נזר הקודש - חולין סז

בעינן קרא, בין להיתר בין לאיסור. משא"כ לעשות ספק ונשאר בספיקא

כתב הרמב"ם בפרט"ז ממעה"ק ה"ב וז"ל וכן הנודר עולת העוף מן התורים או מבני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק עכ"ל. וקשה דבבעיא דר' זירא איתא דאי ספיקא הוי ונפיק, היינו שיצא ידי נדרו. והיינו או כפירש"י דיוצא מטעם ממנפ"ש, או כפירוש התוס' דיוצא בדיעבד אם הקריב שניהם. וא"כ מדוע לא כתב הרמב"ם דהוי ספק ויוצא ידי נדרו גם כן. ואיכא נפק"מ רבתי לדינא, ומדוע השמיט הרמב"ם. אבל הביאור בזה, דאם לא היה רק ספק בזה עצמו אם הם גדולים או קטנים, דאז מספיקא יוצא ידי נדרו. אבל כיון דאיכא עוד ספק בבריה, ומטעם ספק זה נשאר בספיקו ולא אצא גם בדיעבד אף אם הקריב את שניהם, אמנם אי קשה הא קשיא כאשר יבואר

הנה איתא בסוגיא אמר רבא ת"ש פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול אי אמרת בשלמא בריה הוי שפיר, אלא אי אמרת ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא. והביאור בזה דהתורה לא ממעט ספיקא, וע"כ אתא המיעוט ללמדנו כי תחילת הציהוב בריה הוי. ומסיק כי איצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד. והיינו דזה הוי הכרח דקרא דמן הבני יונה אתא למעוטי נרבע ונעבד, והיינו כי זה מר"ע דסבר למעט נרבע בעופות מדמכשיר בעלי מומין ואינו מכשיר בנרבע, כדאיתא בזבחים פ"ה ע"ב. ואם סבר למעט תחילת הציהוב שבזה ושבזה, א"כ מנין יודע למעט נרבע. וע"כ דלא סבר ר"ע למעט תחילת הציהוב, וזהו דלא כהתנא דברייתא דממעט תחילת הציהוב. - ולפי"ז תחילת הציהוב ספיקא הוי, דע"כ מידי ספיקא לא נפיק, וכיון דקיי"ל דנרבע פסול בעופות, וזהו מן המיעוט הזה דממעט התנא דברייתא תחילת הציהוב, הנה מיעוט זה בא למעט נרבע בעופות דפסול והוא מטעם דתחילת הציהוב פסול מספיקא ולא בעינן לזה קרא. ורש"י הוסיף דגם התנא דברייתא סבר דעיקר המיעוט אתא לנרבע. והא דקתני פרט לתחילת הציהוב אסמכתא הוא. וממילא כיון דתחילת הציהוב ספיקא אם כן אם הביא משתיהן יצא ידי נדרו, וכמו שאמר ר' זירא. וא"כ קשה מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא אם הביא משתיהן יצא ידי נדרו כמו שאמר ר' זירא

והנה קשה עוד דהכא כתב הרמב"ם תחילת הציהוב בזה ושבזה ספק, ואילו בפר"ג מא"מ ה"ב כתב תחלת הציהוב בזה ובזה פסול, יעו"ש. משמע דפסול מצד ודאי והוא דהוי בריה, איברא דהמל"מ שם כתב דהכוונה מצד ספק. אבל תמוה לומר דהרמב"ם סמך על מה שכתב דהוי ספק, וע"כ הכא פסול מצד ודאי מדלא כתב שהוא מספק, וזה טעמא בעי

ונראה דדוקא אם הביא משתיהן מפני שאמר או מן היונים או מן התורים, והביא משתיהן אז הוי ספיקא מטעם דאיכא ממנפ"ש. וכמו שפירש"י, או מטעם שכתבו התוס'. אבל כשמביא לקרבן תחלת הציהוב מאחד מהן, איכא ספ"ס לפסול, והא חדא דמצד ספק בבן יונה שמא תחלת הציהוב בא לגדלות, ובתורים עדיין בקטנותן. וגם איכא לספוקי בריה הוא ואינו ביונה, ואינה בתורים. וכיון דאיכא ספ"ס לפסול כתב הרמב"ם תחלת בזה ובזה פסול. וזהו שבשביל השני ספיקות הוי ודאי פסול. ואין לומר דכל עיקר הא דבריה הוא רק אם אמרינן דהתורה מיעטה תחלת הציהוב, דזה ליתא דע"כ מצד הסברא עצמה איכא להסתפק בבריה ולהכי כתב הרמב"ם בא"מ כשמביא לקרבן או מזה או מזה פסול, ואינו דומה למי שנדר או מן היונים או מן התורים והביא משניהם דאיכא שם ממנפ"ש, ורק בשביל הספק שמא הוא בריה הוי ספיקא

ובזה יש ליישב ג"כ הא דהשמיט הרמב"ם הא דאמר ר' זירא דאי ספיקא הוי נפיק ידי נדרו, והיינו דכוונת ר' זירא היתה באופן דהוי ספיקא מצד עצמו, ולא בצירוף הספק דבריה, והיינו באופן דהתורה ממעטה מצד ספק גרידא, דאז אם הביא משתיהן נפיק ידי נדרו. או דלמא דלא הוי ספק כלל אלא הוא מטעם בריה, אבל למסקנא דהקרא לא ממעט כלל תחלת הציהוב, אלא אנו מעצמנו מסתפקים בזה מטעם חסרון ידיעה, וממילא כשהספק מעצמנו הנה כמו שאנו מסופקים בעצמותם מה המה, הנה יש בזה גם כן הספק שמא בריה, ולהכי כשהביא משתיהן, ובזה מבורר הספק מטעם הממנפ"ש. אבל עדיין איכא ספק שמא בריה, ולהכי מידי ספק לא נפקא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד

דף כ"ג, כי איצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד סד"א וכו', והני עופות הואיל ולא פסיל ביה מומא וכו' אימא דבר ערוה ועכו"ם נמי לא לפסיל בהו קמ"ל. הנה ע"כ הא דקאמר הש"ס דהחידוש מטעם דאין מומין בעופות, סד"א דנרבע ונעבד נמי ליתא. הנה בנרבע איכא עוד טעם אחר מלבד מה דלא נפסל במומין, וזהו הא דקאמר הש"ס בזבחים פ"ה משום דכיון דליתא ברובע סד"א דליתא בנרבע, יעו"ש. וע"כ הא דקאמר משום דסד"א מטעם דמומא לא פסיל הוא משום נעבד

אמנם נראה דע"כ כוונת הש"ס לדרשה דמשחתם גם לנרבע והוא, דהנה קשה מדוע לא קאמר הש"ס למעוטי נוגח דהיינו עוף שהרג את הנפש דבסקילה, ובאופן שאין בזה אלא ע"א פסול לקרבן. אבל מפני שאין בזה חידוש וליכא ס"ד לאכשורי, משא"כ נרבע שהוא מטעם דנקרא משחתם, ומום נקרא גם כן משחתם וכיון דחזינן דלא הקפידה תורה על משחתם דמום, כן אין להקפיד על משחתם דנרבע. אבל על הריגה אין סברא להתיר, ולא בעינן לזה קרא למעט

ולהכי לא קאמר הש"ס סד"א לגבי נרבע דיש לטעות דמותר לקרבן מטעם דליתא ברובע, דזה לא יספיק דהרי כיון דבשני עדים הוא בסקילה כדין האמור בתורה ואת הבהמה תהרוגו, וא"כ דין נרבע שוה בזה לנוגח, וכיון שעוף שהרג את הנפש פסול לקרבן אפילו כי ליכא שני עדים, וא"כ מדוע יגרע נרבע. ומדחזינן דלא בעינן קרא לנוגח, כן לא בעינן קרא לנרבע למעט, כיון דעכ"פ דין הריגה עליו כשיש עדים, ולהכי קאמר הש"ס מטעם דלא הקפידה על משחתם בעוף. ויש לומר ג"כ דהא דקאמר הש"ס לקמן דיש לומר דנרבע כשר לקרבן מטעם דליתא ברובע, זהו גם כן מטעם דלא הקפידה תורה על מום בעופות

והנה הקשו בתוס' ד"ה כי איצטריך וא"ת א"כ תפשוט דספיקא הוי דאי בריה הוי איצטריך קרא למעוטי. וא"כ מנלן דיש נרבע בעופות. ונראה לי דמעיקרא ס"ד דאיצטריך קרא למעוטי אם הוי בריה, אבל השתא דאיצטריך קרא לנרבע ונעבד ס"ל דלבריה לא צריך קרא למעוטי דממילא לא אימעיט וכו' יעו"ש. ויש להבין מה זה שייך להא דנרבע, הלא אם בעינן קרא למעט בריה, גם כי מוקמינן קרא לנרבע ונעבד בעינן קרא גם למעט בריה. אבל נראה כוונת התוס' דאעפ"י דאם אמרינן דקרא ממעט תחלת הציהוב דזה מלמדנו שדין בריה עליהם בע"כ, מ"מ גם כשאנו אומרים דהקרא לא בא למעט תחלת הציהוב, והיינו דהקרא ממעט נרבע ונעבד. הנה גם מצד הסברא יש לומר דהתחלת הציהוב תורת בריה עליהם, כיון שעכ"פ אין זה ממש יונים ולא תורים. וזהו כמו שכתבנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם דתמיד איכא לספוקי בבריה כמו שיש להסתפק בספיקא לומר דספיקא הוא, הנה כן יש להסתפק גם בבריה

אמנם הרמב"ם תפס כן דכיון דמוקמינן למעט נרבע ונעבד, ממילא נפשוט הבעי' דר' זירא דתחלת הציהוב בזה ובזו: ספיקא הוי ופסק דהוי ספק, וכמו שכתבנו לעיל

עוד יש לומר בשיטת הרמב"ם דסבר דתנאי פליגי בזה, והיינו דהתנא דברייתא דממעט תחילת הציהוב בזה ובזה מקרא וכמי שאיתא בתו"כ שם סבר דע"כ בריה הוי מצד דין התורה, ולא ממעט נרבע ונעבד מקרא מטעם דסבר דזה ידענו מהא דמיעטה התורה גבי בהמה. והטעם בזה דכל שאיתא בהריגה עמ"י עדים הנה בע"א או עפ"י הבעלים גם כן דין קטלא עליהם, ומאוסים לגבי מזבח, ולא סבר האי סברא גבי נרבע מטעם