נזר הקודש - חולין סט

כדרך אכילה. ולהכי סגי גם בזה שנקרא חמץ עפ"י דין התורה, אעפ"י שאינו ראוי לאכילה מפני חימוצו, וכיון דאיכא מלקות על אכילה זו מפני איסור חמץ שפיר נקרא שיצא ידי נדרו. אבל התוס' לשיטתייהו לקמן ק"כ ד"ה לחם עוני, דאינן יוצאין בשלא כדרך אכילה. ולהכי הקשו דבעינן חמץ כזה שראוי לאכילה מפני חימוצו. ולקמן שם מבואר עפ"י ספיקו של המל"מ אם יוצאין באכילה דמצוה שלא כדרך אכילה. ועי' שם בתו"ח. ועל פי זה יבואר הכא לנכון שיטת רש"י ותוס'

אבל יש לומר עוד דבאמת שיאור הוי ראוי לאכילה ג"כ ועדיף משלא כדרך אכילה, ורק חסר בזה הא דלמשחה כדרך שהמלכים אוכלים. והראיה לזה דגם הא דחמץ נוקשה כתב המג"א ריש סימן תמ"ב דע"כ נקרא ראוי לאכילה קצת מדאסור להשהותו דילמא אתי למיכל יעו"ש. ולהכי סבר רש"י דלר"מ יצא ידי נדרו משום חמץ אעפ"י דחסר בזה הא דלמשחה לגדולה

ולרבי יהודה הוי הבעי' דאפשר דהא דפוטר ר' יהודה ממלקות משום דספק הוי אם זה הוי חמץ, וממילא הכא כיון שאמר הרי עלי תודה או מן החמץ או מן המצה, א"כ יוצא ידי נדרו מטעם הממנפ"ש. או דלמא בריה הוי ואינו יוצא לא משום חמץ ולא משום מצה

ויש לעיין אליבא דר' יהודה בשיאור דספק הוי אם סבר דספיקא הוי אם הוא חמץ או מצה או הוי בריה היינו לא חמץ ולא מצה היאך הדין לענין בל יראה. והיינו דאם הוא בריה ליכא משום בל יראה גם כן. אבל אם ספיקא הוי הלא איכא משום בל יראה מספיקא. אבל יש לומר דכיון דסבר שיאור ישרף, עכ"פ מידי חמץ נוקשה לא יצא. ולדעת הרבה פוסקים יש בזה משום בל יראה עי' בביאור הגר"א בריש סימן תמ"ב אות ב', ושם בסימן תנ"ג. ובעיקר הענין צריך עיון רב

דף כ"ד, אמר קרא ושחט וחוקה בשחיטה אין בעריפה לא. והקשו בתוס' בשם הר"ת דזבחים י"ח מבואר דחוקה לא משמע עיכובא רק בצירוף הגז"ש. ובחידושי הר"ן מביא בשם הרמב"ן דאם בשביל חוקה לא שמעינן מידי בפסול עבודה משום דאכהנים הוא דאמר רחמנא, אבל עבודה הוי אמינא דלא תליא בהכי להכי איצטריך גז"ש, משא"כ הכא בפרה כיון דהכשרה דשחיטה בדידה תליא עכ"ל. ביאור דבריו, דבדין רחוץ ידים ורגלים דין הוא על הכהן העובד, ולא על הקרבן נאמרה, ואין בזה לימוד לחילול עבודה. וחוקה קאי גם כן על הכהן העובד, ולא על הקרבן. משא"כ הכא קאי חוקה על הפרה שבעינן שחיטה, ועל זה קאי חוקה

שם ומה במקום שלא קדש הגורל קדש השם. פירש"י כגון קני זבין וזבות ויולדת שלא מצינו בשום מקום שיהא הגורל קובען, יעו"ש. והקשה הרשב"א אם מטעם שלא מצינו קאמר הלא יש ללמוד מק"ו ומה במקום שלא קדש השם קדש הגורל מקום שקדש השם אינו דין שקדש הגורל. עוד הקשה דהלא מבואר ביומא מ"א אין הקנין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית הכהן מהא דכתיב ולקח ועשה, ומזה נלמד דאין הגורל קובען, יעו"ש

ונראה בכוונת רש"י דהלא יש לפרש הלקיחה דהבעלים היתה הקביעות בגורל בלא קריאת השם. דהלא אינו מפורש בתורה הלקיחה דהבעלים אם על ידי קריאת השם או על ידי גורל. ולזה פירש"י שהוא מפני שלא מצינו בשום מקום שיהא הגורל קובען, היינו שהבעלים בשעת לקיחה עושה הקביעות על ידי גורל, וזהו עפ"י אוקימתא דרבא שם ביומא

ובזה יש ליישב גם מה שהקשה הרשב"א מדוע לא ניליף מק"ו מהא דהשעירים שלא מהני קדש השם, ומ"מ קדש בגורל. ופשיטא דבמקום דמהני קדש השם דמהני גם קדש הגורל. דאפשר לומר דשאני קדש השם של הבעלים דאיכא בזה משום מוצא שפתיך תשמור ואסור לשנות כמו שפירש"י. וזה שייך רק בקדש השם על ידי הבעלים שהוא המקדיש, ובדידיה כתיב הא דמוצא שפתיך תשמור, וזה ליתא בהשעירים דיום הכפורים שאין הכהן הבעלים המקדיש. ולהכי לא מהני התם קדש השם, ורק הגורל קובען. משא"כ בקני זבין וזבות דהבעלים המקדיש שנאמר בו מוצא שפתיך תשמור, וא"כ אין לעשות ק"ו מהא דהשעירים של יוהכ"פ. ובזה מיושב גם כן הא דהקשה הרשב"א דע"כ התם גבי קנין לא ממוצא שפתיך תשמור נפקא, דא"כ בלא לקיחה נמי, אלא קדש בשעת לקיחה קאמר שיהא לוקח זה לעולה וזה לחטאת, יעו"ש. אבל נראה דכוונת רש"י לפרש דאין לעשות ק"ו שיהיה מהני גורל גבי קנין מק"ו מגורל דהשעירים, ע"ז נתן רש"י טעם דהכא גבי קנין איכא גם משום מוצא שפתיך תשמור כשקורא שם בשעת לקיחה, וזה ליתא שם גבי שעירי יום הכפורים

והנה לפי מה שפירשנו לכאורה יש להעיר בהק"ו דקאמר הש"ס שיהיה מהני קדש השם בהשעירי יום הכפורים מהא דמהני קדש השם גבי קנין. הלא יש להשיב דשאני קנין דאיכא משום מוצא שפתיך תשמור מפני שהבעלים המקדישים קוראים השם, אבל זה לא קשה משום דכיון דנתנה תורה הזכות לברר מי הוא לד' עפ"י הגורל לאחר ההקדש, שהרי השעירים הוקדשו מקודם, והגורל אינו בא רק לברר מי הוא לד', וכמו שיכול לברר על ידי גורל, א"כ מדוע לא מהני הבירור על ידי קדש השם, וכמובן. כן נראה בביאור פירש"י, ושפיר פירש"י דהטעם שלא מהני גורל בהא דקנין היא מפני שלא מצינו

והנה התוס' הקשו בד"ה ומה במקום, וא"ת קינים גופייהו מנא לן שלא קדש הגורל אימא ק"ו איפכא, יעו"ש. וקשה הא שאני התם דכתיב ולקח ועשה. וכמו שהקשה הרשב"א לפירש"י. וע"כ צריך לומר גם כן דכוונת התוס' כמו שכתבנו לעיל מנא ידעינן דהלקיחה דהבעלים תהי' חלות הקדושה עפ"י הגורל וקרינן זה ולקח מפני שיוקבע הלקיחה עפ"י הגורל גם כן כמו שנקבע עפ"י קדש השם. וזה יהיה מכח הק"ו. זהו לדעתי ע"כ בכוונת הקושיא דהתוס'. - אמנם לפי מה שפירשנו בכוונת רש"י בהא דמוצא שפתיך תשמור, מטעם זה אין לעשות ק"ו איפכא מטעם דבקדש השם איכא משום מוצא שפתיך תשמור. וזה ליתא בגורל וכמוש"נ לעיל

אמנם יש להעיר דכוונת התוס' לדון הק"ו לא בלקיחת הבעלים דאיכא משום מוצא שפתיך, אלא בעשיית הכהן שאין הוא המקדיש אלא בא בקריאת השם בעשיתו, בזה יש לדון ק"ו מהא דשעירי יוהכ"פ שגם כן בא רק לברר. ואם מהני שם גורל בבירור, אעפ"י שלא מהני הבירור עפ"י קריאת השם כש"כ הכא דמהני קריאת השם של הכהן בעשייתו אם כן ליהני גם כן לברר עפ"י הגורל. אבל אם נפרש כן בכוונת התוס' א"כ תקשה הא ע"כ מיעט זה הכתוב מדכתיב ועשה דרק העשייה מבררת, וכמו שאמרו שם ביומא אין הקנין מתפרשין אלא או בלקיחה או בעשייה, וא"כ לא שייך גם לדון בק"ו שהגורל קובע כיון דאמרה תורה דהכהן מברר בעשייתו, וכמו שכתב הרשב"א, ואם כן דברי התוס' צ"ע

שם, מיעט רחמנא גבי עגלה הערופה זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה. ובתו"ח הקשה הא בעינן לדרשה בסוטה מ"ו ע"ב זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במקום עירפתה של העגלה, ונלמד שם מדכתיב הערופה, יעו"ש. - ונראה כי זה נלמד מהא דכתיב ערופה, והכא נלמד מדכתיב הערופה שבא למעט

משנה כשר בכהנים פסול בלוים. ומפורש בברייתא שזה פסול שנים דליכא בכהנים ואיתא בלוים. - וקשה דכל עיקר הוא רק במדבר מה דשייך לעבודת המשא במשכן. אבל אינו נוהג לדורות כמבואר בברייתא בסוגיא, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ ובפר"ג מהל' כלי המקדש ה"ח. וא"כ איכא למיפרך הלא מה דהוי הוי כמו שפריך הש"ס ביומא ה'. ואפשר לומר דבאו רבותינו למיסבר קראי וכמו שמשני הש"ס שם וה"נ כל עיקר הוא למיסבר הקרא. אבל דוחק לומר שכל עיקר הענין הוא רק על מה שהיה במשכן, והיינו כי גם זה שאין הכהנים נפסלים בשנים שרוצה התנא לדון בק"ו מלוים לפסול הוא גם כן רק על מה שעבר במדבר ובמשכן, מפני שהלימוד מהלוים