נזר הקודש - חולין מח

דפטור כדאיתא שבת צ"ג. ומלאכה כלאחר יד גם כן מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא כתובות ס' יעו"ש. וא"כ הוי שפיר מוכן לאדם ולא הוי מוקצה עכת"ד. וע"כ כוונתו דמעשה שבת איכא בזה כיון דמיירי ששחט לבדו, וגם לא כלאחר יד, ומוקצה לא הוי. ולר"מ אעפ"י דסבר שם בשבת בזה יכול וזה יכול דחייב, אבל הלא סבר דאין לאסור בשוגג משום מעשה שבת

ונראה דהנה הקשו התוס' בפסחים מ"ו ד"ה רבה אמר אינו לוקה, וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ל. אבל במקום שיש חולה שאין בו סכנה יש לומר אילו היה בו סכנה היה מותר לשחוט כהוגן. ובזה ליכא למימר לא שכיח דשפיר שכיח שנעשה מחולי שאין בו סכנה, שיביא לידי סכנה. וא"כ לפי"ז אין לקונסו שוגג אטו מזיד במקום שע"כ לא עשה איסור דאורייתא מטעם הואיל. ואעפ"י שמטעם הואיל לא מהני רק דלא הוי חיוב מלקות, אבל איסורא איכא כמו"ש הה"מ בפר"א מהל' יו"ט ה"ט. - אמנם שאני התם דלא יצוייר לעשות בהיתר כיון דמיירי שלא צריך להאי פת ליום טוב. ואופה לצורך חול, ולא משכחת עכשיו לעשות בהיתר. אמנם כיון דבאופן דאיכא חולה שאין בו סכנה ומותר לעשות מלאכה זו בלאחר יד, או על ידי שנים שעשו, נמצא דיש במלאכה זו מלאכה של צד היתר. בזה לא קניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד

גם מה שהקשה שם מרן לשיטת רש"י דלא גזרו על שבות בין השמשות, א"כ לא הוי מוקצה מטעם דיכול לשחוט ביהש"מ כלאחר יד יעו"ש. נראה דאיכא בזה שני שבותין היינו נטילת נשמה וגם מפרק. ואעפ"י דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה במפרק עי' פנ"י ביצה י"ב. אבל עכ"פ איסור דרבנן איכא, וא"כ איכא שני שבותין. והרב ברטנורא כתב בפר"ג דעירובין, דבשני שבותים גזרו על בין השמשות גם כן. ועוד דהכא מיירי לר' יהודה ואיהו סבר מלאכה שאצ"ל חייב. והכא בשחיטה איכא גם מלאכת מפרק להדם שיוצא מבית הצואר

אמנם מרן כתב גם כן דבר נכון לדינא דבמלאכה דאורייתא לעשות כלאחר יד גזרו גם בין השמשות. רק מסיים דבחולה שאין בו סכנה קשה כנ"ל יעו"ש. - אבל נראה כמו שכתבנו דבאופן זה לא קניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד

ע"ד השאלה בדבר פתיחת דלתות ביהמ"ד בשבת במפתח שהעבירוהו מרה"י לרה"ר, אם יש בזה איסור כניסה לבית המדרש מטעם איסור מעשה שבת

א הנה מסברא יש לדון כאן שאין משום מעשה שבת מטעם דאין כאן עשייה בהבית המדרש עצמו, והפתיחה בדלתות אין זה תיקון בהביהמ"ד, ועוד דהפתיחה בעצמותה מעשה היתר הוא, ורק ההבאה דהמנעול שנעשה באיסור, אבל אין זה שייכות להכניסה לבית המדרש. דוגמא לזה הא דאיתא בירושלמי שבת פרי"ג ה"ג בהוציא מצה מרה"י לרה"ר דיוצא בה תורת מצה, והביאור בזה מפני שאין גופה עבירה, יעו"ש. והנה כמו שאין זה נקרא גוף עבירה לענין מהב"ע, הנה כמו כן אין זה נקרא מעשה שבת בדבר הכניסה לבית המדרש מפני שאין בהפתיחה מעשה שבת

ב וע"ד מה שאיתא בתוס' שבת קמ"ב ד"ה משקה, שכתבו וז"ל ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה, אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי כדאיתא בפר' חרש אמר דבר טלי וטליא דאי משכח להו מייתי להו, אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת; ואין נראה לר"י דהתם אין עושין לדעת ישראל, עכ"ל. הרי מבואר דאם נעשה לדעת ישראל אסור ליהנות מהמפתחות ואסור כניסה לבית המדרש. אבל ע"כ אין כוונת התוס' לאסור כניסה לביהמ"ד, רק הכוונה שאסור להשתמש בהם לפתוח הבית המדרש, אבל אין הכוונה לאסור גם כניסה, וזה מוכח מדדייקו התוס' ההשתמשות בהמפתחות, וע"כ הכוונה בדבר פעולת המפתחות, דהיינו לפתוח את הדלתות של הבית המדרש. אבל אם פתחו הדלתות, מותר ליכנס לבית המדרש, מפני שאין מעשה שבת ניכרים בדבר הכניסה

ג ויש להסמיך זה להא דאיתא בעירובין ע"ח ע"ב דאיתא שם בעא מיני' רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו וכו' ומסקנא אילן מותר מטעם דפיתחא הוא ואריא הוא דרביע עלי' יעו"ש. והביאור בזה דמה שאסור לעלות באילן מטעם השימוש במחובר, אבל כיון דאיכא סולם שדינו כפתח שפיר דמי, וזהו מטעם כי סיבת דבר אחר אינו מונע מלהיות נקרא פתח, והרי זה נקרא תשמיש, והרי זה כאילו היה דר באילן במקום עירובו. ולפי זה בנידון דידן גם כן בדבר הבית המדרש אף בזמן שהוא נעול דינו כפתח, אף על פי שלא ניחא תשמישתיה, וזהו כי באמת ראוי הבית המדרש להיות יושבים שם ורק מפני סיבת דבר אחר המונע מלכנס, אין זה נקרא אינו ראוי, והוא מטעם דלא איבד הביה"מ הזכות כניסה בשביל חסרון המפתח, וכמו שכתבנו לעיל

ד והנה נראה עוד בזה להעיר בכחא דהיתרא לפי מה שהורה ר"ת הובא בתוס' שבת שם בהא דתנן שם מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור , כתבו שם התוס' בשם הר"ת דמדנקט בהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו, דדוקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות, לא אסרו בשביל שמילא אותם נכרי, יעו"ש. הרי מבואר מדברי הר"ת דמקום שיכול לעשות בעצמו בהיתרא לא נקרא מעשה שבת כשעשה הנכרי עבורו. והנה לפי"ז יש לומר להיפך לאידך גיסא, דבאופן שיכול לעשות בהיתר על ידי נכרי, להכי אף שעשה בעצמו באיסור, אבל לא נקרא מעשה שבת באופן שהיה יכול לעשות בהיתר על ידי נכרי

ה והנה כתב הר"ן שלהי פר' ראד"מ בשם הבה"ג שמתירין אמירה לנכרי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה כגון מכשירי מילה, יעו"ש. וכן יש להתיר לעשות שופר ולולב, וכן מבואר בריב"ש סימן שפ"ז בשם הרמב"ן, וכיון שכן דבמקום מצוה מותר לומר לנכרי לעשות אף מלאכה גמורה, וא"כ כיון שיש היתר למלאכה זו א"כ אין כאן משום מעשה שבת אפילו כשעשה ישראל באיסור. והכא בדבר פתיחת הבית המדרש כיון שמותר לומר לנכרי להביא המפתח ולפתוח, א"כ גם אם עשה ישראל אין לאסור בשביל מעשה שבת, דהרי זה ודאי דמותר לומר לנכרי להביא המפתה ולפתוח הביה"מ משום מצוה דרבים, וא"כ אין בזה משום מעשה שבת, וע"כ אין לדחות ולומר דשאני זה מהא דר"ת שהוא בעצמו יכול לילך להבור ולשתות, וההיתר בא בשל עצמו. וזה עדיף אם נעשה ההיתר על ידי נכרי, משום דמסתבר דבמקום דשכיחי נכרים ההיתר הוא בידו

ו אמנם הרבה חולקים על שיטת הבה"ג וזהו גם שיטת התוס' ב"ק פ' ע"ב, ולכאורה יש להוכיח דלא כהבה"ג, מהא דיבמות שם בהא דטלי וטליא, ומדוע לא התירו על ידי נכרי שיביא את המפתחות. איברא דיש לומר דלא היו שם נכרים מצויים, וכן ראיתי בהגהות מרדכי שבת פר' במה טומנין, אבל תמוה לאוקמי' באופן זה משום דהיה להש"ס להזכיר להאי היתרא אם סבר לה. וא"כ משמע דסתמא דש"ס סוברת דאין להתיר אמירה לנכרי במלאכה גמורה אפילו בשביל מצוה דרבים כמו הא דאיתא שם במפתחי דבית המדרש. וכן יש להוכיח מהירושלמי שבת פר' ראד"מ בהא דשכחו איזמל להביא מערב שבת ובעו שם מהו לעשות חולה, יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרו שם להתיר על ידי נכרי, ומשמע דאסור לומר לנכרי להביא איזמל, וזה ראיה לשיטת התוס'

ז והנה לשיטת הר"ת דסבר דרק במקום שיכול לעשות בהיתר, שוב אין בזה משום מעשה שבת גם בשנעשה