדשים צריכין מחשבה משמע שכל דיני קדשים ישנו בפסול מתעסק, וכתב שם שקטן פסול מפני שאין לו מחשבה ולא מהני אפילו גדול עומד על גביו. - ולפי"ז קשה מדוע כתב הרמב"ם בפר"ה מכלי המקדש הט"ו דקטן פסול מטעם דבעינן איש. וכתב מרן בכס"מ שהוא מטעם סוגיא דידן דממועט קטן מאיש מקרא. ותמוה הלא בלא"ה פסול קטן מטעם דאין לו מחשבה והוי פסול מתעסק, והתוס' כתבו בריש זבחים דקטן גרע מסתמא

איברא דמלשון הרמב"ם שם משמע דלא כתב לפסול קטן, אלא כתב וז"ל כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, יעו"ש. משמע מדבריו דלא בא למעט קטן מעבודה מטעם חסרון, אלא בא לומר דכשנעשה גדול מצד הדין והוא משהביא שערות והוא בן י"ג כשר לעבודה. ומשמע דמפרש הקרא דאיש מזרעך דלא בא למעט קטן, אלא להכשירו, והיינו דלא בעינן שיהיה בן עשרים והיינו שלא נאמר דיש בזה פסול שנים כמו בלוים שהיה אצלם פסול שנים בפחות מבן שלשים, וכמו שפירש"י בד"ה בשנים, או דלא יהיה פחות עשרים שהרבה פעמים הכירה תורה לבן עשרים ומעלה, אשר מטעם זה לא היו הכהנים מניחין לעבוד בפחות מבן עשרים, לזה אמרה תורה איש מזרעך לומר דכשר הוא משנעשה איש. - ואפשר לומר שמפני קושיא זו דאין לומר דהכתוב בא למעט, שזה ידענו מפסול מתעסק, להכי מפרש דכוונת התורה להכשירו תיכף משנעשה איש שהוא משהביא שערות בבן י"ג. וע"כ מפרש דר' אלעזר בברייתא דדרש דכוונת התורה למעט קטן לא סבר הא דמתעסק דפסול, ממילא דרש למעט קטן. אבל הרמב"ם דסבר דמתעסק פסול, מפרש דע"כ כוונת התורה להכשיר כשבא לכלל איש

משנה טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים. ומפרש בברייתא דהיינו טומאת גב. והיינו דאין הגב מקבל טומא, והיינו דאין טומאה לכלי חרס בלא צירוף אויר. וזהו שאמרה תורה אשר יפול מהם אל תוכו. אבל כשנטמא בתוכו על ידי האויר נטמא גם הגב. וזהו שאמרו בבכורות ל"ח נטמא תוכו נטמא גבו והובא בתוס'. והו באמת דין המשנה בכלים פר"ב מיטמאים מאחוריהם, וכן כתב הרמב"ם בפרי"ג דכלים ה"ד וז"ל, נגעו אוכלין או משקין מאחורי כלי חרס הטמא הרי אלו טמאין עכ"ל. והביאור כלי חרס הטמא, היינו שנטמא מהטומאה מהאויר שבפנים. מבואר מזה דיש טומאה גם לגב, והא דאינו מקבל טומאה מאחוריו, זהו מפני שאין לו כח קבלת טומאה בלא צירוף האויר שלו. ולפי"ז לא יצוייר קבלת טומאה מגבו. והא דקאמר הש"ס בבכורות שם נטמא גבו לא נטמא תוכו, ולכאורה מה שייך לומר נטמא גבו כיון דליתא טומאה לגב בלא תוכו, כתבו התוס' ישנים בשבת ט"ז דתנא כן דרך אגב דקאמר נטמא תוכו נטמא גבו, קאמר נמי נטמא גבו יעו"ש. אמנם גירסת רבינו שמואל הובא בתוס' בכורות שם דמשמע דאין לכלי חרס טומאה כלל מגבו יעו"ש דסבר דאפילו בנטמא בתוכו, מ"מ אין לו טומאה מגבו. והקשו בתוס' דלגירסת רבינו שמואל קשה מסוגיא זו דאיתא שם נטמא תוכו נטמא גבו, יעו"ש. ועי' בזה במל"מ פר"א דכלים הי"ג

והנה יש לומר דפליגי רבותינו בעצם הדין של כלי חרס אם הוא בר מקבל טומאה בעצמותו, והיינו דאף שאמרה תורה דנטמא מאוירו, אם רק האויר טמא. ולוא יצוייר בלא אויר היינו אם היה המציאות לקלוט את האויר דאז אין לו טומאה. או דלמא דלאחר שהאויר נטמא, דאז גם עצם הכלי טמא גם בלא האויר. דשיטת התוס' ועוד ראשונים דלאחר טומאת האויר נעשה העצם הכלי טמא. ונפק"מ שנטמא גבו, אף שאין שם האויר של התוך. ושיטת הרבינו שמואל לפי גירסתו בשבת שאין להכלי חרס בעצמו שום טומאה, ורק האויר טמא. - והא דקשה על הרבינו שמואל מהסוגיא דבכורות דנטמא תוכו נטמא גבו, אפשר דמפרש שהוא מדרבנן, או שמפרש דמיירי שיש לו תוך מאחוריו, במו שמפרשים הרבה ראשונים בהמשנה דכלים ריש פר"ב. אבל הפלוגתא בין הגירסאות נראה דפליגי בהסברא שכתבנו

והנה לענין אם יש יד לכלי חרס חידשו התוס' דיש יד להוציא, וזהו שחידשה תורה ידות לכלים. ובכלי חרס שאין לו טומאה מגבו, הוא הדין שאין לו יד להכניס טומאה לתוכו. ומסתבר הדבר שע"כ אין חומר ליד יותר מגבו, וזהו דשאני כלי חרס משארי כלים שיש להם גם להכניס טומאה.