נזר הקודש - חולין סה

יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא וכיון דתנן באלו טרפות נשברה השדרה ונפסק החוט טרפה, משמע דנשברה השדרה ורוב בשר בלא נפסק החוט דכשרה. ולר"ל דאמר אלו כשרות דוקא וכיון דתנן נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשרה. משמע דבנשברה השדרה עם רוב בשר טריפה. נמצא לפי"ז דדין זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל

אמנם יש לדייק דקאמר הש"ס דנפק"מ דפליגי בדרב מתנא ומדוע לא קאמר הש"ס דפליגי בזעירי בהא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. אבל אם אמרינן כשיטת התוס' דדינא דזעירי מיירי דוקא עם פסיקת החוט. א"כ גם דינא דזעירי נכלל בהא דאלו טריפות דחשיב פסיקת החוט בכלל הטרפות. ואפילו לר' יוחנן האי דינא דזעירי נכלל בהטריפות, ולהכי לא קאמר הש"ס דפליגי בדינא דזעירי. וא"כ מוכח דדינא דזעירי דמיירי בנשברה המפרקת עם רוב בשר עמה וגם נפסק החוט. וממילא נשמע מזה דנשברה המפרקת עם רוב בשר והחוט קיים דליתא בזה משום טריפות ג"כ, ורק בנשברה המפרקת עם פסיקת החוט דאז הוי נבלה גם כן. והצדק עם הט"ז ודעימיה דמכשרי בנשברה המפרקת ורוב בשר עם החוט שלם ויפה

עוד נראה דהנה יש לדייק בעיקר דברי זעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב הבשר עמה נבלה. ומוכח דכוונתו נבלה שמטמאה גם מחיים ודינה כמתה. וזה מוכח מדפריך אביי וכי מתה עומד ומולק. וקשה מנין להש"ס דכוונת זעירי דהוי נבלה ומטמא מחיים, דלמא הוי נבלה לענין דלא מהני שחיטה לטהר מידי נבלה, אבל אינה מטמאה עד שתמות. ודינה כמפרכסת שדין חיה עליה עד מיתה ממש. ונראה שזה הוקשה להרשב"א והריטב"א והוא שכתבו דדינא דזעירי הוא דין דשמואל דאמר לקמן כיוצא בו באדם שמטמא באהל יעו"ש. וע"כ כוונתו דע"כ לא פליג זעירי על דינא דשמואל, ותרווייהו סברי דבשבירת המפרקת ורוב בשר דין מת עליו גם מחיים. - אמנם אף כי מסתבר לומר כן כי דינא דשמואל וזעירי אחד הוא. אבל אכתי קשה הלא כיון דאיכא פירכא גדולה כמו שפריך אביי וכי מתה עומד ומולק. הנה בשביל קושיא זו הלא יש לומר דכוונתו של זעירי רק דהוי נבלה לענין שלא מהני שוב שחיטה לטהר מידי נבלה. אבל אין לה טומאה עד שתמות מיתה ממש. וזהו בבהמה ועוף, אמנם שאני באדם, דע"כ צריך לומר כן דשאני באדם מדחזינן דלא פריך הש"ס אדינא דשמואל ממליקה. ודוחק לומר כיון דדינא דשמואל מסודר בש"ס לאחר שהביא הש"ס הברייתא דבמליקה היתה בלא רוב בשר

ונראה דההוכחה דדינא דזעירי דהוי נבלה מחיים הוא מכח הא דאיתא בסוגיא ל"ב דפריך שם מדוע לא חשיב התנא בהטריפות הא דחזקיה דעשאה גיסטרא נבלה. ומשני דלא חשיב אלא הני דלא מטמאה מחיים. אבל הני דמטמאה מחיים לא חשיב, יעו"ש. ולפי"ז האי דינא דזעירי אם לא מטמאה מחיים תקשה מדוע לא חשיב התנא. וע"כ צריך לומר ג"כ משום דהאי דינא דזעירי הוי נבלה מחיים גם לענין טומאה משום דחשיבה כמתה ממש

אמנם לפי"ז אזדא ההוכחה שכתבנו מהסוגיא דלקמן לר' יוחנן דסבר אלו טריפות דוקא, ולא קאמר הש"ס דנפק"מ להא דזעירי בנשברה מפרקת ורוב בשר דסבר התנא דכשרה. והוכחנו דע"כ טרפה מטעם פסיקת החוט ובלא נפסק החוט כשרה לכו"ע. וכיון דדינא דזעירי מיירי בפסיקת החוט והרי תנן זה במשנה. אבל אם אמרינן דכל עיקר דינא דזעירי שאמר דמטמא מחיים נלמד מדלא חשיב התנא מה דמטמא מחיים, איכא למימר דלהכי לא חשיב התנא האי דינא דזעירי במשנה. ממילא אין לומר דמשום דאלו טריפות דוקא דמזה מוכח דנשברה השדרה ורוב בשר בשלא נפסק החוט דכשרה, דהלא יש לומר דלהכי לא קאמר הש"ס נפק"מ זו כיון דהוי נבלה מחיים, ולא נכנס זה גם בכלל המיעוט. ואדרבה יש לומר דכוונת התנא אלו טריפות, ולא נבלות דמחיים

אבל יש לומר טעם אחר דלא חשיב התנא הא דזעירי כמו"ש התוס' דכיון דדינא דזעירי מיירי בפסיקת החוט, והתנא חשיב בנפסק החוט ויש בזה גם דינא דזעירי. וא"כ ליכא הוכחה דמטמא מחיים דהרי יש לומר דבאמת אינו מטמא מחיים והא דלא חשיב לה משום דנכלל בהא דשנה התנא נפסק החוט. ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתיה מנין לנו לומר דדינא דזעירי הוי טומאה מחיים, וכיון דאיכא למימר דלא חשיב התנא מטעם דזה נכלל בדין המשנה, ממילא הוכחה ליתא

וע"כ צריך לומר כמו שכתבו הרשב"א והריטב"א דדינא דזעירי הוא דינא דשמואל שיש בשבירת המפרקת ורוב בשר טומאה מחיים. וכיון שהוכחנו לעיל מהסוגיא נ"ד דבלא פסיקת החוט כשרה, ממילא דינא דזעירי ושמואל מיירי בפסיקת החוט, וכמו שכתבנו

וע"כ דסברי הרשב"א והריטב"א כמו"ש התוס' דהא דלא פריך הש"ס מדוע לא חשיב התנא הא דזעירי הוא משום דדינא דזעירי מיירי ע"כ בפסיקת החוט. והתנא חשיב נפסק החוט, והא דלא חשיב עם רוב בשר דאז הוי נבלה, כיון דגם להיות נבלה בעינן ע"כ פסיקת החוט, לא חש התנא לזה כיון דתנא פסיקת החוט לטרפה שוב לא איכפת להתנא למיתני ברוב בשר להורות דין נבלה מחיים. - ותצא מזה דאף אם אמרינן דחשיב התנא גם לאלו דהוי נבלה כמו בהס"ד, גם כן לא צריך למיתני הא דרוב בשר לנבלות כיון דעיקרה של המשנה לחשוב אלו טרפות. ולפי"ז הוי סברת התוס' שכתבו דלא קשה מדוע לא חשיב הא דזעירי שהוא מטעם כיון דבעינן פסיקת החוט ותנא נפסק החוט. ולפי"ז אין הכרח לזה שכתב השבות יעקב דהתוס' כתבו כן להס"ד. וזהו ע"כ גם שיטת הרשב"א והריטב"א. וממילא כתבו דדינא דזעירי הוא דינא דשמואל, ובשניהם מיירי בנפסק החוט. וממילא לר' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא, מוכח דבלא נפסק החוט אפילו בנשברה המפרקת ורוב בשר כשר לגמרי. וזהו כדינא של מהר"י והט"ז וכמוש"נ בס"ד

ע"ב מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין, והיינו דדבר שבחובה אינו יכול לפטור חובתו מן המעשר. ואפילו למ"ד מעשר ממון הדיוט. אבל עכ"פ יש לו למעשר חיוב עצמו. ואינו יכול לשנות מחיוב זה למיפטר חיוב אחר. והר"ן הקשה וכן הרשב"א הא יש ללמוד מהא דאמרה תורה גבי עולת ראיה דאינה באה אלא מן החולין, מהא דאמרה תורה מסת ידך כמבואר בחגיגה יעו"ש. והנה במנחות פ"ב במשנה יליף מפסח מצרים, ור"ע השיב בברייתא וכי דנין אפשר משאי אפשר, יעו"ש. וקשה מדוע לא ילפינן מעולת ראיה. והנה בחדושי הר"ן כתב דמעולת ראיה אין למילף מטעם שהיא חובה עליו בע"כ, אבל אופן דאיהו גרם אנפשיה לאיחיוביה, יעו"ש. וקשה בהא דאיתא שם במנחות דפריך הש"ס ופסח גופיה מנלן, יעו"ש. וקשה הלא פסח הוי חיוב בע"כ כמו עולת ראיה. וא"כ מדוע לא אמרו דילפינן מעולת ראיה לפסח שאינו בא אלא מחולין. וזה הוי גם כן חובה הבאה על האדם בע"כ

והנה בעיקר מה שכתב הר"ן דילפינן בעולת ראיה מהא דמסת ידך, תמוה דהלא מבואר בחגיגה ח' דזה נאמרה על הקרבן חגיגה, ומה"ט מבואר שם דטופלין מטעם דכתבה תורה כאשר יברכך ד'. אבל זה לא נאמרה על קרבן עולת ראיה, והיינו דזה נלמד ממקום אחר, והיינו מהלימודים המבואר בסוגיא הכא, או מטעם דעולה שאינה נאכלת, ועפ"י דרשת הספרי כמבואר שם בתוס' ד"ה אמאי. ובזה אתי שפיר הא דלא נלמד דפסח אינה באה אלא מן החולין מעולת ראיה מטעם דלא נאמרה זה בעולת ראיה, וא"כ דברי הר"ן תמוה טובא, וצ"ע

וזה אין להקשות מדוע לא ילפינן מהא דחגיגה שאמרה תורה מסת ידך, שזה מלמדנו דאינה באה מן המעשר, משום דהתם אמרה תורה דיכול לטפול מדכתיב כאשר יברכך ד', ובקרבנות חובה אין טופלין ג"כ. ולזה נדרש לימוד אחר. ומטעם זה אין ללמוד הא דחגיגה מהכא, משום דיש לומר אם התירה תורה הא דטופלין סד"א דיכול להביא כולה מן המעשר. כמו"ש