נזר הקודש - חולין סו

התוס' שם ד"ה מלמד. וכן כתבו התוס' בזבחים נ" ד"ה אם וא"ת בפר"ק דחגיגה דדייק מהא דמסת שאינו מביא חגיגתו אלא מן החולין למ"ל הלא הוי דבר שבחובה, ותיפ"ל מהיקש ויש לומר משום דקאמר התם דחגיגה באה נמי מן המעשר איצטריך מסת למימר דאינה באה הכל מן המעשר אלא מן החולין ומן המעשר מתרווייהו. אי נמי מדכתיב כאשר יברכך בסיפא דקרא ס"ד דאתיא ממעשר להכי איצטרך מסת, יעו"ש. - הרי מבואר להדיא דכל עיקר הא דמסת בחגיגה כתיב, ולא בעולת ראיה, ומחגיגה אין ללמוד. ובירושלמי חגיגה פר"א ה"ג מבואר להדיא דדרשו ממשמעות מסת דקאי על מעשר. והובא בתוס' שם. וא"כ דברי הר"ן תמוה טובא, בזה שכתב דמסת מורה שאינה באה מן המעשר ובירושלמי מבואר להיפך דמסת מורה שבא מן המעשר, עד שפריך שם ויביא כולם מן המעשר. ומשני שזה נלמד מגז"ש דהמעשר באה לטפילה כמבואר שם

והנה אפשר לומר בכוונת הר"ן דמדאיצטריך קרא בחגיגה הא דמסת להתיר מעשר בתערובות, ממילא נשמע דבעולת ראיה שאין מעשר בא בתערובות גם כן. והיינו מפני שהוא חוב גמור, וגם אינו בא לאכילה כדין מעשר, וממילא יש ללמוד לכל דבר שבחובה, ואעפ"י שאין זה בלשונו. אבל יש לדחוק בכוונתו

ומה שמתרץ דשאני עולת ראיה שהיא חוב המוטל עליו, ואינו דומה לחוב שאדם עושה מעצמו, והנה לכאורה קשה מהא דפסח שג"כ חוב המוטל על האדם בעל כרחו, אפשר לומר דשאני פסח שבא לאכילה. ואינו דומה לעולת ראיה שהוא כליל על המזבח. ולהכי בעינן לפסח לימוד מיוחד. והא דיליף ר"ע פסח מחטאת דאהרן, אעפ"י שלא דמי דחטאת אהרן נשרף, ואינו דומה לפסח דבא לאכילה, וא"כ קשה הא דאיתא במנחות שם דיליף ר"ע מזה לפסח. אבל זה אתי שפיר לפי מה שכתבו התוס' הכא בד"ה כמשפט דמיתורא דאשר לו נלמד על כל חטאות אפילו על חטאת העוף אעפ"י שבא לאכילה יעו"ש. ובזה אתי שפיר הלימוד גם לפסח. כן נראה בביאור הענין בזה

שם מה להלן אוחז הראש בגוף ומזה. והקשה הר"ן דהכא משמע דלר' אלעזר בר' שמעון אין מבדילין בעולת העוף. ואילו בזבחים ס"ה אמר ר' אלעזר בר' שמעון שמעתי שמבדילין בעולת העוף יעו"ש. ותמוה דהרי זה שם בחטאה"ע. ונראה שצריך לגרוס חטאה"ע במקום עולת העוף. והקושיא היא כמו שהקשו התוס' בד"ה ואינו מבדיל. - ומה שמתרץ הר"ן דהכוונה אם ירצה, כתבו התוס' שאין לפרש כן

כ"ב ע"ב, בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו וכו'. ויש לעיין היכי מיירי אם רק נדר להביא אבל טרם הקדישם. או דלמא דמיירי גם בשהקדישם. - ונראה דמסתמא איירי שלא הקדישם עדיין מטעם דהוי מחוסר זמן. אבל זה רק בשהביא מן התורים תחלת הציהוב, דבזה הוי החסרון זמן טרם שנעשו גדולים. אבל מה שהביא מן בני היונה בהו הספק שמא עבר זמן. ובזה אפשר דליכא איסור משום מקדיש כמו שאסור להקדיש בע"מ. וא"כ יש לפרש דהבני יונה הקדיש, והבני תורים לא הקדיש ויהיו אצל הכהן עד שיבוא הזמן הראוים להקרבה

ולפי"ז יש להבין מדוע לא יצא ידי נדרו אפילו אם בריה הוי. והיינו דהרי אמר או מן התורים או מן בני היונה. והנה בני היונה בתחלת הציהוב דספק הוי אם עבר זמנם, ואינם בהקרבה בלכתחילה, אם אמרינן ספיקא הוי, ואם אמרינן בריה הוי גם בדיעבד לא יצא. אבל מן התורה הלא אפשר להמתין עד שיבוא הזמן ויקריבם לעולה, וכיון שאמר או מן התורים, הנה שפיר יצא ידי נדרו מן התורים. וע"כ כוונת הש"ס דמסתפק גם אתורים, היינו בכוונה על הזמן ההוה טרם שבא זמן הקרבה, דאם בריה הוי לא יצא ידי נדרו. ואם ספיקא הוי יצא ידי נדרו

והנה הקשו בתוס' מה שייך לומר יצא ידי נדרו כיון שאין הכהן יכול להקריבם. ותירצו דמיבעי' ליה כגון אם עבר והקריב. והקריב את שניהם מן התורים, ומן הבני יונה והספק בשניהם היינו דהבני יונה הספק שמא עבר זמנם והתורים בספק מחוסר זמן. אבל בממנפ"ש יצא ידי נדרו, והיינו אם אמרינן דהבני יונה עבר זמן, ממילא התורים כשרים דהמה גדולים. ואם נחליט דהתורים טרם הגיע זמנם להיות גדולים ממילא הבני יונה טרם עבר זמן, וכשרים המה. אבל כל זה אם ספיקא הוי. אבל אם אמרינן דבריה הוי בזמן הציהוב, ממילא שניהם פסולים הבני יונה פסולים מטעם עבר הזמן, והתורים פסולים מפני שלא הגיע זמנם

אמנם כל זה לענין דיעבד אם עבר והקריב. אבל לכתחילה נראה דהכהן צריך להמתין עם התורים עד שיגדילו. וכן ראיתי ביש"ש סימן מ"ה שכתב אלא שמ"מ יצא ידי נדרו בהראותו לכהן. (ונראה שצריך לגרוס בהבאתו) והכהן ימתין עד שיזהיבו, ויביא אותו שהוא מן התורים, או ימכרם ויפלו דמיהם לעולה אחרת שהוא מן התורים או מן בני היונה. ואי אמרינן בריה הוא לא יצא אפילו ידי נדרו ונשאר בספק ולא יצא ידי נדרו עכת"ד, יעו"ש. והנה זה שכתב דמן התורים ימתין עד שיזהיבו, זהו כמו שכתבנו. אבל זה שכתב או שימכרו קשה הא לא הוי זה מום קבוע, ורק מום עובר דהרי אפשר להמתין, ואינו במכירה. ועוד הרי אין פדיון לעוף. ואפשר דמיירי שהבעלים לא הקדישו, והניחו מלהקדיש וסומכין שהכהן יקדישום

אבל לפי"ז קשה מדוע אם אמרינן דבריה הוי לא יצא ידי נדרו. תמוה מדוע לא יצא ידי נדרו אם ימתין הכהן בהתורים עד שיזהיבו ונעשו גדולים. ואפשר לומר דאם בריה הוי, הכוונה שאינם לא מן היונים ולא מן התורים. ואיהו אמר מן התורים או מן בני היונה, ואלו לא הוו לא מן היונים ולא מן התורים. ומה שנעשו אח"כ תורים הרי אינם מה שהקדיש

והנה מה שכתב היש"ש דימכור התורים ויקח בהדמים או תורים או בני יונה, לכאורה היאך יכול ליקח מדמי התורים בני יונה, כיון שהדמים באו מן התורים. ונראה כיון דדעתו של המקדיש היה או מן התורים או מבני היונה יכול ליקח מדמי התורים גם בני יונה, וצ"ע

והנה התוס' בתירוצם השני כתבו אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב. והקשה המל"מ בפרי"ד ממעה"ק דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק היאך יתכן דיצא ידי נדרו, והלא אף שהקריבו אלא ששחטו שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כש"כ היכא שאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, יעו"ש. והנה הדמיון שהביא בהא דשחטו שלא לשמו דאינו עולה לחובה, שאני התם שהקדיש קרבן מעליא, והכהן שינה מדעת המקדיש, ממילא לא יצא ידי נדרו. משא"כ הכא שהקדיש רק באופן שאינם בני הקרבה, ורק אחד משניהם ראוי להקרבה. ומה שנדר הביא להכהן. והכהן לא פעל לגריעותא יותר ממה שנדר. וכוונת התוס' דיש בהבאה לכהן קיום הנדר, מפני שיש בזה מה שנדר. והיינו שאחד מהן ראוי להקרבה, ואעפ"י שאינם בהקרבה מטעם האיסור חולין בעזרה, אבל אין זה גריעותא בהנדר, כיון שמה שנדר קיים

תוס' ד"ה איצטריך קרא למעוטי ספיקא. תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש ב"מ דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק יעו"ש. וקשה דהלא התם יש חידוש התורה דבעינן עשירי ודאי, ואפילו רובא לא מהני, ומצינו הרבה בזה כמו בסוטה כ"ט דבעינן ודאי טומאה, ודאי טהרה, יעו"ש. וכמו כן אמרה תורה ממזר ודאי ולא ממזר ספק, והיינו שהתורה הקילה בספק, ואין זה ענין להא דהכא דאמרה תורה להחמיר. ולזה לא איצטריך קרא דבלאו הכי מחמירין מספיקא. וגם גבי בהרת דטיהרה התורה בספק מדפתח בטהרה תחילה, וצ"ע

ונראה דזה נכלל בזה שכתבו דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם אלא מספק, יעו"ש. והביאור בזה דהיכא דאמרה תורה תורת ודאי בזה שפיר