נזר הקודש - חולין נג

שאינם ראוים לקרבן לא אסרה תורה לשחטם בעזרה, וממילא לפי"ז הכוונה בעוף היינו מלבד תורים ובני יונה הראוים לקרבן, והכוונה לשארי עופות, אבל דוחק לפרש כן, דהאינו ראוי לקרבן עדיף. ג ונראה ראה לפרש דהספרי משמיע לנו דמיירי בקדשי בדה"ב, וסד"א דכיון דעכ"פ קדשים נינהו אין בזה משום חשב"ע. ואעפ"י שאסורים בהנאה מטעם קדשים, אבל משום קדשים הלא אפשר בפדייה, ואליבא דר' שמעון דסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ויש תקנה בפדייה, אבל משום חשב"ע נאסרו בהנאה ואין כאן תיקון לתקן האיסור. והנה ידוע דסתם ספרי הוא ר' שמעון ור' שמעון סבר חשב"ע אסור בהנאה מדאורייתא כמבואר בקדושין נ"ח, יעו"ש. וזהו דתנא בע"מ מנין וכן חיה ועוף הכוונה שהם קדשי בדק הבית, וסד"א דאין בהם איסור משום חשב"ע, על זה משמיע לנו דגם הם בכלל האיסור חושב"ע, וזהו דקאמר בע"מ מנין היינו שיש עליו קדושת בדק הבית, וכן חיה ועוף באופן זה, והקרא דאותו ממעט להו. ומטעם זה נראה דגם פסוה"מ בכלל האיסור דחשב"ע, כמוש"נ

א תניא בספרי פ' ראה אות ל' לא תוכל לאכול בשעריך, רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אבל אינו רשאי, כיוצא בו אתה אומר (יהושע ט"ו) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם, יכולים היו אבל אינם רשאים, ע"כ. והנה תמוה טובא אטו לא ידענא דהפירוש לא תוכל, הכוונה אינו רשאי, והלא הרבה כתובים בתורה כזה כמו לקמן ט"ז ה' לא תוכל לשחוט את הפסח באחד שעריך וכמו לקמן י"ז ט"ו לא תוכל לתת עליך איש נכרי, וכמו לקמן (כ"ב א') לא תוכל להתעלם, וכמו לקמן (כ"ב י"ט) לא יוכל לשלחה, ולקמן (כ"ד ד') לא יוכל בעלה הראשון, ועוד יש לשון זה. והכוונה אינו רשאי, ועוד למה הביא מקרא דיהושע הלא הרבה פסוקים בתורה לשון זה

ב ונראה דהנה כתב הרמב"ם בפר"ב ממע"ש ה"ו וז"ל, אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים וכו' אבל אם אכלו קודם שיכניסו לירושלים מכין אותו מכת מרדות, יעו"ש. וכתב מרן הכס"מ שזהו כשיטת התוס' דאיכא עשה, יעו"ש. אבל תמוה שאין דרכו של רבינו לכתוב מכת מרדות על ביטול מצות עשה, ובספר מעין החכמה עמד בזה, וכתב שלדעת הרמב"ם שמותר מן התורה לאכול קודם שיכניס לחומת ירושלים, יעו"ש. וכתבנו זה בספרנו נזר הקודש לזבחים, ובספרנו למס' כריתות

ג ונראה שזהו דעת התנא ריב"ק בספרי דמותר לאכול מן התורה קודם שהכניס לירושלים אבל ע"כ איכא איסור שמבטל באכילתו המצוה דאכילה בירושלים, וזהו שאמר יכול אני, הכוונה שמותר לאכול מקודם שמכניס. אבל אינו רשאי מטעם שעל ידי זה יבוטל המ"ע דאכילת מעש"ש ירושלים. נמצא דהכא שאני מכל הני מקומות שאמרה תורה לא תוכל דהתם פשיטא שהפירוש אינו רשאי, והיינו דאיכא גם ל"ת, משא"כ הכא דליכא איסור מקודם שמכניס לירושלים, וא"כ הרי יש יכולת לאכול הפירות מקודם ויבוטל מצוה זו. ואין כאן שום איסור מטעם דמ"ע מתחלת דוקא בבואם לפנים מן החומה. אבל יש בזה שלא תבוא לידי חיוב מצוה דאכילה בירושלם, ואין בזה ביטול מצות עשה ממש, כיון שמותר באמת לאכול מקודם, ורק גורם הוא שלא תבוא לידי מצוה, ולזה מביא ראיה שגם זה אינו רשאי לעשות מעשה אשר על ידי זה לא תבוא לידי חיוב מצוה, ועל זה מביא ראיה מיהושע שלא יכלו לכבוש את היבוסי, וזהו כי היבוסי ממשפחת פלשתים אשר אברהם אבינו נשבע שלא להרע להם, ובאמת היה לישראל עצה אשר אומה אחרת יתגרה בם, ועל זה תבוטל השבועה, כמו שהיה בעמון ומואב שטיהרו בסיחון בחולין ס'. וכן איתא בילקוט יהושע י"ג והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו' מאי נפק"מ ממה דאשבעה אבימלך לאברהם דכתיב ועתה השבעה לי וגו' אמר הקב"ה ליתי כפתורים וליפקו מעוים דאינהו פלשתים וליתי ישראל וליפקו מכפתורים, יעו"ש. והנה כן היתה עצה לישראל לכבוש את היבוסי, והיינו על ידי שילמדו לאיזו אומה שיתגרו בם מלחמה, וממילא לא תבוא לידי חיוב קיום שבועה. אמנם לא עשו כן בני ישראל, וע"כ משום דגם זה אינו רשאי, וזהו שלמד ריב"ק שכן הדין במעשר שני שאינו רשאי לאכלן קודם שיכניסם לירושלים בכדי שלא תבוא לידי חיוב קיום מצוה

ד והיוצא מזה דאכילת מעשר שני קודם שבא המעש"ש לפנים מן החומה, אין בזה לא איסור לאו ולא איסור עשה, אלא יש בזה אינו רשאי, והיינו שאינו רשאי ישראל לעשות מעשה כזה אשר על ידי זה לא יבוא לידי חיוב עשה, וכמוש"נ

ה ובזה אתי שפיר מה שהקשיתי בספרנו נזר הקודש למכות, ובספרנו נזר הקודש לזבחים במילואים סימן י"ח, דלשיטת הרמב"ם דהאיסור לא תוכל וגו' הוא דוקא לאחר שנכנס לירושלים, וא"כ תקשה מהא דאיתא ב"מ צ' דפריך שם שני ברייתות אהדדי דתניא והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר בבל תחסום, ותניא אידך הדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום, והלא לשיטת הרמב"ם יש ליישב אידי ואידי במעשר שני, כאן קודם שנכנס לירושלים, עובר משום דמותר באכילה, ולאחר שנכנס לירושלים אינו עובר משום דאסור באכילה חוץ לחומה. אמנם לשיטת ריב"ק בספרי שמחדש דאעפ"י שיכול לאכול קודם שהכניסם לפנים מן החומה, וגם מותרים באכילה, אמנם אינו רשאי מצד אחר, והיינו שעל ידי אכילתם חוץ לחומה מביא לידי ביטול העשה, היינו שבשביל זה לא יכול עוד לקיים העשה דאכילה של מעש"ש בפנים, וגם זה אסור, אעפ"י שאין בזה לא איסור לאו ולא ביטול העשה, אבל ע"כ גם זה אסור, וזה נלמד מדברי קבלה מיהושע, אתי שפיר סוגיא דב"מ ג"כ בהא דפריך הש"ס והא בעי חומה, והיינו דכיון דמחויב בר ישראל להביא הפירות לפנים מן החומה, ומטעם זה יש לישראל למנוע אכילה חוץ לחומה, והנה כמו כן יש למנוע גם מן הבהמה אכילתה, וממילא אין כאן לא תחסום

שם, בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, אימת אלימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרו להו דכתיב ובתים מליאים כל טוב, ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי, בשר נחירה מיבעיא. והקשה המל"מ בספרו פר"ד בדרך הקודש דלשיטת הרמב"ם בפר"ח ממלכים דשלל של גויים לא הותר אלא בשעת הדחק בשאין להן מה יאכל. וא"כ מאי פריך הש"ס בשר נחירה מיבעיא, הלא נפקא מינה אם מותר לאכול בשר נחירה גם שלא בשעת הדחק מטעם שהנחירה היתה בהיתר יעו"ש

ונראה דדינו של הרמב"ם תלוי בשני הלשונות כאשר יבואר. דהנה איתא הכא ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אישתרי להו שלל של כותים דידהו לא אישתרי. וכתבו התוס' דלא גרסינן או דלמא לא שנא משום דזה לא מסתפק אם מותר מכתלי דחזירי דידהו, ועיקר הספק במה שנחרו מקודם בהיתר יעו"ש. והתורת חיים כתב דשפיר יש ליישב הגירסא ולפרש דידהו היינו במה שהכניסו בהיתר. והיינו דע"כ אין לפרש דידהו מה שנעשה באיסור, משום דכיון שנצטוו על השחיטה הרי לא היה להם לנחור. וכמו כן כתלי דחזירי אסור כיון שנצטוו על זה, ורק ההיתר על של כותים, אבל אין להסתפק על מה שעשו איסור, ורק על בשר נחירה שנעשה בהיתר קא מיבעיא ליה לר' ירמיה. זהו שיטת האיבע"א, אבל ללשון ראשון הוי ע"כ בעי' דר' ירמיה גם על בשר נחירה שעשו אח"כ בכניסתן לארץ. והיינו דכיון דמותרין בכתלי דחזירי של כותים, מותרין הם גם בשל עצמם. אבל האיבע"א סבר דרק מה שמצאו באיסור מותרין אבל לא מה שעשו ישראל באיסור זה לא אישתרי.