נזר הקודש - חולין נז

וכיון שרבתה תורה דגם בעצם שאין בו בשר ישנו בשבירה לאיסור ל"ת. מזה יש ללמוד דגם בפגימה בעצם ישנו בל"ת. והיינו דאעפ"י דהשבירה אינה מגעת לבשר, אבל לא גרע זה מעצם שאין בו בשר בפנים. ומזה למד רשב"ל וכל הנהו רבותינו בירושלמי שם דפגימה דקה גם כן ישנה בל"ת דשבירה

ולפי זה לכאורה תליא האי דינא דפגימה אם הדין דגם בעצם שאין בו מוח גם כן ישנו באיסור שבירה, ואנן קיי"ל דעצם שאין בו בשר ליתא באיסור שבירה בל"ת דעצם לא תשברו וזהו מסקנא בסוגיא דפסחים פ"ד ע"ב. אבל כיון דהדין זה דבעינן בשר על העצם סגי. ובאופן שיש כזית בשר על העצם אעפ"י שאין בשר בפנים ישנו בל"ת דשבירה. וכן מבואר ברמב"ם פר"י מק"פ ה"ג שכתב וז"ל היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר חייב אעפ"י שהמקום ששבר פנוי מבשרו יעו"ש. וע"כ הכוונה אפילו שאין מוח בפנים, ומטעם זה גם כן יש ללמוד דבעצם כזה גם בשבירה דפגימה ישנו בכלל הל"ת, אעפ"י שאין בו מטרת אכילה, דלא גרע משבירה שאין בפנים בשר. והא דהשמיט הרמב"ם להאי דינא דפגימה בעצם, הוא כמו שכתבנו לעיל ונכון בס"ד

והנה הרי"ף השמיט לגמרי האי דינא דרשב"ל. ובשלמא הני דקדשים הנה דרכו של הרי"ף לכתוב רק מה שנוגע לזמן הזה, אבל מדוע לא הביא הא דבכור שנוהג גם בזמן הזה וצ"ע

י"ח, משנה השוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. גמ' אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה. ופירש"י דגזרי ב"ה הולכה אטו הובאה. לפירש"י פליגי ב"ש וב"ה אם גזרינן גם לטומאה, דב"ש גזרי גם לטומאה. וב"ה סברי דלטומאה לא גזרינן. וע"כ סברת ב"ה כמו דאיתא ביצה ז' אפושי טומאה לא מפשינן. אמנם הרמב"ם בפירה"מ מפרש אם סמכינן אשוחט שאמר ברי שלא בהבאה יעו"ש. והיינו דב"ש סברי דלא סמכינן בזה אשוחט מטעם דאי אפשר שהביא הסכין גם כן. ושחיטתו נבלה ג"כ מספקא. וב"ה סברי דסמכינן כשאמר השוחט שלא הביא הסכין. ולפי מה שכתבנו לעיל זהו גם שיטת הרשב"א והר"ן. והנה לפי"ז הא דאמר ר' יוחנן דב"ה אסרי באכילה, היינו דר' יוחנן סבר דמידי ספיקא לא נפיק. והוכחה לזה מהברייתא דלעיל, ורוצה לפרש שלא תהיה הברייתא והמשנה מחולקין. וסבר דב"ה סברי דספיקא הוי ובאכילה אסור מטעם חזקת איסור דמקודם. אבל לטומאה מוקמינן אטהרה כמו שהיתה בחיים, וכמו שאיתא לעיל ט' ע"א. אבל הרמב"ם השמיט לדר' יוחנן וטעמא דהרמב"ם ביארנו לעיל

שם ואף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר אלא בטבעת גדול אבל בשאר טבעות לא אמר. פירש"י ולא אמר רובו ככולו לשוויה שאר טבעות כקנה וכו' אלא אין השחיטה כשרה בקנה אלא או בטבעת הגדולה או בין טבעת לטבעת וכו' יעו"ש. ותמוה שלפי"ז צריך השוחט לקרוע עור ובשר קודם השחיטה כדי שיכוון לשחוט בין הטבעות, וכמעט שאי אפשר לעשות כן. עיין בחדושי הר"ן שהקשה בזה

והתוס' כתבו דאף ר' יוסי ברבי יהודה לא אמר דמהני שיור מלא החוט על פני רובא אלא בטבעת הגדולה דברובא יש רוב קנה דהא מקפת כל הקנה. אבל בשר טבעות לא מהני רוב טבעות דאין ברוב שלהם רוב הקנה שהרי אין מקיפין כל הקנה יעו"ש. ויש לעיין דלפי"ז רב ושמואל לא איירי לענין הגרמה אלא מיירי למקום שחיטה לומר דלא מהניא אם שחט בשארי טבעות רוב טבעת. - ולפי"ז קשה הא דאיתא לקמן כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל. והלא מוגרמת דידהו לא הוי שיעור שחיטה, דלאו שחיטה היא כלל לכו"ע כיון דלא שחט רובא וצ"ע

והבעל המאור כתב וז"ל והוא הדין לשוחט מתוך שאר טבעות, ולאחר שחתך רוב הטבעת הגרים ויצא לו חוץ מטבעת הגדולה כלפי הראש אעפ"י שאין הטבעות התחתונות מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה חשיב רובה של טבעת כרובו של קנה וכשרה לר' יוסי בר' יהודה יעו"ש. וקשה היאך שייך לומר דרוב טבעת יהיה נחשב ככולו כיון דעכ"פ הוי מיעוט. וכשיצא לחוץ לטבעת הגדולה אין זה מקום שחיטה לר' יוסי בר' יהודה וצ"ע

דף י"ט, אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בששחט שני שליש והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן ורבי יוסי בר' יהודה סבר רובו ככולו. - ויש לעיין בסברת רבנן אטו לא סברי דרוב סגי בשחיטה הלא סתם משנה לקמן כ"ז דרוב בשחיטה סגי. וע"כ צריך לומר דסברי דבשחיט רובא סגי. אבל כל זה בשלא עשה פסול בהמיעוט הנשאר, אבל בשהגרים בהמיעוט פוסל. אבל כשעושה מעשה שחיטה בפסול אז גם במיעוט האחרון פוסל. ומצאתי בריטב"א שמפרש כן בסברת רבנן, ומסיים ואפשר שהוא מדרבנן בעלמא יעו"ש. אבל נראה שדוחק לומר שהוא מדרבנן דכל הסוגיא מורה שפליגי בדין דאורייתא. והריטב"א מסופק בזה מדכתב ואפשר. ומסתברא דסברת רבנן הכא לפי אוקימתא זו דאם עושה פסול גם במיעוט סימנים אחרי שחיטת הרוב גם כן השחיטה פסולה. וכן יש להוכיח מדברי התוס' לקמן ל' ע"ב ד"ה החליד במיעוט סימנין דפירש"י במיעוט בתרא. והקשה רבינו יצחק ברבי מאיר מהסוגיא דהכא דאיכא אוקימתא דרבנן ג"כ מכשרי בשחט שני שלישים והגרים שליש יעו"ש. משמע מזה דאוקימתא זו דסברי רבנן בשחט שני שלישים והגרים שליש דהשחיטה פסולה הוא מטעם דסברי דפסולי שחיטה נוהגים גם במיעוט בתרא, והיינו פסול מדאורייתא

והנה לפי"ז הא דקאמר הש"ס דריבר"י סבר רובו ככולו, ע"כ הביאור דסבר דלאחר שנשחט רוב בהכשר הרי זה כאילו נשחט כולו ממש, והמיעוט הנשאר גם כן דינו כשחוט. וכל מעשה שעושה בהמיעוט הנשאר, הרי זה כאילו חותך ברגלה. וזהו שאמר הש"ס דר' יוסי בר' יהודה סבר רובו ככולו, היינו כולו ממש

אמר לו רב חסדא אדרבה וכו' אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן רובו של אחד כמוהו. והביאור בזה, דכיון דתנן רובו של אחד כמוהו דע"כ הכוונה כמוהו לומר דהרי זה כנשחט כולו, ובזה הוי רובו ככולו. ובזה מדייק גם המשנה דתנא מקודם דרוב שנים בבהמה כשר, ותנא אח"כ רובו של אחד כמוהו, וע"כ הכוונה ללמדנו דהכא הוי רובו ככולו. וזה מלמדנו דשוב לא נפסל בפסולי שחיטה. והרי זה בדמיון כהא דאיתא בנזיר מ"ב אמר רב אחא בריה דרב איכא זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא, יעו"ש. והכא גבי שחיטה ג"כ מלמדנו התנא דרובו של אחד כמוהו ממש. ואין לאחר שחיטת הרוב שום פסול שחיטה במיעוט בתרא, זהו סברת רב חסדא

אמר ליה רב יוסף מאן נימא לן דההוא רובא דהתם לאו ר' יוסי בר' יהודה קתני לה, דלמא ריבר"י קתני לה והיינו דרבנן פליגי עליה וסברי דאף לאחר שנשחט הרוב אם עשה פסול בשחיטה בהמיעוט נפסלה השחיטה, והיינו דלא אמרינן הכא דרובו ככולו

אמר ליה אביי אטו כל רובי דעלמא רבי יוסי בר' יהודה קתני לה. - וקשה טובא מאי פירכא היא איברא דרובי דעלמא כו"ע סברי, אבל הא דרובו ככולו הוי רק אליבא דר' יוסי בר' יהודה. ונראה שזהו כוונת מרן בגיוה"ש שכתב עיין בנזיר מ"ה יעו"ש כוונתו דשם איתא דסברי גבי נזיר רובו ככולו. וא"כ שפיר איכא למימר דרבר"י סבר גם גבי שחיטה רובו ככולו. אבל רבנן סברי דרובא מהני אבל לא הוי רובו ככולו. אבל אפשר לומר דכוונת אביי דהלא כיון שמצינו במקומות הרבה דאמרינן רובו ככולו הוי רק אליבא דריבר"י. וכיון שע"כ בעלמא מצינו דגם רבנן סברי רובו ככולו, א"כ מסתבר דגם גבי שחיטה סברי רבנן דרובו ככולו, ועיקר סברת