נזר הקודש - חולין מט

על ידי נכרי, אתי שפיר סוגיא דיבמות בהא דטלי וטליא, והיינו דלהכי לא אמרו לעשות על ידי נכרי משום דכל זמן שאין עצה של היתר אין להתיר גם על ידי נכרי, אבל לאחר שהתירו על ידי טלי וטליא, אז יש להתיר גם על ידי נכרי. וכמו כן שם בירושלמי אם יש עצה של היתר על ידי חולה, אז יש להתיר גם על ידי נכרי. והנה לפי"ז בנידון דידן שאין עצה לעשות בהיתר, וממילא יש בזה משום מעשה שבת

ח אמנם נראה עוד בזה דאעפ"י דמעשה שבת אסורין בהנאה, אבל ע"כ לא חמיר איסורי' משארי איסורי הנאה דעלמא דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, וא"כ אין לאסור הבית המדרש ליכנס בו לתפלה ולתורה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו. איברא דלכאורה קשה טובא משנה ערוכה שבת קנ"א, עשו לו ארון וחפרו וכו' ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. וקשה הא קבורה הוי מצוה ומצוה לאו ליהנות ניתנו. ומעודי נתקשיתי בזה, ועתה מצאתי בשו"ת עמו"א סימן י"א אות ז' שהקשה בזה, וכתב מדוע ישונה דין זה מהא דשופר שהובא מחוץ לתחום דמותר לתקוע מיד מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, כמבואר בשו"ע סימן תקפ"ו, עכת"ד. אבל אישתמיטתי' לפי שעה דברי התוס' ב"ק פ"א שכתבו שם בטעמא של דבר שסבר התנא שמפני שמכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בדבר שנעשה באיסור שבת

ט והנה בריב"ש סימן שפ"ז מביא דעת העיטור והרמב"ן דפליגי באופן שאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה כגון אם מותר לומר לנכרי להדליק הנר לצורך סעודת שבת דדעת העיטור להתיר, והיינו מפני שהוא לצורך מצוה. (וע"כ שדעת העיטו כדעת הבה"ג דאמירה לנכרי מותר לצורך מצוה). והרמב"ן חולק וסובר שאסור, ומפרש המשנה הא דתנן בנכרי שהדליק לצורך ישראל אסור, הכוונה אפילו בשעת סעודה, משום דאל"כ אם כן נתיר גם תבשיל שנתבשל בשבת על ידי נכרי אפילו לצורך ישראל לסעודת מצוה, ונתיר גם כן לומר לנכרי שיבשל והותרה שבת, עכת"ד. הרי יוצא מזה דלכו"ע במקום דליכא הנאת הגוף כמו במכשירי מילה וכדומה, לכו"ע מותר מטעם שמצות לאו ליהנות ניתנו, ודק באופן שאיכא גם הנאת הגוף כמו לסעודת שבת בזה פליגי, דדעת העיטור להיתר, והרמב"ן אוסר, ואפשר שזה תליא גם כן בפלוגתא דהר"ן והרשב"א בנדרים ט"ו דפליגי באופן שיש הנאת הגוף בהדי קיום המצוה, או דיש לחלק בין אם הנאת הגוף נגררת בהדי קיום המצוה, או שקיום המצוה נגרר בהדי הנאת הגוף כמו הא דסעודת שבת דהנאת הגוף הוא העיקר מטעם וקראת לשבת עונג. והדבר מובן בסברא, אבל זה מוסכם דאמרינן בהנאה דמעשה שבת מצות לאו ליהנות ניתנו

י והנה תצא מזה דיש להתיר לומר לנכרי להדליק נר בשביל ללמוד תורה, ואין בזה משום מעשה שבת מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, היינו בין להעיטור ובין להרמב"ן. אבל יש להעיר ולומר דגם בלימוד תורה יש הנאת הגוף כמו"ש הט"ז ביו"ד סימן רכ"א במודר הנאה מספר דנחשב הנאת הגוף ולא דמי למודר הנאה מחבירו דמותר ללמדו תורה מפני שהחיוב עליו, יעו"ש. ולפי"ז לדעת הרמב"ן הרי זה אסור משום מעשה שבת מפני הנאת הלימוד, ודומה לסעודה דשבת. יא איברא דיש להעיר מתשובת הר"ן הובא בש"ך חו"מ סי' ע"ב ובקצה"ח אות ל"ד דשואל ספר לא נקרא כל הנאה שלו מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו יעו"ש. מבואר דהלימוד לא נקרא הנאת הגוף. וכן יש להעיר מהמג"א סימן רכ"ג דכתב דהקונה ספר אין מברך מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו. והנה מדברי הט"ז יש לחלק בין קונה ללומד כמובן, ואם נתפוס דיש הנאת הגוף בהלימוד, א"כ אין להתיר לומר לנכרי להדליק נר עבור לימוד התורה לפי שיטת הרמב"ן. וביותר לשיטת התוס' דאסור לומר לנכרי גם במקום מצוה גרידא

יב והנה מטעם זה אתי שפיר הא דטלי וטליא שלא התירו על ידי נכרי משום דכיון דאיכא הנאת הגוף בהלימוד תורה יש בזה משום מעשה שבת. אבל אכתי תקשה בהא דירושלמי שבת דבעו מהו לעשות חולה, ולא התירו על ידי נכרי להביא האיזמל. ואפשר לומר דהתם היתה משום קנס מטעם דסבר הירושלמי דשכחה קרוב למזיד ולמיגדר מילתא קנסו אותו. ויש קצת ראיה לזה דאיתא שם שאל לר' יצחק בר אלעזר אמר לון משחוק קונדיטון לא אנשיתו, ומייתי איזמל אנשיתון, יעו"ש. משמע מזה דשכחת האיזמל של מילה קרוב למזיד הוא, ויש לקנסו משום מיגדר מילתא. וכן יפרש הבה"ג דברי הירושלמי

יג תבנא לדינא דלשיטת העיטור והבה"ג דמותר לומר לנכרי לפתוח, אם כן אין בזה משום מעשה שבת אפילו בשעשה ישראל, וכפי סברת הר"ת שכתבנו לעיל. ואפילו לדעת הרמב"ן שאוסר במקום דאיכא הנאת הגוף, הנה יש לסמוך אסברת הר"ן דליכא הנאת הגוף בלימוד התורה, מטעם שגם זה נכלל בהנאת המצוה. וביותר כמו שכתבנו לעיל בראשית הדברים דהכניסה לבית המדרש אין בזה משום מעשה שבת, מטעם דהבאת המפתח לא הוי גרם וסיבה להפתיחה, ובהפתיחה עצמה אין בה משום מעשה שבת, וכמוש"נ

א שבת קכ"ב, נר הדלוק במסיבה, אם רוב נכרים מותר להשתמש לאורה, אם רוב ישראל אסור, מחצה על מחצה אסור. וכן פסק הרמב"ם בפר"ו מהל' שבת. וקשה לדידן דקיי"ל מעשה שבת אסור בהנאה מדרבנן, וא"כ במחע"מ ספיקא דרבנן ולקולא. ונראה כי במחע"מ יש להסתפק שמא מכוון עבור שניהם היינו לצורך נכרים וגם לצורך ישראל, ואם כן גם במחצה על מחצה יש לדוע דמכוון גם לישראל, והרי זה כמו לצרכו ולצרכה דבעי הש"ס ב"מ ל'. וסבר התנא דלצרכו ולצורך ישראל גם כן אסור

ב ובזה יש לבאר גם דברי האלפס שכתב שם מחצה על מחצה אסור מאי טעמא דאדעתא דרובא קא מדלקי, יעו"ש. וקשה הא גם במחצה על מחצה אסור אעפ"י דליכא רובא ישראל, אמנם אם אמרינן דלצרכו ולצורך ישראל אתי שפיר, וזהו מטעם דאיכא ספ"ס לאיסור, והיינו שמא לצורך ישראל מכוון, ואפילו אם מכוון לשניהם גם כן אסור, ובאופן זה הוי ספ"ס לאיסור, ומצינו בתוס' חולין כ"ח ועירובין ה' שנחתו התוס' לספ"ס כזה. וסבר האלפס דספ"ס הוי כעין רובא, וזהו שכתב אדעתא דרובא והיינו שגם במחצה על מחצה איכא רובא לאיסור

ג ואפשר שזהו כוונת הר"ן שם שכתב דמחצה הוי כרוב, ולכאורה תמוה הלא איכא פלוגתא במחצה על מחצה בעלמא כמו בשחיטה ועוד דוכתי. אבל מה שייך לומר הכא דמחצה הוי כרוב, ועוד אם מחצה כרוב, א"כ כמו שיש רוב ישראל, הנה כמו כן יש רוב נכרים, וממילא הוי פלגא ופלגא. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דכיון דלצרכו ולצורך ישראל אסור, הוי מטעם זה המחצה כרוב

ד אח"כ ראיתי בירושלמי דבעי שם לצרכו ולצורך ישראל ונשאר בספיקא, יעו"ש. אבל לפי"ז יש להחמיר באופן שאנו יודעין שהיתה הדלקת הנר לצורכו ולצורך ישראל, וזהו הטעם דבמחצה על מחצה אסור, ובירושלמי הלא הביא להאי דינא דמחצה על מחצה, להכי נשאר בספיקא, משא"כ בש"ס דילן שהובא להאי דינא דמחצה על מחצה פשיטא דלצרכו ולצורך ישראל אסור. וכן משמע בשו"ע סימן שכ"ה שכתב המחבר אם ליקט וצד בשביל ישראל או בשביל ישראל ועכו"ם, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. וכתב הגר"א ז"ל שמקורו מירושלמי הזה, יעו"ש. (כך הגירסא שם לצרכו ולצורך ישראל מותר. נראה שט"ס הוא וצריך להיות אסור). והנה לפלא שלא הביא המחבר להאי דינא דהירושלמי שם בסימן רע"ו לענין הדלקת הנר. ואפשר שזה נכלל במה שכתב מחצה על מחצה אסור, וזהו כמו שכתבנו שהוא מטעם דלצרכו ולצורך ישראל אסור. וביותר הדבר נכון מטעם דאיכא ספ"ס לאיסורא, אבל באמת גם באופן שידוע שלצורך שניהם נעשה גם כן אסור.