נזר הקודש - חולין סב

דשאני בין נעקרו מקודם שהתחיל במליקה לבין שנעקרו במליקה עצמה, וצ"ע

ע"ב, אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה, ויש לעיין היאך הדין במפרכסת אם מטמא במשא כדין נבלה ממש, או דלמא דהוי נבלה דלא מהניא לה שחיטה לטהר מדין נבלה. והרשב"א כתב ונ"ל דהכי קאמר נבלה ומטמא במשא אעפ"י שמפרכס, וזעירי ודשמואל היא דאמר לקמן נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל. והיינו דאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא וכי מתה עומד ומולק וכו' יעו"ש. והנה רש"י מפרש גם כן ומטמאה מיד אעפ"י שהיא מפרכסת דמתה ממש היא, ושחיטה דלאחר מכאן לא מטהרה מידי נבלה, יעו"ש. ותמוה דדבריו סותרין דכיון דפירש דמטמא מיד דמתה ממש היא, וא"כ למה כתב אח"כ דלא מהני שחיטה לטהרה מידי נבלה, ואפשר שזהו כוונת הרשב"א שכתב דלשון שפירש"י צ"ע

והנה הרא"ש והטור הביאו להאי דינא דזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. והקשה הב"י בסימן כ"ז וז"ל ותמיהא לי למה הוצרך לכתוב כיון דלא בא לכתוב דיני טומאה וטהרה, יעו"ש. והתורת חיים כתב דנפק"מ דאם שחט אח"כ הסימנים דעל ידי השחיטה הוי בני מעיים כמנחא בדיקולא, והוי המעיים אבמה"ח ואסור לבני נח מטעם דליתא בזה משום דליכא מידי כיון דלישראל גם כן משום נבלה, יעו"ש. - ולדעתי דבריו תמוהין טובא כיון דהדין דמטמא מיד והרי היא כמתה ממש כפירש רש"י והרשב"א. וא"כ השחיטה לא מהני מידי, והתולש אבר ממנה הרי זה כתולש מן הנבלה שמתה, וליתא בזה משום אבר מן החי. - ובדבר הקושיא של הב"י עי' בדרישה שכתב כמה אופנים

ולדעתי נראה דזה גופא משמיענו דהוי נבלה ואין בזה משום אבר מן החי. והתולש אבר ממנה גם בעודה מפרכסת אין בזה משום אבמה"ח, מטעם דהרי זה כתולש מן הנבלה ממש, דיש בה משום נבלה ולא משום אבמה"ח, ומותר לב"נ. - וזהו כוונת הרא"ש והטור דיש בזה נפק"מ לדינא באיסור והיתר, ומיושב קשיות הב"י שהקשה דהלא אין דרכו של הטור לכתוב אלא מה שנוהג באיסור והיתר. ולפי דברינו גם זה הוא באו"ה. אבל זה היפך מדברי הגאון תו"ח וכמוש"נ

ברש"י ד"ה אף וכו' הא הכא כתיב בהדיא דיבדיל יע"ש. הנה ע"כ כוונת רש"י מהא דומלק והקטיר, והרי זה דכתיב בהדיא

תוס' ד"ה ואינו מבדיל, פ"ה כיון דכתיב לא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד וכו' וקשה לפירושו דלקמן כ"ז אמרינן בהדיא דהא דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף, יעו"ש. משמע דסברי התוס' דמצוה מן התורה גם בעוף לשחוט שני סימנים. וכן דעת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל. אמנם רש"י לשיטתו שמפרש שם דמדרבנן אצרכוה תרתי, אבל מן התורה סגי בסימן אחד בעוף, ובזה הוי רש"י לשיטתו. ולהכי כתב רש"י הכא דיותר מסימן אחד הוי הבדלה. והכא במצות מליקה שהוא מן התורה ודאי סגי בסימן אחד

שם בפירש"י ד"ה וכי מתה עומד ומולק, דהא ודאי עוף בחד סימן מתה. וקשה לרב אדא דסבר לקמן ושט ולא קנה, והיינו דסבר דעיקר חיותא בושט, א"כ אפשר דמולק בראשונה את הקנה ולא נפיק עדיין חיותיה. ובחדושי לרע"א כתב בזה דרבא לשיטתו דסבר לקמן כ"ח בההוא דממסמס קועי' דמא דושט או קנה. עוד תירץ דשאני במליקה דאיכא גם שבירת המפרקת, ובזה מודה גם רב אדא

דף כ"א אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל. משמע דסגי בזה להיות מטמא באהל אפילו הוא מפרכס, כפירש"י מטעם דאעפ"י שקיי"ל דמפרכס הרי הוא כחי. אבל באופן זה שנשברה המפרקת ורוב בשר הוי הפירכוס כזנב הלטאה שמפרכס, ודינו כמת ממש. ומשמע גם כן דאפילו אם הסימנים שלמים. ויש בזה חידוש דין יתר על דברי זעירי דאמר לעיל דנשברה מפרקת ורוב בשר דהוי נבלה ומטמאה מחיים, והיינו דשם מיירי לטומאת נבלה להיות מטמא במגע ובמשא אבל טרם נשמע לגבי אדם שמטמא באהל. והנה מסתימת הש"ס משמע דדינא דזעירי והכא דינא דשמואל שני דינים נינהו. והיינו דדינא דזעירי מיירי בבהמה, ואדם משונה מבהמה מטעם דאדם אית ליה מזלא כמו"ש התוס' לקמן מ"ב ד"ה ואמר בשם הר"ת. וכן להיפוך לא ילפינן בהמה מאדם. ולהכי לא פריך הש"ס הכא אף אנן נמי תנינא כמו שפריך הש"ס לעיל לזעירי מהא דמלק בסכין, דיש לומר דשאני בהמה, וביותר עוף דזוטר חיותיה

שם, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר ר' שמואל בר יצחק ומגבו. - והנה משמע דהא דאמר מגבו בא למעט מכריסו. והנה הרמב"ם בפר"א מטו"מ הט"ו כתב או שנקרע מגבו או שנחלק לשני חלקים בבטנו, יעו"ש. ויש לעיין הלא זה לא הוזכר בש"ס. ואדרבה מגבו ממעט הבטן והיכן מצא הרמב"ם דגם קרע בבטן הוי דינו כמת להיות מטמא באהל

שם אמר שמואל עשאה גיסטרא נבלה. הנה לא אמר מטמא באהל, משמע דרק בבהמה כן הדין דהוי נבלה. אבל אינו מטמא באהל. והנה משמע דגם כשקרע הבטן לשנים לא הוי אלא נבלה לטומאת מגע ומשא, אבל לא לטומאת אהל. וגם הרמב"ם כתב זה בפר"ב מאבוה"ט ה"א וז"ל חלק בהמה לשנים הרי זו נבלה ומטמא במשא ובמגע. ואילו בטומאת מת לא כתב הא דחלקו לשנים שזהו גיסטרא. משמע שזה אינו מטמא באהל. ותמוה היתכן שאם נחלק לשני חלקים בבטנו מטמא באהל, ובחלק כל הגוף לשנים אינו מטמא באהל. והנה רש"י מפרש גיסטרא שחתכה לרחבה וכו' עד החלל יעו"ש. ובזה אתי שפיר הא דאמר שמואל נבלה, ולא אמר מטמא באהל. אבל הרמב"ם שמפרש חלק הבהמה לשנים, א"כ אמר שמואל דהוי נבלה ולא אמר מטמא באהל לגבי מת, ומדוע השמיט הרמב"ם דמטמא באהל

שם, אמר ר' אלעזר ניטל הירך וחלל שלה ניכר נבלה. ולא אמר מטמא באהל משמע גם כן דרק לגבי בהמה כן הדין ולא לגבי אדם להיות מטמא באהל. והרמב"ם כתב זה ג"כ לגבי בהמה באבוה"ט שם, ובכל זה צ"ע

שם, תנן התם הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאים, ופירש"י בשמונה שרצים קא מיירי. והתוס' פירשו גבי בהמה וחיה ועוף מיתניא. ושם, מאי הותזו, ר"ל אמר הותזו ממש. רבי אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף. וכתבו התוס' נראה דפליגי אזעירי דלעיל דסגי ליה במפרקת ורוב בשר. ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דמיירי בבהמה חיה ועוף, ולהכי כתבו דפליגי אזעירי, אבל לרש"י שפירש דמיירי בשרצים, איכא למימר דשאני שרצים שאין חיותן כל כך במפרקת, ולהכי אמר ר"ל דבעינן הותזו ממש. ור' אסי אמר ר' מני אמר כהבדלת עולת העוף דהיינו מפרקת ורוב בשר, וגם פסוקת הסימנים או כולו או רובו

והנה הרמב"ם מפרש כפירש"י דאל"כ תקשה כיון שפסק כזעירי בפר"ב מאבוה"ט, הרי לא יכול לפסוק דבעינן הותזו ממש, וגם לא בעינן שיקרע בסימנים כיון דסגי במפרקת ורוב בשר. ובזה ניחא שכתב הא דהותזו ראשיהן בפר"ד מאבות הטומאה הי"ד. אבל תמוה מדוע כתב בפר"א מטו"מ שם או שהותז ראשו, והלא כיון שפסק כזעירי גבי בהמה, ופסק כשמואל גבי אדם דבנשברה מפרקת ורוב בשר מטמא באהל, וא"כ מדוע כתב הא דהותז ראשו הכא גבי טומאת מת

והנה מרן הכס"מ שם בטו"מ מפרש דברי הרמב"ם דבעי הותז ראשו ממש. והקשה דהרי משמע בסוגיא הכא דאפילו למ"ד הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וכו' יעו"ש. ביאור דבריו דסגי כמו במליקה דהיינו שבירת המפרקת ורוב בשר עם חתיכת הסימנים או רובו אבל זה סגי. ואם כן מדוע כתב הותז ראשו, דמשמע דגמרי, זהו ביאור דברי מרן. אבל תמהני מדוע לא הקשה על הרמב"ם מדברי עצמו שכתב נשברה