נזר הקודש - חולין נה

כוונת רש"י שפירש דלא דמי למגל קציר משום הפגימות כפופות. והכא מיירי שהעוקצים אינם כפופות, ורק מפני שהם מרוח אחת. והיינו שאינם נרגשים אלא בהבאה ולא בהולכה. ובזה יובדל בין פגימה אחת כזה לפגימות הרבה, דבפגימות הרבה תדון כמגירה. אבל קשה טובא כיון שהוליך ולא הביא מה זה ההבדל בין פגימה אחת לפגימות הרבה. והרשב"א והר"ן הקשו בזה. והרשב"א כתב לפי שאנו חוששין שמא יחזור ידו מעט ויפגע בפגימה אחת מהן, ואפילו אמר ברי לי פסולה דחיישינן דלמא הביא מעט ולא אדעתי', אלא בפגימה אחת אפשר לו ליזהר בזה, יעו"ש. ולכאורה מדוע לא חיישי בה לזה בהא דמגל קציר. דהרי זה פשיטא דבמגל קציר דמכשרי ב"ה מיירי גם כן בשהוליך ולא הביא. ומדוע לא חיישי לזה. והנה הר"ן כתב דגם שם לענין אכילה חיישי ב"ה. ומפרש דזהו שאמר ר' יוחנן שם אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסור. ומפרש הר"ן שזהו מטעם הגזירה. אבל יש להבין מה זה ההבדל בין לאכילה ובין לטומאת נבלות. וע"כ שמצד הדין הוי שחיטה כשרה, ורק משום גזירה די בזה שנחמיר באכילה. והנה לפי"ז הכא ששנה התנא דנידון כמגירה משמע דגם מטמא טומאת נבלות. אעפ"י שהכא ע"כ הוא מצד חששא דשמא יביא, וע"כ צריך לומר דשאני הכא דהפגימות אינן כפופות כמו במגל קציר שהן כפופות. וכמו שמדייק רש"י במשנה שראשיה כפופים. וע"כ הביאור בזה שמפני שראשיה כפופים אינו ודאי פוגם אלא ספק הוי. ולהכי לענין אכילה החמירו אם יביא בהבאה. והוא מצד ספק איסור אבל לענין טומאה גם אם יביא אין להחמיר. והטעם בזה כמו שקאמר הש"ס לעיל דבהמה בחייה לאו בחזקת טומאה עומדת. ולהכי לא גזרינן לטומאה כיון דגם אם יביא החזקת טהרה תכריע לטהרה. אמנם הכא בפגימות הרבה שאין הפגימות כפופות ואם יביא הריז נבלה ודאית, יש לגזור גם לענין טומאה גם כן. וזהו דשנה התנא תדון כמגירה, וזהו מפני שאנו דנין שמפני שקרוב הדבר שהביא מעט ג"כ בשחיטתו

אבל אכתי יש לעיין אם הוי נבלה ודאית ואין בזה משום אותו ואת בנו גם כן כדין נבלה ודאית. או"ד דהוי רק ספק נבלה. והנה המהרש"א הקשה בזה למה שנה התנא הא דפגימות רבות, כיון דאפילו בפגימה אחת אם אינה עומדת ארישא דסכינא ג"כ הוי שחיטה פסולה. וא"כ הוי הדין פגימה אחת באמצע כהרבה פגימות, וא"כ מה הוסיף בזה ששנה בפגימות הרבה יעו"ש. והיא תמיה רבתי. - אבל נראה דמיושב לפי דברי הרשב"א שכתב דפגימה אחת כשאמר ברי לי שלא הביא מעט נאמן, משא"כ בפגימות הרבה דאינו נאמן מטעם דלאו אדעתיה

והנה בחדושי רע"א כתב לתרץ קושיות המהרש"א דבהא דתדון כמגירה הוי ודאי נבלה. ואילו בפגימה אחת באמצע לא הוי ודאי נבלה דשמא בשעה שבא הפגימה על הבהמה עדיין לא נחתך כל העור או שבא הפגימה על מיעוט קמא דקנה ולא הוי ודאי נבלה עכת"ד. והנה אף שהדברים נכונים מצד עצמן, אבל אין זה ברור כי בפגימות הרבה הוא ודאי נבלה דע"כ כשאומר ברי לי שלא הבאתי הסכין בהבאה יותר מספק לא הוי, וא"כ נראה דהוי ג"כ ספק נבלה. אבל נראה כמו שכתבנו דהנפק"מ באומר ברי לי שלא הבאתי דבפגימה חדא נאמן, ובפגימות רבות אינו נאמן. אבל מסתבר דיותר מספק לא הוי. ולענין אותו ואת בנו יש להחמיר וצ"ע. והנה הרמב"ם בפר"א משחיטה השמיט הא דהרבה פגימות דברייתא, ורק כתב סתם הפגימה מרוח אחת כמבואר שם בהט"ו וט"ז, משמע דסבר דגם סכין בהרבה פגימות אם הם מרוח אחת ושחט ולא הביא שחיטתו כשרה. וע"כ דסבר דדינא דברייתא הא דפגימות רבות הוא זה הא דמגל קציר דתנן במשנה, וכיון שהברייתא עם המשנה שהוא שיטת ב"ה, והברייתא ע"כ אזלא כשיטת בי"ש, ולהכי סתם הרמב"ם כדין המשנה ולא סבר הרמב"ם כפירש"י דהא דפגימה דברייתא שונה ממגל קציר, ועי' בלחם משנה שמפרש כן. - אמנם כמובן שדוחק לומר דסתמא דברייתא אזלא אליבא בא דבי"ש כיון דבי"ש במקום דב"ה אינה משנה

והנה קשה עוד מדוע השמיט הרמב"ם הא דר' יוחנן דאמר דלא הכשירו ב"ה במגל קציר אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה ובסוגיא משמע דלא נדחה דברי ר' יוחנן. ואעפ"י שנדחה הא דאמר רב אשי דיקא נמי אבל דברי ר' יוחנן לא נדחה כמו שפירש"י שכן קבל ר' יוחנן. ונראה דהרמב"ם מפרש דהא דאמר ר' יוחנן דב"ה אסרי באכילה הוא מפני שבא לתרץ שלא תקשה אברייתא משיטת ב"ה, ומפרש דב"ה לא הכשירו אלא לטהר מידי נבלה אבל באכילה אסורה. והברייתא מיירי לענין איסור אכילה, והברייתא סוברת דהסכין בפגימות רבות וזהו מגל קציר אסור באכילה, מטעם החששא שמא היה מביא הסכין ואין השוחט נאמן לומר שלא הביא וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן. - אבל הרמב"ם סבר דהשוחט נאמן בזה לומר שלא הביא וכמו שכתב בפיה"מ וז"ל שחיטתו כשרה לפי שכשאמר השוחט מורה על מה שעבר יעו"ש. והביאור בזה דלאחר ששחט סמכינן על השוחט שלא הביא והיינו דכיון דיותר מספק לא הוי שפיר סמכינן על השוחט ונאמן בזה. ולפי"ז ע"כ מפרש הרמב"ם דהמשנה והברייתא פליגי בזה, דהברייתא סוברת דלא סמכינן בזה על השוחט כיון דאפשר שלא הרגיש בהבאה. ופליגי אם סמכינן על המעשה שהוא ביד האדם לעשות, אם נאמן בזה אף במקום דאפשר שלא ירגיש ולאו אדעתיה, ורש"י ע"כ סבר כר' יוחנן דב"ה מודו דבאכילה אסור. ועוד סבר רש"י דסכין שיש לו פגימות רבות יש גם חששא דנבלה, ואין אדם נאמן בזה. אבל ע"כ גם רש"י סבר דיותר מספק נבלה לא הוי. והרמב"ם סבר דדברי ר' יוחנן נדחה וב"ה מכשרי גם באכילה

והא דהרמב"ם סבר לדינא דדברי ר' יוחנן נדחה, נראה שלמד זה מהא דאמר רבא ג' מדות בסכין, ולא חשב עוד מדה סכין שיש בו פגימות רבות, וע"כ סבר שזהו הדין דמגל קציר שהוא במשנה אליבא דב"ה. והרמב"ם כתב דינא דרבא ורבא אמר דבהוליך ולא הביא שחיטתו כשרה. ומשמע דגם באכילה מותר, וע"כ דלא סבר כר' יוחנן. ומפרש דברי ב"ה דמותר גם באכילה והוא מטעם דסמכינן על השוחט שאמר שלא הביא ולהכי השמיט דינא דר' יוחנן

(והנה בשו"ת נוב"ת חיו"ד סימן ט"ז, כתב דבדבר שאדם עצמו עושה לא שייך לומר מלתא דלא רמיא. אלא אפילו לא רמיא עליה כעת, כיון שעכ"פ יודע שבשום פעם יש חילוק בדבר יודע הוא היאך עושה מהימן בזה יעו"ש. הנה מה שדן בסברא, ולפי מה שביארנו זהו שיטת הרמב"ם הכא. אבל לשיטת רש"י והרשב"א והר"ן לא סמכינן בזה על אמירתו)

והנה עכ"פ יוצא מזה דבסכין כזה והשוחט אומר שלא הביא והיינו שאומר שהשחיטה היתה בהולכה הוי ספיקא דדינא, והיינו דלשיטת רש"י במגל קציר אסור באכילה, ונבלה לא הוי. ובסכין שיש בה פגימות רבות לא כפופות הוי גם ספק נבלה, ויש להחמיר לענין אותו ואת בנו מספיקא ובמגל קציר הוי גם חיוב מלקות באותו ואת בנו. ולשיטת הרמב"ם בשניהם יש חיוב אותו ואת בנו. ולפלא שלא נחתו לזה הפוסקים. אבל נראין הדברים כמוש"נ

שם אמר רב חסדא מנין לבדיקת הסכין מן התורה. וקשה מה זו שאלה, הלא עיקור סימנים הוא מחמשה הלכות שחיטה, ובסכין פגום הוי עיקור כדאיתא לעיל ט' ברש"י ובתוס'. ונראה דהכוונה מנין שצריך לבדוק קודם שחיטה. דהרי יש לומר דיבדוק לאחרי שחיטה, ואם ימצא פגום יטריף. ושאלת רב חסדא מנין שלא יסמוך על סמך בדיקה לאחרי השחיטה. ועל זה מביא שנאמר ושחטתם בזה, לומר מפני שהוא בדוק. והביאור בזה שהיא מצוה מיוחדת דבעינן בדיקה קודם שחיטה, ומשמע אפילו אם היה להסכין חזקת בדוק ג"כ איכא מצוה לבדוק. ומזה משמע דלא כהב"ח שכתב שהוא מטעם שמא ישכח נבלה והוי ברכה לבטלה, עי' בש"ך סימן ב' סק"י שהקשה