נזר הקודש - חולין נד

ונפק"מ בין הלשונות דללישנא קמא כיון דסבר דגם מה שנעשה באיסור על ידי ישראל בעצמן גם כן מותרין. א"כ ע"כ מוכח דגם שלא בשעת הדחק מותרין בכל השלל אפילו בכתלי דחזירי גם כן. וזה מוכח כיון דגם מה שנחרו ישראל מותרין אעפ"י שאין לזה דוחק. דהרי בידם לשחוט כמו שנצטוו ומוכח מזה דסבר האי לישנא דהותר להם כתלי דחזירי אפילו אפילו שלא בשעת הדחק. וזהו דהוי היתר גמור. אמנם הלישנא בתרא דסבר דכל מה שהיו יכולין לעשות בהיתר ולא עשו בהיתר אסור להם. וזהו ע"כ דכיון שאין כאן דוחק לאכול איסורין דהרי היו יכולים לעשות בהיתר. וא"כ מוכח מזה דרק מה שאין בידם לעשות בהיתר הותר להם האיסור. וא"כ מוכח מזה דכל ההיתר דכתלי דחזירי לא הותר רק מפני הצורך. והיינו דבאופן שאין להם מה לאכול. אבל כשיש להם מה לאכול, הרי זה כעושה איסור בידים. וזה לא הותר להם. ועיקר בעיא דר' ירמיה רק על בשר נחירה שהכניסו עמהן. כיון דנעשה אז בהיתר. והשתא כיון דפליגי הני תרי לישנא אם מותר לאכול דבר איסור באופן שיכול לעשות בהיתר, תפס הרמב"ם כלישנא בתרא כבכל מקום בספיקא דאורייתא

והנה יוצא מזה דללישנא קמא גם מותר לנחור בשעה שכבשו, ועיקר בעי' דר' ירמיה על מה שהביאו לאחר מכאן דהיינו בשעה שחלקו כפירש"י. אבל בשבע שכבשו הותר להם לנחור ולאכול. וגם כתלי דחזירי מותר. ויש לעיין בהא דאיתא בר"ה י"ג ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. וקשה כיון דהותר להם דבר איסור א"כ גם איסור חדש הותר להם. וא"כ מעיקרא מ"ט לא אכול. ועי' בטורי אבן שהקשה בזה יעו"ש. והנה לפי"ז משמע יותר כלישנא בתרא. וזהו שימת הרמב"ם דתפס לדינא כלישנא בתרא דלא הותר להם אלא בשעת הדחק שאין להם מה לאכול. והתם היה להם המן שהיו מסתפקים במן שבכליהם כדאיתא בקדושין ל"ח. - ובזה שכתבנו מיושב מה שהקשה שם הטורי אבן על הרמב"ם כמו שהקשה המל"מ. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר כיון דע"כ פליגי הני תרי לישני ופסק כלישנא בתרא וכסתמא דש"ס ר"ה כמו שביארנו

והנה ללישנא קמא דבשעת הכבוש מותר להם גם לנחור בתחילה א"כ מדוע בעי ר' ירמיה רק באברי בשר נחירה שהותר להם במדבר. ומדוע לא בעי על בשר נחירה שבשעת הכבוש. אם מותר לאחר שכבשו להיות נאכלים בשבעה שחלקו. וע"כ צריך לומר דזה לא הותר להם רק מפני הכבישה שעסקו במלחמה, וכשכלה הכבישה חזר לאיסורם, והיינו דע"כ הוי ההיתר לזמן, ולהכי בעי על בשר נחירה שבמדבר דהנחירה שלהן אז הרי זה כשחיטה ממש לדידן

והנה יוצא מזה דגם ללישנא קמא אין להסתפק על איסור שהיה מותר באותו זמן מפני הצורך. דבזה פשיטא דלאחר שעבר הצורך דהאיסור נשאר באיסורו

ולפי"ז יש לעיין טובא בזה שכתב הרא"ש דנפק"מ בבעי' דר' ירמיה גם בזמן הזה במי שאוסר על עצמו במין מן המינים בזמן ידוע ואילך וכשמגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שתגיע הזמן אם מותר לאכול מה שניתותר בידו יעו"ש. וקשה דאיזה דמיון הוא לבשר נחירה שבמדבר שהוא כולו היתר. משא"כ המין הזה שאסר עצמו עליו הרי הוא באיסורו עכשיו. ומה שהיה מותר מקודם זהו מטעם שעדיין לא בא זמן האיסור, וצ"ע

והנה לשיטת הרמב"ם יש להעיר הא דהקשה הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' מטות מדוע רק במלחמת מדין צוה הקב"ה בפרשת געולי נכרים, ולמה לא צוה להם על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיה מקודם. ומתרץ דסיחון ועוג הם משבע עממין. ובהם כתיב ואכלת את שלל אויבך, דאפילו כתלי דחזירי הותר להם, ולא היו צריכין להגעלת כלים, כיון שאיסורן בעין הותר להם, אבל מלכי מדין לא היו מז' עממין ולא הותר להם דברים אסורים. ולזה הוזהרו על הגעלת כלים יעו"ש. וזה לא יספיק לשיטת הרמב"ם דסבר דגם בז' עממין לא הותר להם דבר איסור רק באופן שאין להם דבר היתר. א"כ למה לא נאמר להם פרשת גיעולי נכרים גם במלחמת סיחון ועוג באופן שאין להם דוחק ויש להם דברים מותרים שאז גם הכלים באיסור אסור להם

והנה הגאון בעל נו"ב הובא באור חדש כתב לתרץ דמלחמת סיחון ועוג לא הוצרך לזה מטעם דאיתא במס' ע"ז כ"ה כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה. והנה בשעת מלחמה בודאי לא בשלו מפני טרדת המלחמה, וכיון שהמלחמה בהכרח נמשך מעל"ע והם כ"ד שעות, זה הביא שנעשו הכלים טעם לפגם, ולא הוצרכו להגעלה, משא"כ במלחמת מדין שלא נמשך מעל"ע, והיו להם כלים שהם בני יומן ולכך נאמר להם פרשת הגעלה עכת"ד. והאו"ח העיר מטעם דחסר לינת לילה ובזה שכתבו התוס' בע"ז ע"ו אם אמרינן כשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת או מעל"ע פוגם יעו"ש. וכוונתו להקשות דבמלחמת סיחון ועוג היה חסר לילה שהיא מביאה פגם. אבל יש לומר דכו"ע סברי דמעל"ע פוגם גם בלא לילה. ושיטת רש"י שם אם גם לילה בלא מעל"ע פוגם אבל כ"ד שעות גם בלא לילה לכו"ע פוגם. - ובזה מיושב גם לשיטת הרמב"ם

ויש לעיין בחולה שמותר לאכול דבר איסור אם יוצא גם ידי מצוה בזה. אם אמרינן כיון דהותר לו לאכילה הרי זה לגבי דידיה היתר גמור, ויוצא גם ידי המצוה גם כן. או דלמא כיון שבעצם הדבר יש בזה איסור אינו יוצא ידי המצוה. ולכאורה יש להעיר בהא דלא אכלו ישראל מצה בכניסתן לארץ כמבואר בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ח. וקשה הא הותר להם לאכילה מטעם שזה הוי שלל של גוים. ולפי מה שכתבנו לעיל דמזה מוכח כשיטת הרמב"ם דלא הותר להם רק כשאין להם מה לאכול. ולהכי אין יוצאין בזה ידי חובת מצוה, ואם כן מוכח מזה דחולה שהותר לו לאכול איסור מפני סכנה אינו מקיים מצוה באכילה זו. אבל יש לדחות כמו שכתב הטורי אבן בר"ה י"ג דכיון דארץ ישראל מוחזקת מאבותינו בידינו, אם כן הוי התבואה של ישראל ושלל דידהו לא אישתרי לישראל כמבואר הכא בסוגיא

אמנם אכתי יש להעיר לפי מה שכתבו התוס' בר"ה בהא דלא הביאו עומר מזה שהביא שליש ביד ישראל. והקשו התוס' הא ארץ ישראל מוחזקת מאבותינו. ותירצו דמכל מקום יש להעכו"ם חלק בהתבואה במה שזרעו יעו"ש. והנה לפי"ז יש בכל כזית מחצה של ישראל ומחצה של עכו"ם, וא"כ מחצה של עכו"ם מותר מטעם שלל של עכו"ם. וא"כ אין כאן אלא איסור של חצי שיעור, ובודאי שיש בכח המצוה להדחות חצי שיעור איסור, וא"כ מדוע לא אכלו אז מצה, אבל אם אמרינן דאין יוצאין בזה שמותר רק באופן הדחק. וא"כ הוי כולו איסור. אבל לשיטת הרמב"ם אין ראיה מזה כיון דלא הותר להם אלא בשביל פק"נ. ואז לא היה להם דחק מפני שהיה להם מה לאכול. עוד יש לומר כיון דבעינן לקיום מצות מצה לחם כזה שהיה ראוי להיות נאסר כשהיה חמץ, והכא כשנעשה חמץ לא הוי אלא חצי שיעור, מטעם דמחצה הוי שלל של עכו"ם וזה לא יספיק לקיום מצה

והנה לכאורה יש להוכיח ספיקא דידן מהא דהקשו התוס' בסוכה ל' ד"ה משום דהקשו למ"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפ"ל משום מצוה הבאה בעבירה יעו"ש. ומדוע לא תירצו בחולה שמותר לו לאכול טבל, ומ"מ אסור מטעם הלימוד מהקרא שאין יוצאין בטבל מצד הדין. אבל מצוה הבאה בעבירה אין כאן משום שהותר לו אכילה זו. וע"כ צריך לומר דאכילה כזו לא שייכה לקיום המצוה מטעם שאין זה אכילה. וממילא הוי מצוה הבאה בעבירה גם כן

ע"ב ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגורה. והנה הא דפגימות הרבה היינו שהם מרוח אחת כמו שמבואר בסוגיא. ולכאורה הרי זה כמגל קציר דפליגי בזה ב"ש וב"ה לקמן במשנה דע"כ ב"ה דמכשרי היינו גם כן בהוליך ולא הביא. וא"כ ברייתא זו דתנא תדון במגירה זהו אליבא דבי"ש. וזהו