נזר הקודש - חולין נו

דמסוגיא זו משמע דלא משום זה בעי בדיקה. ונפק"מ גם באופן דלא בעי ברכה ששחט מקודם בברכה שפוטרת גם זו. ומכל זה בעי בדיקת הסכין. אבל גם מה שכתב הש"ך שהוא מטעם דלמא משתלי מלבדוק אחרי השחיטה כמו שכתב הרשב"א דחיישינן לזה. הנה לא משמע הכא שהוא מטעם דלמא משתלי מדלא קאמר זה רב חסדא, ומשמע דעצם הבדיקה בעינן מצד עצמה. והרשב"א בא בהוספה מצד חשש איסור גם כן

גמ', פשיטא כיון דכי נקב טריפה בעי בדיקה. - וקשה דלפי מה שמבואר דהא דאמר דבעי בדיקה מהא ושחטתם בזה דהיינו דבעי בדיקה קודם שחיטה ולא יסמוך על הבדיקה דאחר השחיטה, והיינו דזה עצמו דין הוא. א"כ לא הוי הבדיקה מצד חששא. דאם בשביל חששא דנקב יש לברר על ידי בדיקה דלאחר השחיטה אם ימצא סכינו יפה. - ונראה דמזה מוכיח הרשב"א בתוה"ב דאסור לסמוך על סמך בדיקה דבסוף מטעם דלמא מישתלי ולא יבדוק

והנה הא דקאמר הש"ס פשיטא דכי נקב טריפה, ולא קאמר דנבלה הוי. משמע מזה דנקובת הושט הוי רק טריפה ולא נבלה. והיינו דנקובת הושט הוי כנקבו הדקין. ואפשר דהשחיטה מטהרת אותו מידי נבלה ג"כ כמו שסבר כן התוס' רי"ד בספר המכריע סימן ה'. וזהו דלא כשיטת הרמב"ם דסבר דנקובת הושט נבלה, ולא מהני שחיטה לטהר מידי נבלה. אבל אפשר לומר דכיון דאם ימצא פגום לאחר השחיטה מידי ספק לא נפיק דלמא נפגם במפרקת וממילא הוי רק ספק נקובת הושט, ובספק הוי רק טריפה

ובזה ניחא מה שקשה לכאורה הא דקאמר מחשש נקב שהוא בושט, מדוע לא קאמר חששא דעיקור דהיינו סכין פגום שעושה פסיקת הגרגרת שהוא נבלה לכו"ע, והיינו שיש לחוש דבגמר רובא פסקה הפגימה את הגרגרת, אבל כיון דלאחר שחיטה על כל פנים ספק הוי דלמא במפרקת איפגם, וא"כ יותר מספק לא הוי

והנה לכאורה קשה מדוע לא קאמר הש"ס דבעינן בדיקה בפגימה דמשהו ועל זה מביא הקרא ושחטתם בזה דלמדנו י"ב בדיקות להסכין שהוא מחששא דמשהו, שהוא פחות מחגירת צפורן. ולכאורה ראיה מזה לשיטת הרא"ש דסבר דפגימה הוא תמיד חגירת צפורן. אבל זה לא קשה מטעם דכיון דעיקר הדבר דבא ללמדנו דבעינן בדיקה קודם השחיטה. ואם בשביל בדיקה דמשהו, הלא ג"כ יכול להיות לאחר השחיטה, וע"כ דבא ללמדנו על איזה חידוש אחר. עוד בזה דרב חסדא לשיטתו הלא סבר לקמן דפגימת סכין כחגירת צפורן

גמ', במערבא בדקו לה בשמשא וכו'. הנה מזה למדו הרמב"ן והרשב"א דפגימה דכל שהו פוסלת ודלא כר"ח דסבר חגירת צפורן. ולכך השמיט הרי"ף הא דרב חסדא. אמנם הריטב"א כתב וכל מה דאמרינן בהנהו אמוראי אינו אלא בתחילה, ולא דעבדו הכי מדינא דהא לא נקט לישנא דאצרכתא אלא הני בדקי והני בדקי, היינו לנהוג בו חומרא בעצמן כראוי לכל בעל נפש לדקדק בזה לכתחילה יעו"ש. ותצא מזה נפקא מינה לדינא לענין דיעבד

שם אתלתא רוחתא לא צריכא מי לא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה וכו'. עיין לעיל ח' מה שכתבנו בזה

גמ'. אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רשב"ל שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח, ופירש"י לעבור עליו בלאו דעצם לא תשברו בו. והנה הרמב"ם לא הביא זה בהלכה. ומשמע דסבר דליכא לאו על הפגימה בעצם, ותמוה כיון שליכא מאן דפליג על רשב"ל בזה. ופלא על הנו"כ שלא הקשו בזה על הרמב"ם. ומצאתי במנח"ח במצוה ט"ז שהקשה בזה בצ"ע. וכדברי רשב"ל איתא גם בירושלמי פר"ז דפסחים הי"א בלא חולק. ואם כן תמוה טובא מדוע השמיט זה הרמב"ם

ונראה דסבר הרמב"ם דזה תליא בפלוגתא אם יש דין שבירת עצם גם בשורף. והנה בתוספתא תניא דליכא בשורף דין שבירה. אבל בירושלמי שם בפר"ז ה"י איתא דאמר ר' אימי בשם ר' לעזר מה טעם אמרו העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר שהשורף יש בו משום שבירת עצם. והביאור בזה דאם אין בשורף משום איסור שבירה הלא יכול לשרוף העצם ולא תבוא המוח שבעצם לידי נותר. ומזה מוכיח דיש בשריפה דעצם איסור שבירה. ולכאורה היאך אפשר לומר דיש בשריפה לאו דלא תשברו בו, כיון דשריפה אין זה שבירה, וע"כ מפרש האי תנא דלאו דוקא שבירה ממש. אלא הכוונה שלא יפגום העצם, וגם פגם בכלל שבירה. וכיון שכוונת התורה שלא יפגום העצם, ממילא כיון שהאיסור שלא יפגום אז הוי בזה דין פגימה כבעלמא כמו בבכור ופגימת מזבח ופגימת הסכין של שחיטה, וזהו דינו של רשב"ל דאמר דגם בדין שבירת העצם בפסח עובר בל"ת גם על הפגימה דמשהו. - אבל הרמב"ם דפוסק כהתוספתא דליתא בשרפה דין שבירה, והיינו דלא הוי כוונת התורה בתורת פגימה, אלא הכוונה שבירה ממש. ולפי"ז אין מקום לומר להאי דינא דפגימה דמשהו. ולהכי השמיט הרמב"ם לדינא דרשב"ל כיון דלא הוי אליבא דהלכתא כיון דסתמא דש"ס בכל מקום דליתא בשרפה דין שבירה כמו הא דלעיל י"א דפריך שם הש"ס דלמא דמנח גומרתא עליה. וגם בפסחים פ"ה מבואר כן. וזהו טעמו של הרמב"ם וכמוש"נ

והנה לכאורה קשה למ"ד דיש בשורף ל"ת דשבירה, א"כ היאך שורפין העצמות כשנעשה נותר והא עוברין על לאו דלא תשברו. אבל יש לומר דאתי עשה ודחי לל"ת

והנה הרש"ש כתב ביישוב השמטת הרמב"ם בפגימת עצם בפסח מפני סתמא דהש"ס לעיל י"א בהא ולא נתחים לנתחים. ה"מ היכא דחתוך לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה. וה"נ לא נחשב פגימה לשבור מטעם החיבור עכ"ד. לדעתי לא דמי דהתם בשביל החיבור שפיר נחשב לנתח אחד, מפני שאין לומר בזה נתחים לנתחים. אבל הכא שהקפידה שלא תהיה שבירה בעצם להכי גם פגימה הוי שבירה. ועוד דאין ראיה מסתמא דגמ' שאמרה כן רק בגדר דיחוי שאין להוכיח מזה רובא. משא"כ האי דרשב"ל מלבד שאין חולק עליו בש"ס דידן עוד איתא בירושלמי פסחים פר"ז הי"א דהרבה סברי כן. וזה יותר עדיף מסתמא דלעיל שהוא רק בדרך דיחוי. - לכן נראה בביאור שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל לנכון

והנה לכאורה מדרשת המכילתא בפרשת בא שדרשו ועצם לא תשברו בו גירסת הגר"א לפי שנאמר ואכלו את הבשר. הבשר שחוצה לעצם, אתה אומר הבשר שבחוץ לעצם, או אינו אלא הבשר שבתוך העצם. ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו עצם שאין בו בשר ת"ל ועצם לא תשברו בו עצם שיש בו בשר (או עצם שאין בו בשר). מבואר מזה דכל עיקר הא דאמרה תורה לאסור שבירת העצם ללמדנו דאסור לשבור העצם בשביל אכילת המוח שבפנים, והיינו דאם לא אסרה תורה שבירת העצם היה אז הדין דמחויב לשבור העצם בשביל אכילת הבשר שבפנים, ואם כן שבירה זו ע"כ מיירי שבירה גמורה שהיא עד הבשר שבפנים. וכן איתא בפסחים פ"ה דאי לאו האזהרה דשבירת העצם היה הדין דמחויב לשבור העצם ולאכול הבשר שבפנים כדי לקיים מצוה דאכילה. ולפי"ז כשאסרה תורה שבירת העצם יש במשמע שבירה ממש. ולפי"ז יש לעיין מנין לרשב"ל ולהנהו רבנן בירושלמי לאסור גם פגימה בעצם

ונראה דכיון שאמרה תורה בפסח שני ועצם לא תשברו בו כמו שמדייקת הברייתא בפסחים שם דכיון דכתיב בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו. וע"כ דמרבה אף עצם שאין בשר בתוכו. ואעפ"י שלשון הברייתא שם משמע דבא ללמד על עצם שיש בו בשר. אבל לפי המבואר במכילתא גם בלעדי הקרא דפסח שני אנו לומדין זה לפי גירסת הגר"א. (ודברי המלבי"ם שם אינם מדויקים) וממילא הקרא דפסח שני מלמדנו גם לעצם שאין בו בשר דישנו בל"ת דשבירה.