נזר הקודש - חולין סח

דליתא ברובע, ועיקר הקרא מלמדנו למעט תחילת הציהוב בזה ובזה לומר דבריה הוא, ורק לר"ע ע"כ בא למעט נרבע ונעבד, וכמו שכתבו התוס' מטעם דר"ע סבר דרשא דמשחתם כמבואר. וממילא לר"ע הוי תחילת הציהוב בזה ובזה ספיקא הוי, וכיון שכן הוי ספיקא דדינא מטעם הפלוגתא דתנאי, וכיון דלא איפסק הלכה כמאן הוי ספק. וזהו מה שכתב בפרי"ד ממעה"ק דהוי ספק. ובזה אתי שפיר שכתב סתם ולא כתב דיצא ידי נדרו מטעם הממנפ"ש, כיון דיש ספק דמצד דין התורה הוי בריה, והוא מטעם התנא דהתו"כ, ולא סבר הרמב"ם כרש"י דהוי אסמכתא גרידא אלא סבר כן לדינא דהוי בריה, ולא מהני גם ממנפ"ש. וא"כ לענין אם יצא ידי גדרו ספק הוי, אבל באיסורי מזבח לענין אם יכול להביא קרבן מאלו שהם בתחילת בזה ובזה איכא שני ספיקות לפסול שמא הלכה כמ"ד דבריה הוי ופסולים. וגם לאידך עכ"פ ספיקא הוי, וא"כ הרי זה כעין רובא לפסול להכי כתב לדינא שפסול והוא כעין ודאי לפסול, ולא כתב ספק

תוס' ד"ה תמות וזכרות בבהמה, בתו"כ דריש לה מקרא וכו' ומחוסר אבר דפסול בעוף נפקא ליה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף בפר"ק דקדושין, ולא כמו שפירש בקונטרס משום הקריבהו נא לפחתך. ודברי רש"י תמוה טובא מדוע כתב דמחוסר אבר משום הקריבהו וכו' שהוא דברי קבלה במקום שהתורה מיעטה בהדיא מקרא. וכן איתא בתו"כ בפ' ויקרא בפסוק ואם מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעוף. יכול שיבש גפו ושנסמא עינו ושנקטעה רגלו ת"ל מן העוף ולא כל העוף, יעו"ש. וא"כ מדוע שביק רש"י לדרשה זו וכתב דמחוסר אבר פסול משום הקריבהו

ונראה דרש"י לא בא לומר דכל עיקר פסול מחוסר אבר נלמד מהא דהקריבהו וכו', רק בא לבאר וליתן סברא מדוע שאני מומין דהכשירה תורה בעוף, ומחוסר אבר פסול, מ"ש זה מזה, לזה בא רש"י ליתן טעם דשאני מום גדול כמו זה שמחוסר אבר דאיכא בזה גם משום הקריבהו וכו' אבל מום סתם דליכא בזה משום הקריבהו וכו' וכמו שאיתא בגיטין נ"ו באגדתא מה דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא. וכתב רש"י כן בכדי שלא תקשה מדוע סבר התנא למעט מהא דמן העוף מחוסר אבר ומדוע לא נמעט תחילת הציהוב, דע"כ לא מיירי בשארי עופות דאינן קריבין לגבי מזבח אלא יונים ותורים, וא"כ הרי אפשר למעט תחילת הציהוב שבזה ובזה. לזה כתב רש"י דמסתברא למעט מחוסר אבר כיון דאיכא בזה משום הקריבהו נא לפחתך. שם בתוס' וא"ת למ"ל קרא לפסול מחוסר אבר והא אפילו לבן נח אסור, וליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. והנה בקדושין שם בתוס' ובע"ז ה' כתבו דהוי סד"א הואיל ואישתרי מומין בעוף לישתרי נמי מחוסר אבר יעו"ש. ותמוה דאכתי תקשה דהרי ליכא מידי דלישראל שרי ואסור לבן נח. וע"כ צריך לומר דהכוונה דאם מחוסר אבר מותר לישראל בעוף יהיה מותר גם לבן נח להקריב מחוסר אבר בעוף, ואיתא בזה בתוס' זבחים ס"ח בתירוץ אחד

אמנם קשה טובא מדוע לא נימא דחידשה תורה מחוסר אבר בעוף אף בחסרון בפנים, לפי מה דמסיק הש"ס בכורות ל"ט דכו"ע חסרון בפנים שמיה חסרון. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מא"מ הי"א. ומחוסר אבר בפנים אינו אסור לבן נח, כיון דכל עיקר הדבר הוא מטעם דאמרה תורה תמים, ובב"נ לא נאסר חסרון אבר בפנים מטעם דעיקר הלימוד דבעינן חיין ראשי אברים, וזהו רק כשהם מבחוץ. וא"כ שפיר יש לומר ולפרש הא דמן העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר בפנים. - ואפשר דכוונת התוס' להקשות על התנא מדלא מפרש אלא על חסרון אבר מבחוץ, מדנקט נקטעה ידו או רגלו

והנה בחדושי רע"א ז"ל הקשה הא אילו לא נאמר קרא לאסור ביחוד מחוסר אבר, רק היה נשמע מכללא דבע"מ, ממילא לא היה מחוסר אבר נאמרה ונשנית, והיה הדין דמחוסר אבר אינו נוהג בב"נ, משו"ה צריך קרא ביחוד לאסור מחוסר אבר בעוף בכדי שתהיה נאמרה ונשנית ואסור לבן נח גם כן, יעו"ש. - אמנם לפי מה שכתבנו דע"כ בלא"ה בעינן למידרש מהא דמן העוף למעט מחוסר אבר בפנים, וממילא אסור מחוסר אבר מבחוץ מכח כש"כ. והוי שפיר נאמרה ונשנית. וכוונת התוס' להקשות רק על לשון התנא דממעט מחוסר אבר מבחוץ. אבל לפי האמת לא הוי הכוונה שלא לכתוב למעט מחוסר אבר כלל. וכוונת התוס' בתירוצם גם כן ליישב דברי התנא דנקט למעט אברים בחסרון מבחוץ. אבל באמת אין לפרש כן בכוונת התוס' מהא דכתבו מקודם ביישוב הקושיא דבעינן קרא לפסול מחוסר אבר בכדי שתהיה נאמרה ונשנית. ולפי"ז שפיר הקשה מרן לפי דבריהם

ונראה דע"כ אין לומר הכא דאילו לא נכתב מחוסר אבר בעוף דהוי אמרינן דכל עיקר הא דמחוסר אבר לישראל נאמרה ולא לב"נ מטעם דהוי נאמרה ולא נשנית. משום דלפי זה למה אמרה תורה דאין מומין פוסלין בעוף הלא ממילא כיון דלא נאמרה מחוסר אבר לפסול, והוי אז הדין דכל עיקר הא דנאמרה איסור מחוסר אבר לבן נח הוי רק לישראל ולא לב"נ מטעם שנאמרה ולא נשנית, ממילא הוי ידעינן דמומין אינם פוסלין בעופות, דהרי רק מחוסר אבר נאמרה, וממילא כיון שאמרה תורה להתיר מומין בעופות, הרי זה כאילו בא להדיא לא לצורך עצמו רק לאסור מחוסר אבר. וא"כ הרי זה נאמרה ונשנית גם כן. ושפיר הקשו התוס'. ועל זה הוכרחו לתרץ דאי לאו קרא דאין תמות וזכרות בעוף הוי אמרינן דמן העוף אתי לאסור גם מומין המותרין בבהמה

כתב הרשב"א בהא דמוקי בנרבע ונעבד, למ"ד יש נרבע בעופות למעוטי נרבע ונעבד, ולמ"ד אין נרבע בעופות למעוטי נעבד. ובעי' היא בזבחים פ"ה, יעו"ש. וקשה הא מסיק שם הש"ס דיש נרבע בעופות, וזהו כמסקנא דשמעתין. והתוס' שם כתבו דמאן דמיבעי בתחילה הוא יפרש סוגיא דידן דממעט נעבד, אבל המסקנא דיש נרבע בעופות, וא"כ מדוע כתב הרשב"א דאיכא פלוגתא בזה. ואפשר דכוונתו על בעל הבעי' אבל לא שייך לומר למ"ד כיון דאליבא דאמת כן הוא לכו"ע

שם, בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס. הנה ביאור הסוגיא, ושיטת הרמב"ם מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת מנחות צ"א

ע"ב, בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו וכו' ואי דר"מ לר' מאיר מדלקי עליה חמץ הוא. והקשו בתוס' דלמא שאני גבי פסח דרבייה קרא מדכתיב כל כדאיתא בפסחים. וכי תימא ניליף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן יעו"ש. ביאור דבריהם דהלא יש לומר דבעינן בתודה חמץ גמור כמו גבי פסח חמץ כזה שחייבה עליו תורה כרת. ולא סגי בשיאור שאינו בפסח רק בלאו גרידא. ואע"ג דרש"י נראה דנחית לזה ומפרש אע"ג דכרת לא מיחייב משום דלאו חמץ הראוי לאכילה הוא מיהו חמץ נוקשה מיקרי מדלקי עליה מלקות, יעו"ש. וע"כ כוונת רש"י ליישב דתרי דינים איכא בחמץ, חדא אופן שאיכא מלקות אעפ"י שאינו ראוי לאכילה כמו חמץ נוקשה. ועוד איכא חמץ הראוי לאכילה מפני חימוצו. ובלחמי תודה שאמרה תורה להביא חמץ סגי בחמץ שהוא מן הדין חמץ. אעפ"י שעדיין לא בא לכלל חמץ שיהיה ראוי לאכילה מפני חימוצו. אמנם סברת התוס' דפשיטא דכיון דאמרה תורה להביא עשר חלות חמץ הכוונה שיהיו בני אכילה מפני חימוצו. וזהו החמץ כזה שחייבה תורה על אכילתו בכרת בפסח. וזהו מפני שעיקר מטרת הבאת לחמי תודה שיהיו בני אכילה הן בהחלות של מצה, והן בהחלות של חמץ. וזהו שכתבו דלמא מחמץ גמור גמרינן, והיינו שיהיו בני אכילה מפני חימוצו

ונראה דסברת רש"י דיוצאין במצוה דאכילה גם שלא כדרך אכילה, וכיון שיוצאין באכילה דלחמי תודה גם בשלא