נזר הקודש - חולין נא

במשנה והצפורן. ומפרש רבא דדין כולל גם צפורן דבהמה אעפ"י שהוא מטלטל. ובזה יש מקום לומר דגם תלוש ולבסוף חברו אעפ"י שדינו כתלוש לכל דיני התורה, אבל אפשר דלשחיטה בעינן תלוש ממש באופן שהוא מטלטל דומיא דהמאכלת של אברהם אבינו. אמנם ע"כ הרי"ף והרמב"ם מפרשי הא דצפורן בהמשנה דמיירי צפורן דאדם שאיתקש לקרקע ודינו כקרקע. וממילא הוי הצפורן מחובר לקרקע, וזהו לשיטתו דסובר דלאו דוקא עבד דינו כקרקע, אלא גם בן חורין בכלל זה. וכמו שמבאר בזה הש"ך בחו"מ סימן צ"ה, יעו"ש. אבל צפורן של בהמה דינו כמטלטל ממש, וכשר לשחיטה. ולפי"ז אין מקום לבעי' דרבא בענין תלוש ולבסוף חברו. כיון דקיי"ל בכל מקום שדינו כתלוש, הנה כן הדין לשחיטה. ורבא בעצמו אפשר דסבר דרק עבד איתקש לקרקע מקרא דוהתנחלתם, וקצת משמע דזהו שיטת רבא שם בקדושין עי' בתוס' שם. וממילא לרבא גם צפורן אדם בן חורין דינו כמטלטלין, וממילא יש ללמוד מהמשנה דיש חומר בשחיטה דבעינן תלוש ממש. ולזה בעי היאך הדין לענין שחיטה. אבל הפוסקים הראשונים השמיטו זה לפי שיטתם. ורק הבעל המאור והרא"ש נקטו בשיטת רבא לחומרא

ובזה יש להצדיק שיטת המחבר בשו"ע סימן ו' שכתב צפורן דבהמה במחובר פסול לשחיטה. והקשה מרן הגרע"א ז"ל בתשובה סימן נ"א מדוע פוסל בצפורן של בהמה כיון שמטלטלין היא יעו"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר. והיינו דהמחבר אזיל בשיטת הרא"ש ונקט בעי' דרבא לחומרא מטעם דצפורן נקרא מטלטלין בין של אדם ובין של בהמה. ומפרשים דהתנא כיון דשנה סתם צפורן גם צפורן בהמה בכלל. וזה ודאי מטלטל הוא כהבהמה עצמה להכי כתב המחבר גם צפורן של בהמה חיה, והצפורן המחובר דינו כמחובר לחומרא. אבל הרי"ף והרמב"ם ע"כ מפרשים צפורן דמתניתין של אדם שדינו כקרקע. ודינו כמחובר לקרקע ממש. וממילא תלוש ולבסוף חברו אף באופן שביטלו להמחובר דינו כתלוש וכשר לשחיטה וכמו שכתבנו

ע"ב, אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למטה וכו' אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה. סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר. והנה משמע מהסוגיא דבסכין תלושה וצואר בהמה למעלה שוחטין אף לכתחילה. ומזה יש לתמוה על הש"ך ביו"ד סימן ו' שכתב דגם בזה אסור לכתחילה יעו"ש. ותמוה דהרי בזה מבואר הכא בסוגיא דבאופן שהסכין תלושה שוחטין גם לכתחילה. וכבר תמה הפר"ח יעו"ש. והנה אפשר דכוונת הש"ך דיש לגזור בתלושה אטו במחובר. ומצינו כזה במשנה פר"ח בטהרות הדר עם ע"ה ושכח כלים בחצר או תנור מוקף צמיד פתיל טמא דחיישינן להיסט, ור"י מטהר בתנור לפי שאי אפשר להסיט. וטעם החכמים משום מחובר אטו תלוש. וכן פירש שם הרב ברטנורא. ולפי"ז יש לגזור הכא תלוש אטו מחובר. ולזה נחית בספר לב אריה יעו"ש. אבל נראה דליתא, דע"כ אין לגזור שכיח אטו אינו שכיח. והיינו דהתם גזרו לדבר השכיח דתלוש יותר שכיח ממחובר, וגזרו על אינו שכיח בשביל דבר השכיח. והיינו שגזרו על מחובר אטו תלוש דשכיח, אבל אין לגזור בסכין תלוש השכיח, אטו מחובר שאינו שכיח. והרי זה בגדר מילתא דלא שכיחא לא גזרו בהן רבנן. דהרי זה לא שכיח שישחוט במחובר. ונכון מאד מה שכתב הפליתי דכשמוליך הסכין על הצואר הכל קרוי סכין למעלה וצואר למטה. וזהו דכשהסכין על הצואר נקרא סכין למעלה עכת"ד. - ביאור דבריו דעיקר חששא דדרסה אם הסכין מחובר, והשחיטה נעשתה על ידי שמושך הצואר על הסכין. ממילא יש לחוש בהכבדת הבהמה שזה הוא דרסה. וזה שייך בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. אבל כשהסכין בידו חפשי, ומושך הסכין בהולכה והובאה ליכא חשש דרסה. וזהו הביאור שהסכין הוא למעלה. ואין הבדל בזה שהבהמה למעלה. כיון שסו"ס הסכין פועל פעולתו כמו שהבהמה למטה. והיינו שהסכין מונח על הבהמה, ולא הבהמה על הסכין. זהו לדעתי ביאור דברי הפליתי ונכון. - אבל ע"כ בעינן שיהיו אנשים מחזיקים את הבהמה באופן שלא מתנונע אנא ואנא, וגם שלא תכביד עצמה על הסכין

שם, שבתחלה נאסר להם בשר תאוה פירש"י מדכתיב אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו. והקשו בתוס' דההוא קרא בקדשים ובשחו"ח, יעו"ש. והר"ן בחידושיו כתב וז"ל ולי נראה דברי רש"י עיקר דמההוא קרא מוכחינן דבשר תאוה מיתסר דמ"ה אמר דשוחט שור או כשב או עז במחנה ענוש כרת אעפ"י שלא הקדישן בפירוש. וכל השוחט סתם כמקדישן בפירוש שאם לא כן למה הוא שוחט יעו"ש. והנה דבריו נדרש לביאור דמשמע דכיון דבשר תאוה אסור, להכי כי שוחט לקרבן הוא שוחט ועל זה חייבה תורה כרת. ומשמע דההקדש מבורר בזה ששוחט, הלא אדרבה איכא למימר דלא מכוון להקדש ולקרבן בכדי שלא יענש כרת. ואעפ"י דגם בשוחט לחולין עובר על איסור בשר תאוה, אבל עכ"פ אינו ענוש כרת. וע"כ צריך לומר דכוונת הר"ן דכיון דבשר תאוה אסור, ממילא כל הבהמות שהיו אז כולן עומדות הן להיות קודש בקדושת שלמים. והא דכתב הר"ן דזה תליא בהשחיטה, זהו מטעם אחר משום דע"כ סתם בהמה לגדל ולדות ולחליבה עומדת, וכיון שאינן עומדות לשחיטה ליתא עלייהו קדושת שלמים. אבל כששוחט הוברר דלשחיטה עומדת, תיכף חל עלייהו קדושה, ולא בעינן שיקדישו הבעלים בפירוש, אלא גם סתמא כן הדבר. דכיון דבשר תאוה איתסר, א"כ תיכף כשמשים דעתו לשחוט הרי היא עומדת בקדושת שלמים

דף י"ז, במאי קמפליגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והקשו בתוס' תימה מנא ליה הא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא. וי"ל אי לר"ע מיתסר בשר תאוה אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעי שחיטה וכו' מיהו קשה דהוי ליה לאוקמיה קרא דהיתר נחירה בבעלי מומים דלא חזי להקרבה יעו"ש

ונראה דהנה לפירש"י וכמו שמפרש הר"ן בכוונת רש"י דכיון דאיתסר בשר תאוה ממילא העומדים לשחיטה יש עליהם דין קדשים. ולפי"ז כשבא לשחוט בעל מום, וא"כ הוברר הדבר שעומד לשחיטה. וא"כ הוי כקדשים שנולד בו מום. ודין פדיון עדיין לא נאמרה אז, וא"כ אינו עומד לנחירה עכשיו. ואך יש להעיר דעדיין איכא לאוקמיה בבע"מ שנולד במום דלא חזי להקרבה מראשית יצירתו. וא"כ בר נחירה הוא. הנה גם זה אם נולד מבהמה שנשחטה אח"כ לשלמים גם כן הוברר הדבר שהאם של הולד הבע"מ היתה עומדת להקרבה, וממילא הוי הולד ולד שלמים שדינו לשלמים ודינו כקרבן בע"מ ואינו עומד לנחירה טרם שנאמרה הדין של פדיון קדשים. ויצוייר רק באופן שהאם של הולד עומדת לגדל ולדות. אבל כיון דסוף סוף כיון דראויה היא למזבח גם כן. הנה האם אסורה בנחירה. ותורת קדשים עליה בממילא. וא"כ ע"כ יש על הולד בעלת מום תורת ולד של שלמים. ולפי"ז מיושב קושיות התוס' לשיטת רש"י לפי פירושו של הר"ן בחידושיו. ולא שייך לדון שזה תליא אם אמרינן ברירה. משום דהכא ע"כ כיון דאסרה תורה נחירה א"כ כל הבהמות עומדות הן להקרבה. והר"ן שכתב שתליא בשחיטה ע"כ הוא לאו דוקא כי שחיט. ולרווחא דמילתא כתב כן. אבל גם כי לא שחט עדיי,ן כיון שע"כ עומדות הן לשחיטה דקדשים, סבר רש"י דתורת קדשים יש עליהם

בזה יש ליתן טעם הא דשאלו הדור המדבר בשר אף שהיה להם הרבה בקר וצאן כמו שכתוב שגם הצאן והבקר יצאו עמהם ממצרים. אבל כיון שנאסר להם בשר נחירה מטעם שכל הבקר והצאן תורת קדשים עליהם, והם התאוו לבשר חולין. והנה בספרי פ' בהעלותך ויאמרו מי יאכילנו בשר. וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמים, והלא כבר נאמר שמות י"ג וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, יכול אכלום במדבר, והלא בכניסתן לארץ הוא אומר במדבר ל"ב ומקנה רב היה לבני