נזר הקודש - חולין נ

ה איברא ברא דדעת האלפס דדוקא בשאינו ידוע אסור מטעם דיש לדון בזה מכח רובא, אבל באופן שידוע שלשניהם נעשה, אפשר דסבר האלפס דספיקא הוי מטעם הבעי' דהירושלמי. ואפשר שכן גם דעת רבינו הגר"א ז"ל מדהביא שם גם הדיחוי של הירושלמי, וא"כ אפשר דלדידן מותר מטעם דהוי ספיקא קא דדינא בדרבנן ולהקל, ורק בשאינו ידוע דלשניהם נעשה אז אסור מטעם דהוי ספ"ס שהוא כעין רובא

ו והנה לכאורה תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם בעי' דהירושלמי דלצרכו ולצורך ישראל, ולפלא על הנו"כ שלא העירו בזה. אמנם לפי מה שפירשנו דזה נכלל בהא דמחצה על מחצה אסור, אתי שפיר. וזהו דכיון שפסק דמחצה על מחצה אסור שזהו מטעם דלצרכו ולצורך ישראל אסור

ז עוד איתא שם בשבת שמואל איקלע לבי אבין תורן אתא ההוא נכרי אדליק שרגא אהדריני' שמואל לאפיה כיון דחזא דמייתי שטר וקא קרי אמר אדעתא דנפשי' הוא דאדליק אהדרינהו איהו לאפי' גבי שרגא, יעו"ש. מבואר מזה דהיכא דאיכא הוכחה דאדעתא דנפשיה קעביד מותר, וכן איפסק להלכה בשו"ע סימן רע"ו. אבל לפלא מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא. ודוחק לומר שהוא דבר פשוט, והלא כיון דהש"ס הביא להאי עובדא ע"כ איצטריך להאי דינא

ח ונראה דסבר הרמב"ם דאכתי אין זה הוכחה דכוונתו רק לעצמו לצרכו, ואכתי איכא לספוקי דלמא כוונתו לשתים, היינו לצרכו למיקרי לשטרא וגם לצורך ישראל כדי ליהנות מהשרגא. וא"כ הוי לצרכו ולצורך ישראל ואסור, ומפרש הרמב"ם דשמואל סבר דלצרכו ולצורך ישראל מותר. וזהו כמאן דדחי שם בירושלמי למאן שמביא ראיה לאיסור, וזהו כשיטת האלפס שכתבתי לעיל. ורק במחצה על מחצה אסור מטעם דאיכא ספ"ס לאיסורא, וכל זה רק באופן שיש ספק אם מכוון גם לעצמו, אבל במקום שיש גילוי מילתא דלצרכו איכא בודאי, אעפ"י שיש להסתפק שמא מכוון גם לצורך ישראל. אמנם כיון דלא הוי רק ספק אחד הוי ספק דרבנן ולהקל. ולהכי הרמב"ם לשיטתו דסובר דלצרכו ולצורך ישראל אסור, וזהו הטעם בהא דמחצה על מחצה שפיר השמיט להא דשמואל, וכמוש"נ

משנה השוחט וכו'. גמ' וכו' לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר דאמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ורבי חייא מכשיר, עד כאן לא קא מכשיר רבי חייא אלא בדיעבד, אבל לכתחילה לא ע"כ הסוגיא

ויש לעיין מה שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד, הלא ממנפ"ש אם הוא דין התורה דמחובר פסול לשחוט בו, הלא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיבעד, דבחולין לא בעינן שנה הכתוב לעכב כמו בקדשים וכמו"ש התוס' בכמה דוכתי

וראיתי בחדושי הרשב"א כתב וז"ל והא מחובר דקאמרינן לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו. דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא דמכשיר או סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחילה אמאי לא. דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה עכ"ל. מבואר דהוקשה להרשב"א מה שכתבנו ומטעם זה מפרש הא דרבי חייא בתלוש ולבסוף חברו, והיינו דבמחובר מעיקרו סבר רבי חייא דפסול מדאורייתא. ורק בתלוש ולבסוף חברו סבר דבזה גזרו רבנן בלכתחילה, ובדיעבד מותר

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לקמן ט"ז ע"ב ד"ה תלוש דהיכי מצי לאוקמיה מתניתין דרבי חייא אתיא, הא פסול התנא צפורן מחוברת אפילו בדיעבד יעו"ש. - אבל לפי דברי הרשב"א אתי שפיר כיון דבמחובר מעיקרו גם רבי חייא סבר דפסול מן התורה גם בדיעבד. וזהו דין צפורן במחובר שהוא מחובר מעיקרו

ובזה ניחא גם כן מה שקשה לכאורה על הרשב"א דהלא איכא למימר דרבי חייא סבר דגם מחובר מעיקרו כשר מן התורה. והא דכתיב ויקח אברהם זריזותו דאברהם קמ"ל כמו שקאמר לקמן והא דאסר לכתחילה במחובר מעיקרו הוא מפני חששא שמא יעשה דרסה. אבל בדיעבד כשר כשלא דרס. ולפי"ז אזדא הוכחה דהרשב"א דרבי חייא מיירי בתלוש ולבסוף חיברו. אבל זה ליתא משום דאם נפרש כן תקשה הא דתנן במתניתין צפורן דפסול גם בדיעבד. וא"כ היאך בעי הש"ס לאוקמיה מתניתין כרבי חייא. ומזה מוכח דסבר הש"ס דרבי חייא סבר דבמחובר מעיקרו פסול גם בדיעבד, מפני שזהו מן התורה

דף ט"ז, בעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי. וקשה טובא דהלא כיון דמסיק הש"ס במסקנא דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש. דהיינו לענין ע"ז. וגם לענין ממונא קיי"ל כן עי' ש"ך חו"מ סימן צ"ה סק"ח. - ודוחק לומר דרבא בעי למ"ד תברא. והתנא דהכשר זרעים סבר דתלוש ולבסוף חברו כמחובר. ולדידיה בעי היאך סבר לענין שחיטה, דזה ליתא משום דלפי"ז תקשה הא דהקשה הרשב"א וז"ל קשיא לי דהא רבא מהדר לאשכוחי תנאי דסברי תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמיא. וא"כ אמאי נקט להא כאוקימתא דר' אלעזר דאמר תברא, לימא כאוקימתא דרב פפא דסבר דכו"ע בהכשר זרעים כתלוש דמיא. וא"כ יש להבין מדוע בעי רבא לענין שחיטה. ונראה דכיון דתנן במשנה צפורן מחובר פסול מפני שהוא מחובר. ומפרש בין צפורן דאדם, ובין צפורן דבהמה. והנה צפורן דאדם דינו כמחובר לקרקע מפני שאדם דינו כקרקע, ולאו דוקא עבד אלא גם בן חורין עי' קדושין ז' ובחו"מ שם. אבל צפורן דבהמה שאין דינה כקרקע אלא כדין מטלטלין ממש לכל הדברים. וא"כ חזינן דאעפ"י שצפורן דבהמה לא הוי מחובר לקרקע מ"מ דינה כמחובר ופסול לשחיטה, וכיון שחזינן דכל אופן מחובר פסול אפילו אופן מחובר שאינו מחובר לקרקע. ממילא יש לדון דגם תלוש ולבסוף חברו אעפ"י שדינו כתלוש. היינו שאין דינו קרקע, אבל עכ"פ דין מחובר יש לו. וא"כ יש לומר דאעפ"י דלענין שארי דברים דינו כתלוש דהכוונה שאין לזה דין קרקע. אמנם לגבי שחיטה דגם מחובר שאין לו דין קרקע. ואדרבה מטלטל ממש הוא כמו הא דצפורן של בהמה מ"מ פסול הוא לשחיטה מטעם מחובר יהיה איזה מחובר שהיא. א"כ תלוש ולבסוף חברו לא עדיף מיניה. והיינו דבשחיטה בעינן תלוש ממש. וזהו דבעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי, וזהו שכיון שמצינו חומר בשחיטה

והנה לפי"ז דעיקר בעי' דרבא הוא מטעם הא דתנא התנא דצפורן פסול ותנא סתם דמשמע אף צפורן של בהמה אעפ"י שהוא דבר המטלטל. והנה הצפורן הוא מחובר מעיקרו, וגם בטל הוא אצל הבעל החי, ככל מחובר מעיקרו. ובזה שנה התנא דפסול לשחיטה. - ולפי"ז ע"כ הא דבעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי. ע"כ מיירי גם כן באופן שלכל הפחות מיירי שבטלו להמחובר, בכדי שהוא אופן שדומה לצפורן. וזהו הטעם שמדחה הסוגיא מהא דתניא במחובר לקרקע והיינו בתלוש ולבסוף חברו כפירוש רש"י. ומדחי דמיירי בשלא ביטלו. והיינו דבעי' דרבא מיירי כשבטלו להתלוש להמחובר, ובזה דמיא להצפורן דמתניתין

והנה יוצא מזה דעיקר בעי' דרבא בתלוש ולבסוף חברו באופן שביטלו להתלוש להמחובר. וכן פירש רבינו זרחיה בהמאור. וכן כתב הרא"ש. ובעי' זו לא איפשטא. ולהכי נקטינן לחומרא יעו"ש. ואם לא בטליה להמחובר לכו"ע הוי כתלוש וכשר לשחיטה

אמנם דעת הרי"ף והרמב"ם בפר"א משחיטה הי"ט דאפילו אם בטליה להתלוש להמחובר גם כן כשר לשחוט בו, והיינו דלא סברי לבעי' דרבא, אלא סברי דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש לשחיטה כמו שהוי תלוש לשאר דיני התורה. ומרן כתב שזהו גם דעת הרשב"א והבעל המאור, והיינו דאף בביטלו להמחובר דינו כתלוש

ובזה במה שכתבנו יש ליישב הא דהשמיטו הפוסקים דינא דרבא. והיינו דכיון דכל עיקר הבעי' דרבא הוא מטעם הא דתנן