נזר הקודש - חולין ה

נזר הקודש

מסכת חולין

פרק ראשון

משנה הכל שוחטין, פירש"י כל היכא דתנא הכל כולהו מייתי להו בשמעתתא קמייתא דערכין, ומפרש הכל לאתויי מאי וכו' - ויש לעיין מה בעי רש"י בזה - ואטו לא ידענא הלשון הכל משמע לרבות

, ונראה דכוונת רש"י דהריבוי מרבה גם אופן כזה שיוצא מכלל אנשים - מסתם ישראל - ולזה כוונת רש"י שהביא מסוגיא דערכין דמרבה שם להני שאינם בכלל סתם ישראל כגון לענין ערכין מרבה מהכל מופל"ל - וכמו כן שם כל הני הכל דחשיב שם מרבה אותן שאינם בכלל סתם ישראל, ולכן הכא דתנן הכל שוחטין ג"כ ע"כ מרבה באופן כזה שאינו סתם ישראל - והיינו איש כזה שהוא בחסרון לשחיטה, ומכל מקום מותר לשחוט גם לכתחילה - והביאור בזה דלכאורה יש לפרש דהריבוי דהכל בא לרבות גם נשים והיינו הכל, אחד אנשים, ואחד נשים, והריבוי הוא במין. וכדתנן הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים, ולפרש דנשים ג"כ לפעמים שוחטין לכתחילה באופן שעומד אחר על גביו - ובדיעבד גם כששחטה בינה לבין עצמה שחיטתה כשרה - וכמו שיטת ר' אלדד הדני דנשים לא ישחטו לכתחילה על זה מביא רש"י דמבואר בשמעתתא קמייתא דערכין דהכל בא לרבות אופן כזה שהוא מוצא מסתם ישראל - ונשים הם בכלל ישראל - רואין אשה בכלל חסרון, דהרי היא במצוה דשחיטה כאיש. מפני שהושוו לכל עונשין שבתורה - הריבוי דהכל בא לרבות טמא במוקדשין או מומר וכותי

והנה לשיטת הלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו לכתחילה מפני שדעתן קלות, קשה מדוע לא מפרשי בגמ' דבא לרבות נשים דשוחטות לכתחילה באחר עומד ורואה, ובדיעבד כשר גם באין אחר עומד ורואה

ונראה דע"כ כוונת הלכות ארץ ישראל הוא מצד חומרא והידור, אבל לא מעבם הדין - וממילא אין לומר דהכל מרבה נשים כיון שע"כ הריבוי בא לרבות אופן שהוא בחסרון יוצא מן הכלל ואינו בסתם ישראל - וזה לא שייך בנשים דע"כ בעצם הדין הרי היא לענין שחיטה ככל ישראל. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מזבחים דמבואר ששוחטות גם לכתחילה, והיינו דשם מיירי לענין עצם הדין

שם במשנה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן - נקט יקלקלו לשון להבא, מדייק הש"ס להורות שאין מוסרין להן לכתחילה - ביאור הדברים הא דהוכרח התנא לשנות הכא הא דאין מוסרין להן לכתחילה בכדי שיהי' הא דחוץ גם בשני אופנים היינו על לכתחילה וגם על דיעבד. וכמו שברישא בהכשר השחיטה יש שני אופנים - הנה גם הא דחוץ מיירי בשני אופנים, היינו דגם בדיעבד פסול וגם הדין בלכתחילה ולהכי שנה יקלקלו דגם לכתחילה אין מוסרין להן. ולכאורה קשה כיון שגם בדיעבד פסול א"כ אין סברא למסור להן לכתחילה ולזה הוכרח רש"י לפרש דזה קאי אפילו אם אחרים רואין אותן. והתוס' הקשו דזה שמעינן מסיפא דתנן וכולן ששחטו דמשמע דוקא דיעבד. ונראה ביישוב פירש"י, דברישא משמיע התנא דאין ליתן לכתחילה אפילו אחר עומד על גביהן, היינו אחד ובסיפא אשמעינן אפילו אחרים דהיינו שנים עומדין על גביהן ג"כ אין מוסרין להן לכתחילה - אבל יש להקשות דלמה לן הרישא לאשמעינן דאין מוסרין להן לכתחילה, כיון דזה שמעינן בסיפא דגם אם שנים רואין ג"כ דוקא בדיעבד, ועוד דלפירש"י הסיפא מיותר לגמרי, מטעם גם מרישא שמעינן זה דאחרים רואין אותן שחיטתן כשרה מדתנא שמא יקלקלו - ומזה מובן דאם אחרים מעידין שלא קלקלו דהשחיטה כשרה - וזה נכלל גם בקושיות התוס', וא"כ דברי רש"י תמוה טובא

ונראה ביישוב פירש"י משום דיש שתי ריעותות בשחיטת חש"ו, א') חסרון כוונה, ב) חששא דקלקול - והנה לקמן י"ב מדייק הש"ס מהא דמכשרינן שחיטת חש"ו בדיעבד כשאחרים רואין אותן דמוכח דלא בעינן כוונה לשחיטה - אבל יש לומר דזהו בדיעבד אבל לכתחילה בעינן כוונה, ורבי נתן דמכשיר בחסרון כוונה הוא רק בדיעבד - אבל יש עוד חששא דשמא יקלקלו, ונפק"מ לדינא באופן דאחרים מזהירים אותם לכוון דאז נקרא זה כוונה כמו"ש התוספות לקמן בד"ה מאן תנא יעו"ש. ולפי"ז מוסרין להן גם לכתחילה, משא"כ בשביל חששא דשמא יקלקלו לא מהני מה שמזהירין אותם ומלמדין להם כיון שרוב מעשיהם מקולקלים כמו שפיר' רש"י לקמן פ"ו - וזה נלמד מהא מדשנה התנא שמא יקלקלו - ומזה מוכח דאין מוסרין להם לכתחילה אפילו כשאחרים רואין אותן

ויש לעיין מדוע אין מוסרין להן לכתחילה כשאחרים רואין אותם, דממנ"פ אם אחרים יאמרו שיש פסול בשחיטה הרי היא נבלה - וראיתי בחידושי הרשב"א שכתב בכוונת רש"י שפירש שהוא מטעם דמועדין הן לקלקל תמיד - דאיכא משום בל תשחית יעו"ש. והנה יוצא מזה לרש"י דבאופן שנדרש לנבלה כמו שצריך להאכיל לכלבים או לנכרים דליכא משום בל תשחית מוסרין להן לכתחילה ג"כ. אמנם התוספות כתבו בשם הר"ת דאין מוסרין להן לכתחילה לשחוט אפילו לכלבים ממני החששא שמא יבואו להכשיר שחיטתן פן יסמכו עליהן גם בלא אחרים רואין אותן. וזהו כוונת התנא דשמא יקלקלו בי' עתיד

שם ואם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. - ובגמ', אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי' לי. - וכתבו התוס' פירוש עלה לחודיא קאי, אבל הא פשיטא דעלייהו נמי קאי דדייקינן עלה לקמן י"ב מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה, וכן פירש"י לקמן יעו"ש. והנה מסיק דקאי אטמא במוקדשין וליתא קמן דלישייליה, והנה קשה מדוע לא שנה התנא ואם שחטו להורות דלא בעי כוונה לשחיטה. - ואין לומר דבא התנא להורות דטמא במוקדשין ובאופן דליתא קמן דלישייליה דאחרים נאמנים. דהלא זה פשיטא דאחרים נאמנים מכח כש"כ דכיון דהוא עצמו נאמן באומר ברי לי, א"כ פשיטא דעדים נאמנים. - והריטב"א הקשה בזה וז"ל וי"ל דכיון שאין כאן אריכות לשון אלא דתנא וכולן במקום ואם