נזר הקודש - חולין נב

ראובן ולבני גד. אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום ע"כ. ויש לפרש הכוונה לפרוש מן המקום שלא רצו להקריב שלמים מפני האזהרה שמחויבים להביא הבהמות למשכן ד'. וזהו לפי פירש"י. והרמב"ן הביא ראיה לפירש"י מן המדרש. זהו מה שנראה להוכיח שהיה לרש"י הכרח לפרש שתורת קדשים היה על הבקר והצאן כמו שכתבנו

א תניא בספרי פרשה י"ב אות מ' אי מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה ת"ל הטמא והטהור יאכלנו, אין לי אלא טמא, טהור מנין ת"ל הטמא והטהור יאכלנו, מגיד ששניהם אוכלים בקערה אחת, יכול אף תרומה תהיה נאכלת מתוך קערה אחת ת"ל יחדיו יאכלנו, זה נאכל מתוך קערה אחת, ואין תרומה נאכלת מתוך קערה אחת, ע"כ. והנה יש לעיין בזה דמצריך התנא קרא ללמדנו דגם טהור מותר לאכול, קשה טובא, וכי ס"ד שטמא מותר לאכול חולין, וטהור אסור לאכול חולין, וזהו בשר תאוה. והנה אפשר לומר דכיון דנאסר להם במדבר בשר תאוה, ועתה אמרה תורה כי ירחיב וגו' ובא להתיר להם בשר תאוה, הנה יש מקום לומר דדוקא לטמא מפני שאינו יכול להקריב קרבן בעזרה מפני טומאתו, לו התירה התורה בשר תאוה, ולא לטהור מפני שיכול להביא שלמים לבית הבחירה להכי איצטריך קרא לומר שגם לטהור התירה התורה בשר תאוה. אבל לפי"ז קשה טובא, לר"ע דסבר בחולין י"ז דלא נאסרו ישראל כלל בבשר תאוה, ולא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה, א"כ פשיטא שכמו שטמא אסור בנחירה, הנה גם טהור אסור בנחירה, וא"כ למה איצטריך קרא לטהור

ב והנה אפשר לומר דהתורה כתבה לטהור מטעם המיעוט לתרומה לומר שרק בחולין מותר לטהור לאכול ביחד עם הטמא, אעפ"י שהמאכל נטמא, משא"כ בתרומה אסור לכהן טהור לאכול עם הטמא ביחד מטעם שהתרומה נטמאת, ואסור לכהן לאכול תרומה טמאה, וזהו איסור עשה, וע"כ הכוונה לכהן טהור, דאילו בזה אין הבדל בין תרומה טהורה לטמאה, ובעיקר הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף כ"ד דף הספר. ולזה כתבה תורה הכא טהור לומר שרק בחולין כן הדין ולא בתרומה. ולפי"ז עיקר הא דכתבה תורה טהור הכא הוא רק בשביל הדיוק לתרומה. ובזה יתיישב הקרא לר"ע גם כן. אבל לשון התנא בהספרי ששנה טהור מנין משמע שמדייק על עיקר הדין דאכילה, וזה תמוה לשיטת ר"ע דסבר דלא נאסר לישראל מעולם בשר תאוה

ג לכן נראה דהספרי סבר כר' ישמעאל דנאסר להם לישראל במדבר בשר תאוה, ובא הכתוב הכא להתיר להם בשר תאוה, ואיצטריך קרא מיוחד להתיר לטהור שגם הוא מותר בבשר תאוה אעפ"י שיכול להביא קרבן ולהקריב שלמים, ור"ע ידרוש הקראי דכוונת התורה בהא דטהור ללמדנו הלימוד דיש איסור עשה באכילת תרומה טמאה, כמו שכתבנו

ד והנה מוכח מהספרי דהא דנאסר להם בשר תאוה הוא לא מצד הבקר וצאן לומר דהבקר וצאן הראוים לקרבן ישתמשו לקרבן, ולא לאכילה דחולין. ונפק"מ לענין בעלי מומין דאינם ראוים לקרבן מותרים באכילה דחולין, אלא ע"כ הכוונה דבשר תאוה אסור, וגם אכילת בע"מ לתאוה גם כן אסור, וזה מוכח מדשנה התנא דכוונת התורה להתיר טהור גם כן בבשר תאוה מטעם שיכול לאכול בשר קדשים, וא"כ אי לאו הא דהתירה התורה לטהור בבשר תאוה הוי אמרינן דאסור מטעם דישתדל לאכול בשר קדשים, וא"כ אין כאן היתר לאכילת בעלי מומין משום דכיון דכוונת התורה שיאכל דוקא בשר קדשים. אבל לפי"ז תקשה הא דאיתא שם בחולין דלרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה נאסר להם לא אסר רחמנא אלא בהמה דחזי' להקרבה, יעו"ש. נמצא דלא נאסרו בע"מ לאכילה דחולין, וע"כ שדוחק לומר דהסוגיא דחולין שם דלא כהספרי

ה ונראה דלפי המסקנא דקאמר הש"ס דלא נאסר להם מה דלא חזי להקרבה גם לד' ישמעאל, וממילא מותרים היו גם בבעלי מומין, ואפשר לומר דלפי"ז לא פליגי ר' ישמעאל ור"ע, ור' ישמעאל גם כן סובר דהני דלא חזי להקרבה היתה ההיתר בנחירה, ורק להס"ד דלר' ישמעאל נאסר להם בשר תאוה לגמרי היינו גם צבי ואיל, וממילא גם בעלי מומין אסור להם, ואם כן ע"כ ר"י ור"ע פליגי, משום דלר"ע אם מיתסר להם בשר תאוה א"כ היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים בעינן שחיטה וכמו שכתבו התוס'. ומה שהקשו התוס' דלוקמי היתר נחירה בבעלי מומין, יעו"ש. אפשר לומר דלפי הס"ד גם בבעלי מומין אסורין מטעם דבשר תאוה אסור להם לגמרי, אבל להמסקנא שפיר מתפרשא דלא פליגי ולכו"ע בשר תאוה נאסר להם ונחירה היתה נוהגת בהני דלא חזי להקרבה

ו וראיתי בספר עיני ישראל על מס' חולין שמפרש כן וגם מדייק שכן דעת הרמב"ם בפר"ד משחיטה שכתב שם דישראל במדבר נאסר להם בשר תאוה מה שהיו רוצים לשחוט והותר להם בשר נחירה, וכשנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה אף בשחיטה ונאסר להן בשר נחירה, יעו"ש. ולפי דבריו ע"כ משמע דסבר לפרש דלפי המסקנא לא פליגי ר' ישמעאל ור"ע והיינו דמה שנחרו במדבר היינו הני דלא חזי להקרבה, ולפי"ז שפיר מתפרש הספרי לכו"ע, והיינו דגם לר"ע בעינן היתר לבשר תאוה לטהור אעפ"י שראויי להביא קרבן

ז ובזה שכתבנו יש ליישב דברי הרמב"ן שכתב בפ' שופטים פ' י"ח פסוק ג' וזה יהיה משפט הכהנים, זו היא מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הוזכרה להם שאינה נוהגת בקדשים, יעו"ש. ולכאורה הא היו שוחטין לבשר תאוה בעלי מומין דהרי הני דלא חזי להקרבה מותרין להם. ובספר מקור ברוך הקשה בזה. אבל לפי מה שפירשנו דר' ישמעאל סבר גם כן כר"ע דהני דלא חזי להקרבה היו נוהגים בנחירה, ומתנות כהונה בעינן זביחה דוקא כדכתיב זובחי הזבח, מבואר דגם הרמב"ן מפרש בזה דלהמסקנא לא פליגי ר"י ור"ע וכמוש"נ

ח עוד נראה לומר בביאור הספרי דשנה טהור מנין, הכוונה מנין שמותר לאכול בשר שנטמא, ועל זה אמר דלהכי אמרה תורה הטמא והטהור שמותר לטהור לאכול דבר טמא היינו טומאת אוכלין. כמו הכא בשר שנטמא מהטמא

ט ומזה מוכח דהא דאמר רב פפא ביומא פ' ע"ב שטומאת גויה דאורייתא והסוגיא מסיק שהוא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, יעו"ש. ולכאורה מדוע פסיקא להש"ס כולי האי שהוא מדרבנן, ולפי מה שפירשנו להספרי, הרי מפורש בתורה שמותר לטהור לאכול אוכלין טמאין, וא"כ ע"כ הא דכתיב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם לא קאי על זה, ור"פ שדרש מזה לטומאת גויה הוי אסמכתא, ולפי פירוש זה בהספרי אתי שפיר הדרשא לכו"ע, היינו גם לר"ע דסבר בשר תאוה לא נאסר

א תניא בספרי פ' ראה אות ל"ט כאשר ציויתיך וכו' ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה, אין לי אלא תמימים, בעלי מומין מנין. וקשה איזה סברא להתיר בעלי מומין לשחוט בעזרה, ואטו מפני המום יש להבהמה עדיפות יותר, הלא האיך יתכן זה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והנה כמו כן בהא דאיתא שם עוד חיה ועוף מנין, גם כן תמוה. הלא מה עדיפות יש לחיה ועוף, וכי מפני שאין קרבן בא מחיה ועוף להכי מותר לשחטם בעזרה

ב והנה לכאורה אפשר לומר דהיא הנותנת, דיש לומר דכל עיקר הא דאסרה תורה חולין בעזרה הוא רק בבהמה הראויה לקרבן, והוא בדרך קנס, והיינו דכיון שראויה לקרבן ואינו מביא לקרבן, להכי אסרה תורה לשחטם בעזרה, משא"כ אותם