נזר הקודש - חולין ו

שחטו יעו"ש. - אמנם כוונת התנא להורות לנו הדין דגם בקדשים הכל שוחטין, וא"כ מיירי רישא גם בקדשים, ולהכי אם הי' שונה התנא ואם שחטו דזה קאי אחש"ז, ויש לטעות דגם בקדשים מהני אחרים עומדין על גביהם, ובאמת זה לא מהני כמו שכתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ, להכי תנא וכולן ששחטו להורות דלא קאי לגמרי אחש"ז, - וזהו משום דשאני קדשים דכיון דבעינן כוונה לא מהני גם עומד על גביו. - וכוונת התנא בהשינוי הלשון למימרא דאעפ"י דהרישא מיירי בקדשים, אבל סיפא מיירי בחולין, ושנה וכולן ששחטו למימרא דזה מיירי בגדול אעפ"י שדין זה הוי מילתא דפשיטותא, אבל זהו להורות בכדי שלא נטעה דמהני אחרים עומדים על גבן גם בקדשים

תוספות ד"ה וספג את הארבעים, וא"ת הו"ל למימר וסופג שמונים דהא תרי לאווי כתיבי לא יחליפנו ולא ימיר. והקשה המהרש"א דהא איתא בתמורה דבחד לאו לא לקי מטעם דהוי ניתק לעשה, וממילא לענין מלקות הוי רק לאו אחד יעו"ש. ולדידי קשה הא דבאמת מוקים הש"ס להני תרי לאוי חד בשלו וחד בשל אחרים, נמצא דבכל חדא ליכא אלא חד לאו, וממילא הוי בכל חד ניתק לעשה

ונראה לפי מה שכתבו התוס' לקמן פ"א דהא דקאמר הש"ס בתמורה דלא אתי עשה דוהיה הוא ותמורתו קודש ועקר תרי לאוי, היינו דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה יעו"ש. - נראה בביאור הדברים דכוונת הש"ס דאעפ"י דשני הלאוין לא אתי לחד אופן, - והיינו דחד לאו בשלו וחד בשל חבירו. - אמנם כיון דסמכה תורה להני שני הלאוין סמוכין זה לזה, זה מורה דיש יתרון כח להלאוין דלא אתי העשה לנתוקי. - נמצא דכל עיקר הא דלא הוי ניתק לעשה לא הוי מטעם דהוי שני לאוין, אלא העיקר הוא מטעם הסמיכות דהלאוין, ולפי"ז אתי שפיר הא דהקשו התוס' דלילקי שמונים משום דאיכא שני לאוין, והא דלא הוי ניתק לעשה לא הוי משום ייתור הלאו, אלא הוא מטעם הסמיכות. ותירצו התוס' דליכא אלא חד לאו משום דהלא יחליפנו אתי להמיר בשל אחרים. וזה נראה ברור בכוונת התוספות

תוספות ד"ה הכל שוחטין. כתוב בהלכות אר"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות. ואיני נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחילה כדאמרינן זבחים ל"א וכו' ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים אלא ודאי דנשים שוחטות לכתחילה יעו"ש, לכאורה יש לומר דשאני גבי קדשים משום דכהן המקבל הדם עומד ורואה. - ואפשר דכוונת התוס' דכיון דהטעם מפני שדעתן קלות ויש לחוש לעילוף, וא"כ מדוע לא חיישינן גבי קרבן פן יופסד הקרבן, וע"כ דאין לחוש לעילוף

והנה הרא"ש הוסיף להקשות וז"ל ועוד דאפילו בחולין לא ישחטו לכתחילה יעו"ש. וכוונתו דאם גם בחולין אין נשים טוחטות לכתחילה, וא"כ מדוע לא קאמר הש"ס בזבחים דנקט לשון דיעבד בשביל נשים. - אמנם לכאורה יש לומר דאדרבה דבשביל שנשים אין שוחטות לכתחילה גם בחולין, וא"כ פשיטא דבקדשים אין מוסרין להם לכתחילה לשחוט, ולא צריך התנא למינקט לשון דיבעד גבי קדשים ולזה קאמר הש"ס דתנא לשון דיעבד בשביל טמא

והנה רבינו הגר"א כתב וז"ל עי' תוס' קדושין ע"ו ב' ד"ה אין וכו' וי"ל דלכתחילה אין מניחין אע"ג דכשרין, וה"ה בחולין משום פשיעותא יעו"ש. וכוונתו דבקדשים לא חיישינן לפשיעותא, והוא מטעם דכהן המקבל הדם עומד שם ומשגיח. - אבל לחולין יש לחוש שמא תפשע. - ומפרש רבינו הא דנשים דעתן קלות ואין להאמינם על השחיטה, והכוונה שבזה מיושב הא דהקשו התוס' מהא דזבחים, והיינו דשאני התם דיש כהן הרואה. - ובזה מותר לכתחילה, ולזה קאמר הש"ס דנקט דיעבד משום טמא, ולא קאמר משום נשים, מטעם דבאמת כשרים הם, והא דאין מניחים אותם לשחיטת קדשים לא הוי מטעם חסרון בעצם השחיטה דהרי כיון דעיקר הטעם שמא תפשע לא שייך בקדשים דאיכא כהן המקבל הדם ורואה. והא דאין מניחין הוא רק מפני שאין מניחין אותן רק מפני ההידור והיחס. ולזה לא שייך למיתני דזה רק דיעבד, ושפיר קאמר הש"ס שהוא מפני הטמא. משא"כ בחולין דבזה אין ליתן לנשים נאמנות דחיישינן שמא יפשעו בשחיטה

והנה הב"י מביא בשם הכל בו שכתב ה"ר יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן. משמע שאין שוחטות לאחרים. והקשה הב"י מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים. ומפרש דכוונת ה"ר יצחק לעצמן, היינו לומר שהן לבדן שוחטות ואין צריך שיעמוד אחר על גבן יעו"ש. ולדעתי נראה לפרש כוונתו של ה"ר יצחק דלא חיישי נשים בלפני עור, ואין להן נאמנות לאחרים. - איברא דיש להקשות דלפי"ז היה יכול הש"ס לאוקמי המשנה דהכל שוחטין אפילו נשים, וכמו שמוקים הש"ס בכותי דבדיעבד ואין אחר עומד על גביו חותך כזית בשר. - אבל יש לומר דנשים שמפני שדעתן קלות אין להם נאמנות אף אם יאכלו הכזית בשר. - אח"כ ראיתי בדרישה שכתב לפרש כן בדברי ה"ר יצחק שנשים חשודות אלפני עור יעו"ש. ולכאורה יש להקשות מדוע לא מוקים הסוגיא כאוקימתא דאביי ולגבי נשים. וע"כ דלא מהימני גם אם נותנים להם כזית בשר. ומיושב בזה ג"כ קושיות התוספות הא דלא משני התם דתנא דיעבד משום נשים דהתם מיירי באחרים עומדים על גביהן דהיינו כהן המקבל הדם ושוחטין אף לכתחילה. - ובאין אחרים עומדים על גביהן גם בדיעבד פסול, וכמוש"נ

רש"י בד"ה הכל שוחטין, והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר. - ויש לעיין מדוע לא פירש"י אוקימתא דרבינא בתרי לישני. וע"כ משום דלא קוו"ל כוותי' וכדמסיק הש"ס כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, ולעלופי לא חיישינן. וזהו כשיטת המחבר בסימן א'. והנה הרב ברטנורא בפירושו להמשנה מפרש אליבא דרבינא יעו"ש. ותימה מדוע מפרש שלא אליבא דהלכתא, ומשמע דסבר כשיטת הראשונים שהביא הרמ"א דאין לסמוך ארוב מצוין אצל שחיטה אלא בדיעבד וכן מפרש הרמב"ם בפיה"מ וכן פסק הרמב"ם כלישנא קמא דרבינא כמבואר ברמב"ם פר"ד משחיטה. וכמו שמבואר בכס"מ שם בהג"ה. - והרב ברטנורא אזיל בשיטתו. ורש"י אזיל לשיטתו שפירש לקמן מומחין הן הלכך לא בעי למיבדקיה. והר"ן כתב בשם הרז"ה דאין מוסרין לו לכתחילה אלא שאם שחט אין צריך לבדקו. והא דנאדו אמוראי מדברי רבינא לא נאדו מתחילת דבריו אלא מסוף דבריו. ועי' בב"י. אבל עכ"פ מבואר דרש"י מפרש למתניתין לשיטתו אליבא דהלכתא דליתא לדרבינא. ולפי"ז ע"כ סבר כרש"י דאוקימתא דמיירי המשנה בטמא בחולין הוי אליבא דהלכתא. ומבואר דסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי. וזהו כשיטת הראב"ד בפרי"א מאבוה"ט הי"א, והרמב"ם סבר שם דלאו כקודש דמי. ולהכי לא מפרש המשנה לאתויי טמא בחולין. אמנם הסוגיא בערכין קאמר הש"ס לאתויי מומר וכותי, ולא קאמר טמא. וראיתי בראש יוסף שהעיר בזה

רש"י ד"ה וסופג את הארבעים משום דלא ימיר. - ומדוע לא פירש משום לא יחליפנו. - הכוונה משום דאיתא בתמורה דלהכי לא הוי הלאו דתמורה ניתק לעשה משום דלא אתי לנתק תרי לאוי. - נמצא דעיקר מלקות הוא משום דלא ימיר שהוא העיקר. ומיושב בזה הא דקשה מדוע לא לקי שמונים כמו שהקשו התוספות, והמהרש"א הקשה בזה על התוס' יעו"ש. ואפשר דהתוס' הכא אזלי בשיטת הרמב"ם דסבר דלא הוי בתמורה לאוו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה דהיינו צבור ושותפין דאין עושין תמורה, ומוזהרין שלא ימירו כמבואר בפר"א מתמורה, וביארנו